"מצטער, אחי, אין לי אפשרות לעשות לך הנחה. אנחנו מוקד של מכירת כרטיסים, לא המפיקים של האירוע".
בֶּנִי שיינר הבין שזו התמקחות חסרת סיכוי וניתק את השיחה. כעבור כמה דקות התקשר שוב. הפעם ויתר על המענה האנושי והקיש את ספרות כרטיס האשראי שלו, שילם את המחיר הגבוה והיה מאושר לקבל אישור דיגיטלי שיש ברשותו כרטיס כניסה למסיבה הגדולה בקיבוץ הדרים. הוא השווה לרגע את התאריך הלועזי לעברי.
בלוח השנה של משפחת שיינר זה ליל זאת חנוכה וכולם, כל עשרת הילדים הנשואים וילדיהם הבוגרים והצעירים, מתכנסים מדי שנה אצל ההורים לשעות של גיבוש משפחתי רב ערך. בני הוא הילד האחד עשר והוא כבר לא שם. והתאריך הזה, ובכלל, נרות חנוכה וכל מה שהם אומרים, כבר לא מעניינים אותו.
הוא מיהר לעדכן כמה חברים על כך שגם הוא יהיה עימם במסיבה המדוברת וקיבל פידבקים נלהבים. בני שב וקרא את הפרסומים על אודות התוכניות בלילה הארוך וקבע לעצמו שהן באמת שוות את המחיר, יש למה לחכות, ושב לשרת לקוחות בחנות הנוחות בתחנת הדלק שבה עבד.
היה לו ויכוח מתמיד עם החבר שעבד לצידו. בני אהב שהחנות הומה לקוחות, הרגיש מצוקה כשהיא שוממת. החבר העליז סבר בדיוק להפך. הוא העדיף שקט. אם היה מכיר קצת טוב יותר את סיפורו של בני, היה מבין אותו בקלות יתרה. בני רצה להיות עסוק כל הזמן, לראות אנשים ולשוחח עימם, לחייך אליהם ולקבל משוב מאיר פנים. זה היה עבורו מרפא רגעי לבדידות שנגסה בנפשו ללא רחם. בני חש שהוא לבד. כלום לא מצליח לחבר ולמלא אותו. אולי המסיבה הזו שהוא עכשיו שילם עליה תעשה לו טוב? אולי.
לקוחות נכנסים ומבררים ומשלמים ויוצאים. אחרים באים במקומם. בני עומד בקופה ומנסה לגרש מחשבות שמתעללות, מציעות לו במפגיע לבטל את הכרטיס של המסיבה. להפתיע את כולם ולחזור פתאום הביתה, דווקא בלילה הזה שבו כולם מסובין ושמונה נרות דולקים. "אולי לא כולם יתלהבו לראות אותך, אולי יגידו לך מילים פוגעות, ירמזו לילדים שלהם להתרחק ממך, אבל אבא ואמא יהיו מאושרים. עדיף שתהיה בבית מאשר לרקוד במסיבה המטופשת שרק תדרדר אותך עוד יותר". כך אומרות לו המחשבות המציקות, חושבות שהן חכמות יותר ממנו.
חיים-בנימין שיינר היה ילד-טוב-ירושלים במובן הפשוט של המילים. הוא נולד בקהילה ירושלמית גדולה להורים יראי שמיים וטובי לב. אבא יהודי יקר שמסדר את יומו ופרנסתו כך שלא יפריעו לסדרי תפילותיו ושיעוריו, ואמא שיש לה כל המאפיינים של 'אִידִישֶׁע מַאמֶע' שדואגת לילדיה לרוחניות וגשמיות ואחד לא בא על חשבון האחר. הילדים צמחו בתוך ערוגה חיננית ומושקעת, מטופלת במסירות ראויה לשבח. כשהגיעו לגיל שידוכים הם 'נחטפו' כל אחד בתורו. צאצאי משפחת שיינר לשם ולתפארת היו מבוקשים בקהילה הגדולה ומחוצה לה, בנים ובנות שלהם הם ערובה לבית נאמן בישראל.
אבל הילד הצעיר במשפחה, חיים-בנימין, סדק את התמונה המושלמת. בתחילה הסבירו הכל את התנהגותו המרדנית כתופעה מקובלת של בן זקונים. הוא פשוט מפונק כי כולם חגים סביבו למלא את מאווייו. אבא ואמא הם כבר גם סבא וסבתא ולכן הם ותרנים ונינוחים יותר, האחים והאחיות והאחיינים והאחייניות אוהבים אותו, הוא התינוק של כולם, ובלי כוונה ובלי מודע הוא מנצל את המצב. כשיתבגר, יתפוס את עצמו.
אבל כשחיים-בנימין התבגר האופי המרדני שלו התבגר עימו וקיבל תעוזה. "אני רוצה לתת לך דוגמה", הטעים המחנך של כיתה ז' באוזני אבא שיינר ההמום באספת הורים. "הילדים משחקים בהפסקה 'שני מקלות', משחק של ריצה וקפיצה. חיים-בנימין מביא לנו לכאן התנהגויות שאנו לא מכירים. כשמגיע תורו הוא מסיר את הכיפה מראשו, תוחב אותה בכיס כדי שלא תיפול ואז רץ ומקפץ. אף ילד לא מעלה בדעתו כזו פעולה. אתה מכיר את האופי של הקהילה שלנו יותר טוב מכולם, הרב שיינר. וכשאנו מעירים לו, הוא עונה בהתרסה".
הרב שיינר מזדעזע. בכל השנים רכש לכל ילדיו כיפות לילה צמודות-ראש כדי שאפילו תוך כדי שינה לא תיפול סגולת היראת שמיים מקודקודם, והנה חיים-בנימין מסיר את הכיפה מיוזמתו ליד כל חבריו ומחנכיו?
ליבו ניבא לו רעות.
ואכן במשך השנים את אשר יגור בא לו. בישיבה לצעירים שלחו אותו הביתה כל יומיים. בתחילה בגלל חוסר משמעת ודיבור חצוף אל רבני הישיבה, אבל במשך הזמן בגלל נזקים רוחניים ודיבורים שאינם טובים שהוא מרשה לעצמו לפזר בלי כל חשבון.
"מאיפה הוא מביא את זה?" אמא שיינר ניסתה בתחילה להתכחש למצבו של חיים-בנימין, מצאה תמיד כל מיני הסברים וצידוקים להתנהגותו משולחת הרסן. היא עזבה עיסוקים של עבודות צדדיות והתנדבויות חביבות כדי להשקיע בו זמן וסבלנות, אבל לבסוף נאלצה להודות שמשהו לא בסדר עימו והלכה לה למקום של אימהות יהודיות מאז ומתמיד: תפילות ודמעות.
אבל בינתיים נראה שהשערים נעולים. יום אחד הוא הגיע הביתה וסיפר ששלחו אותו מהישיבה לצמיתות. שיחת טלפון של אבא שיינר עם אנשי הצוות אימתה את ההודעה. המשגיח, ידידו הטוב של הרב שיינר ובן כיתתו וחבר ילדותו, הסביר לו שיש להם רצון טוב להיות סבלניים ומכילים כלפי חיים-בנימין, אולי אפילו תחושת שליחות מקננת בו כלפי הילד הזה שיצר-הרע גדול צמוד אליו, אבל יש כאן עוד כמעט מאה בחורים והנער הזה מסכן את שלומם הרוחני, בוודאי של חלק מהם, ולכן לא שייך יותר להחזיק אותו במסגרת של הקהילה שלנו. "אני אבוא לשבת עימכם ולנסות למצוא לו מסגרת מתאימה. יש לי היכרות וקשרים עם מקומות שיצילו אותו", הטעים המשגיח באמפתיה כנה.
אבל חיים-בנימין סירב לכל רעיון של מסגרת. "אני הולך לעבוד", הצהיר כשהוא מיישיר מבט, מסתכל לתוך עיניהם המבוהלות של הוריו. "ואם אתם כועסים, אז בבקשה רק על המשגיח הזה".
הוא היה בסך הכל בן שש עשרה כשעזב את הבית. בא לבקר מדי פעם, בודק גבולות. בתחילה עדיין בהופעה רגילה של בחור ישיבה ששייך לקהילה, אך מביקור לביקור הוא נראה פחות שייך. אבא ואמא קיבלו אותו יפה, התנהגו אליו בחביבות כמו פעם. "תבוא לשבת", התחננה אמא. "ככה בקלות אתה מוותר על מה שאני מכינה ומה שאתה אוהב?!"
"לא כדאי לכם שאבוא לשבת", ענה יותר מפעם אחת ברמז ובחיוך ספק נבוך ספק מתרברב.
הנתק עם האחים והאחיות נעשה מוחלט כשהוא הודיע להם שלא ייקרא עוד שמו חיים-בנימין כי אם בֶּנִי שמו. התנהלו דיונים ארוכים בקו הטלפון המשפחתי המשותף, זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכולם כאחד עונים ואומרים שאם הוא מעדיף שבמשפחה יכנו אותו בכינוי של החברים הפוחזים שלו והוא מוותר על השם היהודי המקורי שאנו מכירים מאז שנולד, אז גם אנו מוותרים עליו, בעיקר בגלל הסכנה הרוחנית לילדים שלנו. הם יותר מדי מתעניינים בו, בלבוש שלו, בסיפורים הצבעוניים והריקים שהוא מביא ובעיקר במכשיר הנייד הססגוני שבו הוא מתגאה.
ההורים המסכנים נכנסו אל הרבי של הקהילה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה מאז הצרות הצרורות עם חיים-בנימין שבה הם העלו את שמו ואת מצבו. אבל עכשיו יש להם התלבטות שדורשת הכרעה כאן ועכשיו.
"לפני כמה שנים הלכנו להדרכת הורים", אמא שיינר מדברת והרבי שומע. "אומרים שם שנוער שמכנים אותו נושר הגיעו לאן שהגיעו מאחת מהסיבות הבאות: או קשיים לימודיים של קריאה וכתיבה וריכוז שלא טופלו, או הורים נוקשים בכל מיני צורות ביטוי של נוקשות, או בתים שבורים שלא מספקים לילדים עוגן. וכמובן חברים לא טובים וסביבה פורקת עול. אני לא חושבת שלחיים-בנימין היה אחד הדברים האלו".
"נכון", הסכים הרבי וגם הרב שיינר מהנהן בראשו.
"איפה טעינו? במה היינו לא בסדר עם חיים-בנימין? ובעיקר, מה אנו עושים עכשיו, כשפונים אליו 'חיים-בנימין' והוא מתעקש 'בני'?"
"לא טעיתם", סבור הרבי, "אתם עכשיו טועים".
???
"אתם מתעקשים לקחת אחריות וזה דבר נכון. אבל אתם מגזימים, מתערבים לקדוש ברוך הוא בסודותיו. חיים-בנימין בא לעולם הזה כדי לתעות. במצב שאליו הגיע עליכם להניח לו. לא להסכים עימו וכן לקרב אותו. להמשיך לקרוא לו חיים-בנימין ושהוא יקרא לעצמו איך שהוא רוצה".
בשנה שעברה, בחנוכה תשפ"ג, היה חיים-בנימין שיינר כמעט בן עשרים ואחת. הוא סיים את שירותו הצבאי ועבד לפרנסתו. הגעגועים הביתה הציפו אותו מדי פעם, אבל הוא הציף אותם בחזרה באשד של חברים שעימם התגורר ובבילויים חדשים ללילות ולבקרים. כמו המסיבה הלילית הזו שהוא עכשיו בדרך אליה בתוך רכב שכור. מצטופף בין כולם, מצטרף לשיח הקולני על מה שיהיה שם הלילה הזה. משהו מקשקש בתוכו. זה הלילה האחרון של חנוכה, מצווה להדליק נרות. נר איש וביתו ושמונה נרות למהדרין מן המהדרין. הם הגיעו אל רחבת החניה שממוקמת מייד אחרי הכניסה לקיבוץ הדרים. מזל שבאו מוקדם, עדיין יש כאן מקום. מרחוק כבר נשמעת מוזיקה רוגעת. זה אומר שעוד לא התחילו.
הוא מסתכל סביבו. החברים מתלוצצים. כיף להם, אין להם מחשבות מטרידות. המצפון שלהם שקט ונינוח. רק הוא עסוק עם המצווה הזו של הדלקת הנרות האחרונים של חנוכה שפתאום 'התלבשה' עליו. הוא מתלבט אם לספר את זה למַתָּן, חברו הטוב. מתן הוא הפסיכולוג שלו.
החברים מתקדמים במהירות ובני נשרך אחריהם. לפי ההבטחות יש שם אוכל טוב לפני שמתחילים הריקודים. הם רוצים להספיק. אבל אותו לא מעניין עכשיו אוכל. יש לו פתאום תיאבון להדליק נרות חנוכה, להגיד את הברכות בנוסח המתנגן של אבא. הוא מטייל בין השולחנות הגבוהים שעמוסים בקערות שקופות מלאות בבשרים וירקות מהבילים. הוא תמיד מתלהב מארוחות כאלו, במיוחד אָז אֶגְמוֹר בְּשִׁיר מִזְמוֹר
כששילם עליהן כהוגן. אבל עכשיו הוא מחפש את מתן. שיעזור לו.
מתן חושב לרגע שבני מתלוצץ. בדיחות טובות הן חלק מההנאה של מסיבה. אבל הוא רואה שבני חיוור ועיניו משדרות מצוקה. משהו לא בסדר.
"מה קרה לך, בני?" הוא מנחית מהלומת חיבה על גבו. "מה נרות חנוכה עכשיו? אתה מטייל איתנו תמיד גם בשבתות, אוכל כל מה שבא לך, התלבטת אם לצום כיפור ופתאום נרות חנוכה בדיוק עכשיו?
"וחוצמזה", מתן לוחש סוד, "גם אני למדתי פעם בבית ספר דתי. אם לא הדלקת שבעה לילות, איך תדליק פתאום נר שמיני? כבר הפסדת את המצווה", מתן קורץ בעינו השמאלית קריצת ניצחון.
"אתה עם-הארץ, מתן", בני משתלח בו בכאב, "מערבב לי את חנוכה עם ספירת העומר. אין קשר. אם אדליק הלילה נרות אקיים את המצווה".
"תעשה מה שאתה רוצה", מתן היה רעב לאוכל טוב ולתוכנית של הלילה, "אל תשגע אותי עכשיו עם השטויות שלך".
הוא עזב את מתן, יצא מאזור המסיבה, וידא שיש לו גישה אל הברקוד שיוכל לחזור. חיפש בית כנסת. "אין כאן, ב'הדרים'", אמר לו השומר בכניסה. "יש לך בצופייה, יישוב דתי. רבע שעה ברגל מכאן".
הוא יצא אל הדרך בחצי ריצה. הוא חייב להדליק נרות חנוכה. הלילה. הוא נכנס אל היישוב, פסע פסיעות גדולות בשבילים המוארים בפנסי קרקע מסוגננים, חיפש סימנים לבית כנסת. מחוץ לגדר של בית אחד עמדה אישה מבוגרת, משוחחת בניחותא בטלפונה הנייד. "כבר הדלקתם נרות חנוכה סבתא?" לבני יש תעוזה, אנו כבר יודעים. לא מתבייש משום דבר. מאף אחד.
הסבתא מתבוננת בחשדנות בבחור גלוי הראש שמתעניין בנרות החנוכה שלה. "מה אתה צריך, ילד?"
"אני צריך מנורה עם בזיכים, בקבוקון שמן זית ופתילות.
"אה, ואם אפשר גם כיפה".
היא שוב מתבוננת בו, משתכנעת שזה רציני. "אין לי חנוכייה כזו. אני יכולה לתת לך חנוכייה של ילדים ונרות צבעוניים. אתמול הילדים היו אצלי". היא לא מחכה לאישור, נכנסת הביתה ואחרי חמש דקות ארוכות שבני עומד בחצר חסר סבלנות היא מוציאה לו את מה שאמרה שיש ברשותה.
"תודה, סבתא. תהיי בריאה", הוא מאחל ומזנק אל הדרך חזרה. הוא חייב להדליק נרות חנוכה בתוך המסיבה הגדולה דווקא. פרסומא ניסא. זה העניין של המצווה הזו.
המסיבה טרם נכנסה להילוך גבוה. עדיין זורמים משתתפים שמאחרים קצת. החניה כבר מלאה והבאים כעת מאלתרים פתרונות. בני נכנס אל המתחם חבוש בכיפה, מתרוצץ בין הבליינים עד שמוצא את מתן, מספר לו שהביא חנוכייה ונרות 'ספישל' ממושב סמוך. "בוא נעשה הדלקה", הוא מתחנן למתן שמגרש אותו.
הוא ממשיך להסתובב חסר אונים. לא רוצה הדלקה סתם, רוצה לזכות כמה שיותר יהודים. "אוי, כמה שאתם נבערים", הוא חוזר אל מתן שמנסה להיפטר ממנו. "אתם לא מבינים איזה אור גדול אפשר להשיג הלילה לנשמה".
אחרי שעה ארוכה הוא אוזר אומץ וניגש אל עמדת המנחה שנראה לו איש נחמד עם עיניים טובות. "הלילה זה נר שמיני של חנוכה", הוא מעדכן אותו. "מה אתה אומר? נעצור לרגע, אני אדליק כאן נרות? רק תודיע בכריזה. מי שרוצה יבוא לענות אמן ולצאת ידי חובה".
המנחה מתלהב. הנה עוד אטרקציה. הפעם קצת מסורת. הוא עוצר את המוזיקה הקצבית ומכריז בנימה חגיגית שעכשיו מדליקים נרות חנוכה. זה ייארך חמש דקות, מי שרוצה יבוא אל עמדת ההנחיה.
בני תוחב את הנרות בחנוכייה שקיבל הנכד של הסבתא מצופייה בגן. הוא עוצם את עיניו ומברך בדבקות את שתי הברכות בנוסח של אבא, מדליק בלהיטות נר אחרי נר. דמעות סוררות זולגות מעיניו, מאיימות על שלום השלהבות המרצדות. "הנרות הללו קודש הם", הוא ממלמל, "ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד". מתן הספיק להגיע בריצה, להסריט את המחזה הסוריאליסטי. החבורה שהתאספה פותחת ב'מעוז צור'. בני מודה להם בנענוע ראש ואוטם את אוזניו. לא רוצה לשמוע שירת תערובת שחוסר צניעות יש בה.
פחות מיממה אחרי אותו לילה לא-מתקבל-על-הדעת נגדע פתיל חייו של חיים-בנימין שיינר. מחבלים בני ישמעאל ירו בו ובעוד כמה יהודים קדושים בתחנת הדלק הצמודה לחנות שבה עבד.
מתן, חברו הטוב, הוא שסיפר את הסיפור הזה להורים שיינר כשבא לנחם וכיפת רגע על ראשו. "חשבתי שהוא השתגע", התוודה צובט את סנטרו בחוסר אונים, "אבל עכשיו אני מבין. זו הנשמה שלו שהייתה צמאה למצווה גדולה לפני שהיא שבה לכור מחצבתה".
סיפורה של נשמה יהודית שטולטלה בין העולמות ואור גדול הפציע בתוכה, רגע לפני שבאה ליתן דין וחשבון לפני מי שאמר והיה העולם.
