הייתי ילדה קטנה, בת חמש בקושי. ילדונת בשמלה חגיגית, חדשה ופורחת ומלאה ציפייה אדירה לקראת רגע מופלא.
ישבתי ליד שולחן ליל סדר ארוך שבראשו ישב סבא וחיכיתי.
לא חיכיתי ל'מה נשתנה', לא לשירת ההלל שסבא כל כך אהב ואפילו לא ל'לוקשלך' הארוכים של פסח שהוגשו בשולחן עורך.
הייתי ילדה בת חמש כמעט, שחיכתה בכל מאודה לפתוח את הדלת לאליהו שיבוא.
הגננת סיפרה עליו. הבטיחה שהוא יגיע לכל בית ובית. היא סיפרה שאבא ימזוג עבורו כוס גדולה של יין, הכוס הכי גדולה שיש בבית, ואני התרגשתי, כי מפגש עם אליהו הנביא נדמה היה לי כחלום.
עוד קודם ליל הסדר תכננתי מה לומר לו ומה לבקש, וכבר ידעתי שכשאחזור לגן, אתאר לגננת בתיאורים של זהב ונצנצים את המפגש המרתק.
ואז זה קרה… סבא הכריז שהגיע הזמן לפתוח את הדלת, ואני טסתי לדלת, עטיתי חיוך גדול על הפנים ופתחתי בתנופה ו… הוא לא היה שם.
כלומר, הוא היה. כך הבטיחו הגדולים. אבל אני לא ראיתי ולא סיפרתי לו דבר, וענן ורוד של תקוות ודמיונות התפוגג ונעלם.
"כִּי הוּא אֱלֹקֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ… הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהילים צה ז).
מספרת הגמרא במסכת סנהדרין (צח עא) על רבי יהושע בן לוי שמצא את אליהו הנביא יושב בפתח המערה של רבי שמעון בר יוחאי. שאל רבי יהושע: "מתי יבוא המשיח?" ענה לו אליהו: "לך ושאל אותו".
התפלא רבי יהושע ובירר: "ואיפה הוא יושב?" השיב לו אליהו הנביא: "בפתחה של רומי". ביקש רבי יהושע סימנים שיכיר את המשיח, ואליהו הורה לו שיחפש אותו בקרב העניים והחולים, ופירט: "בעוד כל החולים מסירים את התחבושות שלהם בבת אחת ומחזירים אותן בבת אחת, הרי המשיח מתיר פצע אחד וחובש פצע אחד. ומדוע? כיוון שיודע הוא שבכל רגע עשוי הוא להתגלות בפני עם ישראל, ואין הוא רוצה להתעכב אפילו רגע אחד מיותר.
שמע כל זאת רבי יהושע והלך לפתחה של רומי, הביט בעניים ובחן איך הם מטפלים בפצעים שלהם, והנה הוא רואה עני אחד שמתיר את תחבושתו בדרך שאמר אליהו.
רץ אליו רבי יהושע וקרא בהתרגשות: "שלום עליך רבי ומורי!"
השיב לו המשיח: "שלום עליך בן לוי".
לא התאפק רבי יהושע ושאל את השאלה המהדהדת בעולמות כולם מרגע שחרב הבית: "מתי?! מתי יבוא אדוני?"
השיב לו המשיח: "היום".
חלפו מספר שעות, החמה נסוגה ונטו צללי ערב. היום חלף והמשיח עוד לא התגלה. חזר רבי יהושע בפחי נפש אל אליהו הנביא ואמר לו בכאב: "המשיח אמר לי שהיום הוא בא, ולא בא!"
ניחם אותו אליהו הנביא והסביר: "בתשובתו כיוון המשיח לפסוק בתהילים: "היום אם בקולו תשמעו".
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא – שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו!" (סנהדרין סז)
לפני כשלוש מאות שנה הסתובב יהודי בשם שבתאי צבי בקהילות רבות בעם ישראל והקסים אותן בהנהגותיו ודרשותיו. הוא משך את האנשים בדברים, הבטיח להם גאולה מיידית ועשה ניסים ונפלאות. שבתאי צבי היה תלמיד חכם יודע ספר, ומשכך התעטף באצטלה רבנית ונתן להם להבין שהוא הוא מלך המשיח.
עם ישראל קדושים הם, ומששמעו שמשיח כבר כאן, מיהרו לעשות תשובה והרבו במעשים טובים כדי להיות ראויים לזמן המיוחד של הגאולה. אבל לאחר תקופה, נגלה קלונו של שבתאי צבי ונפוצה השמועה שהוא התאסלם. השקר הנורא התפרסם, והתפכחות כואבת, מרה וקשה מילאה את ליבותיהם של היהודים.
אין-ספור יהודים שכבר טעמו את טעם הגאולה, נותרו שבורים, מיואשים ומאוכזבים. יהודים שחשו שהנה! הנה! סוף סוף נגלה להם הקץ! נותרו נבגדים, והלב שלהם נאטם והתקשה להאמין שעוד יבוא יום שבו יבוא המשיח.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואין כל חדש תחת השמש.
אז כמו היום, קמים אנשים ומודיעים שבתאריך זה וביום כזה יבוא הגואל. יש להם, למחשבי הקיצים, חשבונות מחשבונות שונים ופסוקים שמוכיחים את עניינם, ומכיוון שהלב היהודי רק מחכה וממתין לגאולה, קורה שהוא מתבלבל ומרשה לעצמו להאמין שאכן יש ממש בדבר.
אלפיים שנות גלות חלפו ובהן אין-ספור תאריכי 'גאולה', ולצערנו המשיח עוד לא הגיע.
חשוב להדגיש שחז"ל לימדו אותנו על זמנים המיוחדים ומסוגלים לגאולה, כגון: חודש ניסן שבו נגאלנו ומוצאי השנה השביעית, אבל זמן שראוי לגאולה אינו מבטיח גאולה. כמוהו כאותה הבטחה של המשיח לרבי יהושע שאמר "היום".
הזמן מסוגל, היום מסוגל – אבל אין הדבר תלוי אלא בכם.
חשוב והכרחי להבין שלא סתם אסרו עלינו גדולי עולם לחשב את הקץ. התוצאה הישירה והמיידית של גילוי הקץ שלבסוף מאכזב, היא ריסוק כואב ושבר מסוכן לאמונה, שכן הייאוש מכרסם במי שטעם את טעם האכזבה.
במקום להיתלות בנביאים מנביאים שונים, עלינו להתחזק ולחזק אחרים בידיעה הברורה והמוצקה שהמשיח בוא יבוא – לא יאחר. אומנם הרגע המדויק מוסתר מאיתנו, אבל הידיעה שקרוב היום שבו יהיה השם אחד ושמו אחד, גלויה וברורה.
אחכה לו בכל יום שיבוא.
