אחדות או ויתור?

כולם רוצים אחדות, אבל איך אפשר להתאחד עם מישהו שטועה בכל תפיסת עולמו הבסיסית?

השיח על אחדות בימים אלו חוצה מגזרים ודעות. על כל שלט כתוב 'ביחד ננצח', וגם בתוככי בית המדרש אפשר לשמוע דברים נשגבים במעלת אהבת ישראל. הרעיון עתיק, אמיתי וחשוב. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם, וחיזוק באהבת ישראל יש בו כדי לזרז את הגאולה. אירועי שמחת תורה תשפ"ד עוררו גם הבנה שהאחדות איננה רק צורך נפשי, אלא גם הכרח קיומי. כולם הסכימו שהמרוויח המשמעותי מהניכור בינינו הוא החמאס ואויבינו האחרים.

אז מה למעשה?

בדרך כלל תופסים את השלום כעניין של מידות טובות ואת הפילוג כתוצר של מידות רעות. בהקשר הזה רבים מאוד הדיבורים על חשיבות הוויתור, ועל ערכו הגבוה בזה ובבא. ואכן, יש יהודים נפלאים שמידותיהם המתוקנות מאירות לכל סביבותיהם. אם העולם היה מורכב רק מבני אדם כאלה, המציאות כולה הייתה נראית אחרת.

האם ניתן ליצור שיטה פוליטית שתנהל את מדינת ישראל, ותתבסס רק על נקיי הדעת האלו? מובן מאליו שזו לא אפשרות ריאלית. גם בתוך משפחה קטנה קשה לפעמים להביא את כולם לוותר, קל וחומר במערכות גדולות.

אלא שהעניינים מורכבים יותר. כי בדרך כלל כל אחד מציע אחדות על בסיס תפיסתו שלו. קל לצייר יהודי שעומד בחצר בית הכנסת או באולפן תקשורת, ודורש דרשה נלהבת: רק אחדות נחוצה לנו, ולכן ראוי שכולם יבינו את הדרך הנכונה, ואז ישרור השלום בתוכנו. וכבר אמרו חכמים שהשלום הוא שמו של הקב"ה וכו' וכו'.

הבעיה היא שבדיוק כך עושים מחלוקת. כי כל צד מבקש שלום לפי הבנתו, ודווקא האנרגיות לאחדות עשויות להוביל לפילוג. ידיעת האמת מחדדת את ההבדלים בינינו ומעמידה אותנו זה בניגוד לזה. לא רק המידות הרעות גורמות למריבות, אלא גם אהבת האמת ואהבת ישראל עלולות להביא למריבות גדולות. דווקא מפני שאכפת לי מכל יהודי, חשוב לי עד מאוד שכל יהודי ידע את האמת היחידה, ויחיה רק על פיה. וכי קלה היא בעיניכם להותיר יהודי במציאות שקרית?! אני נלחם על האמת שזכיתי לשמוע מרבותיי זצ"ל, אני נלחם בעבור כבוד שמיים ותיקון העולם.

משמעות הדברים ששלום מבוסס לא רק על מידות טובות ואהבת הבריות, אלא גם על הכרה בגבולות היכולת. גם אם אני משוכנע שאני צודק, אני מוכרח להבין שיש אחרים, כמה מוזר וכמה מפליא, שחושבים אחרת. מה נעשה, הם אינם מבינים שהם הטועים. נכון לעכשיו הקב"ה שם אותי באותו עולם, ואפילו בבית אחד, עם אנשים שדעתם שונה.

חשוב להדגיש: איננו עסוקים כאן בשאלה אם היהודי שלנו אכן צודק. ייתכן שיש לו סיבות טובות לחשוב שדווקא הוא זכה לידיעת האמת. אבל מתבקש שאותו יהודי ישים לב שלא כולם יודעים את האמת שהוא יודע, ושלא תמיד אפשר לתבוע מאחרים לחשוב כמוהו.

לפעמים חילוקי דעות הם סיבה טובה להיפרד. "היפרד נא מעליי", אמר אברהם ללוט אחיינו, "כי אנשים אחים אנחנו". דווקא מפני שאנחנו אחים, כדאי שניפרד. כולנו מכירים מצבים שבהם פרדה היא הדרך הנכונה לשלום. אבל לפעמים יש צורך ואפילו ערך בחיים משותפים. במצבים כאלה חייבים להסכים שבמרחב שבו אנו חיים ייעשו גם דברים שלדעתנו הם טעות. אנו חייבים לקבל את המציאות הזו בגלל הצורך בשיתוף פעולה.

זוהי נקודה חשובה. עלינו להכיר בגבולות שלטונה של מידת האמת, ולהכיר בעובדה שדעתנו האמיתית איננה מקובלת על הכל. יש הסבורים שהצדק איננו איתנו. המציאות הזו הכרחית בשביל השלום.

לעיתים יש בין בני זוג ויכוח, ואפילו נוקב, כיצד לנהוג עם אחד הילדים. מידות טובות לא יפתרו את הבעיה, כי איזו מידה טובה תאפשר לוותר על חינוך הבן, ואפילו במעט?

אבל באמת הדרך שבה זוגות מסתדרים היא באמצעות ההבנה שהחיבור בין אדם לאשתו, ובפרט השותפות בגידול ילדיהם, הוא חיוני, וכדי שכל צד ימשיך לתרום את תרומתו שלא תסולא בפז, כל צד מוכן להכיל שבחלק מן המקרים הצד השני ינהג בטעות, ואפילו יגרום נזק.

זה לא סותר את המאמצים שנעשה כדי להסביר את עמדתנו. ייתכן שהטונים יעלו בוויכוח, ובכל זאת, הוויכוח הזה, חריף ככל שיהיה, לא מאיים על עצם הביחד, החשוב מאוד לשני הצדדים ולילד. הפער בין התפיסות לא הופך אותנו לאויבים, עדיין שנינו משוכנעים שכדאי לפעול יחדיו למען המטרה.

כדאי לשים לב למהלך המתואר כאן. זוהי דרך שבה אפשר לנהל ויכוח בנושאים מהותיים, ויכוח חריף ואולי קריטי, ובכל זאת להמשיך את השיתוף. ההכרה ששנינו שותפים במגמה לקדם את הילד, וההבנה ששנינו נחוצים לעתיד הילד, היא הבסיס לשיתוף והיא מאפשרת לקבל מציאות של דעות שונות.

כך אמורה גם להיראות אחדות בין יהודים החיים בקהילה אחת. ייתכן שיהיו חילוקי דעות בנושאים הנוגעים לעניינים תורניים חשובים. מטבע הדברים כל אחד מהצדדים סבור שהוא הצודק. אין טעם לדבר על ויתור או על מידות טובות. כי איך ייתכן ויתור בנושאים תורניים? זהו ויכוח רציני שאין דרך לשטח אותו. ובכל זאת, האם נכון שכל ויכוח יגרום לבית הכנסת להתפצל? התשובה היא שהשיתוף בין עובדי השם הוא ערך גדול.

למען הערך הזה קהילות קובעות לעצמן נהלים של קבלת החלטות, והנהלים הללו מחייבים את כולם. כך מתרחשים דברים שחלק מחברי הקהילה תופסים כלא נכונים, ואולי אפילו כמעוותים, אך המטרה של אחדות בין שומרי תורה מאפשרת לכולם לבלוע את הצפרדע.

הדברים הללו צריכים לעמוד מול עינינו כשחושבים על שיתוף פעולה בין חלקי היהדות הנאמנה. נכון להיום לא שפה אחת ולא דברים אחדים ממלאים את הציבור התורני. פה ושם נעשים דברים שנראים לחלק מהציבור כמעוותים. האם לכן צריך להתבטל שיתוף הפעולה?

יש מחלוקות שאנחנו מסוגלים לתפוס כמחלוקת לשם שמיים, ולכבד באופן עמוק את שני הצדדים. במקרים אלה אפשר להשתמש בטיעון של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. אבל מציאות אנושית כוללת גם ויכוחים מסוג אחר, שבהם אנו צריכים לסבול גם דעות והתנהגויות שאנו שוללים לגמרי, ובכל זאת הערך של חיבור הנאמנים להשם צריך לעמוד מעל החילוקים האלה.

נכון, ביחס לשיתוף הפעולה המוכרח בין כל חלקי העם היהודי, בפרויקט של החיים היהודיים בארץ הקודש – העניינים מסובכים הרבה יותר. אנחנו מאמינים באמונה שלמה בי"ג עיקרי אמונה, והתורה היא חיינו ויסוד קיומנו. אלא שברורה לנו גם העובדה הכואבת, שלא כל היהודים מודעים לאמת הגדולה הזו. הבסיס לשיתוף פעולה בינינו לבינם הוא הדאגה לעם היהודי.

ברור הדבר שנעשים לנגד עינינו דברים המנוגדים לגמרי לתפיסת עולמנו. ומכאן עולה השאלה החשובה: איפה עובר קו הגבול הראוי? אנחנו מתחבטים בסוגיות האלה כבר עשרות שנים, וככל הנראה בשנים הקרובות ההתחבטות תלך ותיעשה יותר מורכבת.

זהו אתגר גדול ואנו תפילה שנעמוד בו, והקב"ה יוביל את כולנו למקומות טובים יותר.