הבוקר, ל' במנחם-אב, לראשונה בחיי הרגשתי את פרפור חדרי הלב שבקריאת ה'א-ל-ו-ל!' כי הבוקר דוד שלי הצטרף למסלול ארוך ומכובד שהתחיל אי אז בישיבת שם ועבר.
היה לי קשה להשתיק את מבול הרגשות שטלטל את ליבי והציף את עיניי בדמעות, אבל גם לא רציתי להיות לו למעמסה, ולכן העסקתי את עצמי בעיסוקי אם… הכנתי לו קפה קר ובלב התחננתי שיהיה מוחו חד ובהיר לדברי התורה וליבו יהיה ער לחבריו הלומדים לצידו.
צחצחתי את נעליו והזכרתי לעצמי שהוא כבר בגדר תלמיד חכם שאסור שיהיה רבב בבגדו. נזר הבריאה, שהעולם כולו עומד על הבל פיו.
כתבתי את שמו על הגמרא החדשה והפצרתי בלב רותח בפני נותן התורה שמסכת זו ואחרות אחריה יהיו מונחות בליבו של בני תמיד.
הכנסתי את ה'קובץ מפרשים' לשקית ועיניי בחנו את שמות מאורי ישראל: הרמב"ן והרשב"א, הרטב"א והמאירי, הר"ן ורבי עקיבא איגר, החתם סופר ורבנו חננאל, בעל האפיקי ים והאבני נזר, רבי שמעון שקופ והפני יהושע, בעל ההפלאה והרא"ש… צדיקי עליון שמפיהם אנו חיים ושאת תורתם ילמד דוד, וייחלתי בכל לב שזה הבן יזכה להאיר את העולם בתורה ומעשים טובים.
"אני צריך ללכת", הוא אמר לבסוף ועטה על ראשו מגבעת. חיבקתי אותו ובירכתי אותו בברכת התורה והמבט הרציני שנשקף מעיניו הבהיר לי שהוא איננו ילד. הוא מודע לתפקיד העצום שהוא ממלא בהיסטוריה היהודית.
חבוק ומבורך ומלווה בעידודו של אבא, הוא סגר את הדלת מאחוריו וצעד צעד ראשון אל עולם הישיבות המעטירות.
ריבונו של עולם,
הפקדתי בידך הבוקר את האוצר הגדול ביותר שאוכל אי פעם לתת. כמו נשים לאינספור לפניי, גם אני שלחתי את דוד להיכל הישיבה שבו יגדל וישתעשע בפיקודיך.
אבא יקר,
שלחתי אותו בידיעה שלא אהיה שם… לא אראה אם קשה לו, לא אדע אם הוא מקובל ואהוב על חבריו. לא אוודא שהר"מ מתייחס אליו ורואה את מעלותיו, אבל אתה אבא שבשמיים, שותף של אמת, רואה הכל ואני מתחננת לפניך, אנא שמור עליו, על הבן האהוב שלי.
שלח את מלאכיך הטובים לפניו והאר לו את הדרך העולה בית קל. צווה על עמוד האש להאיר לפניו את סוגיות התלמוד ומפרשיו, הורה לעמוד הענן לשטח כל מהמורה וקושי.
"גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר (ישעיהו לב, ט) נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי בָּנוֹת בֹּטְחוֹת הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי. אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן". (ברכות יז ע"א)
מחלון ביתי ראיתי תחנות עמוסות בנערים הגוררים מזוודות עמוסות כל טוב. מלווים על ידי אבות ואחים אוהבים, נשלחים בגאווה אל היכלות הלימוד ומבטים של הערצה נשלחים לעברם.
ראיתי את מאות הסככות של איגודי בני הישיבות שנפתחו בצידי הדרכים והתרגשתי למראה הערכות – שקיות עמוסות במיני מתיקה שהמתינו לכל בחור שמלאו ליבו להצטרף לחיל השם.
צפיתי באברכים יקרים מפז שעלו על אוטובוסים בין עירוניים וחלקו דברים טובים לבחורי החיל, כדי שתהיה להם התחלה מתוקה בדרכם אל ספסלי הישיבה.
ואני, עם אלפי חברותיי, אימהות צדקניות, נותרנו בבית כדי לחכות עד שישובו. כולנו ממתינות בגעגועים עד שהדלת תחזור ותיפתח והם ייכנסו עייפים ממלחמתה של תורה ומשתוקקים לחיבוק ולעוגה של אמא.
אינני יכולה שלא להיזכר בדבריו של רבי חייא, שאמר שזכות הנשים לתחיית המתים תעמוד להן בגלל שהן שולחות את יקיריהם ללמוד תורה בבית הכנסת, ומשום שהן ממתינות להם שישובו…
אולם כעת, כשהבן נשלח ואני ממתנת, אני תוהה איך אפשר שלא? הלא המתנה זו טבעית יותר מהנשימה, אי אפשר בלעדיה, שכן פיסה מהלב שלי פסעה עם הבן ותשוב למקומה רק כשיחזור.
"וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה, כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ: קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת, כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת – כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה, וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ, אִם יָשׁוּב – מִיַָד תְּקַבְּלוֹ" (נתנה תוקף).
אב הרחמים והסליחות,
עתה, כשרוח של אלול שורה עלינו ומיטב בנינו חבשו את ספסלי בית המדרש, והורים לאינספור ממתינים לילדים שישובו, אינני יכולה שלא לזכור שגם אתה אבא אהוב ממתין לילדיך שבצוק העיתים ובעצת היצר התרחקו וחיפשו להם בורות נשברים.
שנה ארוכה חלפה מאז עמדנו קרובים אליך, שנים עשר חודשים חלפו מאז עמדנו וזעקנו את שלוש עשרה מידות של רחמים שממתינות לנו עד שנשוב בחזרה.
ואתה – מלך בשדה, שאוהב אותנו וחומל עלינו ומחכה בגעגועים עצומים, פתח את ליבנו לעבוד אותך באמת. הסר מליבנו את המחסומים וערה עלינו רוח טהרה.
השיבנו השם אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם.
