איבוד הכרה

מה ששומעים בין הברושים המתנודדים ברוח

א.

היה קר כל כך.

רוח ירושלמית שרקה בין הברושים של הר הרצל. בחשכה, כל בתי העלמין נראים אותו דבר. מלבני שיש דוממים, עם קומץ אותיות שמסכמות חיים שלמים. שלט דיגיטלי גדול מכוון את הצועדים אל החלקה העליונה, שם ייטמן רס"ר מאור לביא הי"ד.

לעצב אין מילים. הוא שותק וממלא את כל החלל.

ובתוך הדממה המחניקה הזו אני צועד. מסביבי המון אפודים וכלי נשק. לוחמים בכל מיני צבעים ודרגות. מתנדבים עם וסטים של 'איחוד הצלה' וכבאים במדים טקסיים. מאחורי המבטים הקשוחים, אפשר לזהות את הנפש שנלחמת לא להישבר.

אף אחד פה מסביב לא מוכר לי. אפילו את שמו של המנוח לא ידעתי עד שנתקלתי בשלט. ובכל זאת, משהו בלב הוליך את הרגליים לכאן. בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי חוזר יותר מדי לשטויות שהעסיקו את כולם בערב שמחת תורה. אפילו הבחירות המוניציפליות פתאום חזרו לעניין.

וזה בדיוק הרגע שבו הבנתי שחייבים לסטור לעצמנו שתי פצצות, כדי שנרים רגע את הראש מהצלחת וניזכר איפה אנחנו נמצאים ומה מתחולל סביבנו.

חריקה צורמת מבשרת פתיחת מיקרופון. שורה של בחורים צעירים במדים צועדים קצובות. על הכתף יש להם משא. ארון עץ. בתוכו חבר טוב שעד לפני יממה חי, חלם, עזר והתנדב. עוד מעט יספרו איזה איש נאצל היה, כמה חסד ונתינה היו בו, כמה אמונה תמימה והתמסרות לתורה הוא החדיר בתלמידיו.

חזן צבאי מקריין "יושב בסתר עליון", ופתאום נשמעות היללות שאי אפשר לעמוד מולן. בעולם שמעבר לברושים, יש פוליטיקה סוערת. אנשים שמלהגים וכבר מנתחים את "עזה ביום שאחרי". וכאן יש כמה ילדות שצורחות "אבא" בפעם האחרונה בחיים, ועוד אמא מבוגרת שכל מה שהיא מצליחה לומר שוב ושוב זה "מאורי".

איזשהו סגן אלוף גבוה עם קול מתכת מצדיע. הוא מספר על הלוחם האגדי שכולם אהבו. הוא גם מספר שביום השביעי של חנוכה, היחידה נכנסה אל תוך בית עזתי. במהלך הסריקה, מאור גילה חנוכייה יהודית. היה ברור לו שהיא נגנבה מיישובי העוטף. הוא מיהר כמובן להדליק בה את השלהבת, בברכה. "שעשה ניסים". ואז הוא החל לדאוג למצוות השבת אבדה. למי החנוכייה הזו שייכת.

עכשיו, השלהבת עלתה מאליה, והיא תהיה מונחת עד שיבוא אליהו ויתרץ את כל הקושיות.

ב.

המשמר מכתיף את נשקו.

ושוב פרצי בכי מפלחים את האוויר. מסביבי עשרות אנשים קשוחים, במגפיים ומבט מאוד מסוים. הם מגיעים משם. הם ראו כמה דברים בחודשיים האחרונים. אנחנו עומדים לצידם, לוחצים להם ידיים ואפילו מראיינים אותם, אבל אנחנו לא באמת מדברים את אותה שפה.

שני חיילים שלחמו לצד מאור ברגעים האחרונים, מתייצבים גם הם. אפשר לשמוע בקול שלהם כמה הם צעירים. הם נסדקים בכל משפט שני. והם בעיקר מתנצלים.

ההתנצלות שלהם מזכירה לכולם, שהסיפור עוד רחוק מאוד מסיום. הם מתנצלים בשם המ"ם-פ"ה והמ"ם-חי"ת ובשם עוד כמה אנשים אלמוניים, שכל כך רצו לבוא לפה להיפרד, אבל הם לא יכולים. כי הם שם, מרחק של שעה וחצי מאיתנו. מרחק תודעתי של שנות אור. הם מחרפים את נפשם. הם מקווים מאוד-מאוד לא לחזור בתוך ארון של עץ.

עכשיו מקריאים הודעות כתובות שלהם. מילים ספורות על מאור, שלחם איתם כבר ב'צוק איתן'. מילים על הרוח היהודית שהוא פיזר סביבו. מילים על המשפחה שהוא כל כך דאג לה. הבטחות להמשיך את מורשתו. וזהו. "בשעה זו", מתנצל החייל הצעיר, "הם לא זמינים. אין להם קליטה".

לא, אני רוצה לצרוח, זה לא הם! זה אנחנו. לנו, הציבור שמתרוצץ עכשיו בכביש ממול, זה שמוטרד עכשיו ממס על שתייה מתוקה. לנו אין קליטה!

תוך כדי דיבורים ויבבות, המחשבות נודדות. סיפור-הלצה יהודי עתיק ששמעתי אי שם לפני כך וכך שנים, מידידי הסופר ר' חנוך ריגל ז"ל. זהו תיאור אידישאי שמגוללים אותו באיטיות נינוחה.

היו היו שני אחים תאומים. הם נולדו ביום אחד, אך במזלות הפוכים. תוך כמה שנים התברר שאח אחד הפך ל'גביר אדיר' (הגרסה הקדומה לטייקון…) והאח השני נותר 'עני ואביון מגוזלו'. הראשון התגורר בטירה נאה, מוקפת גדר ושומרים; והאחרון הסתתר בבית מט ליפול עם עשרה ילדים.

ואז הגיע תור הבת להינשא, ובסיפורים היהודיים, בשלב זה נכנסת לתמונה מילה לא פשוטה. 'נדוניה'. האח האומלל הבין שאין מנוס. הוא חייב לשבור את מחסום הבושה. הוא ארז טלית ותפילין ומשהו לטעום, והחל לצעוד בדרכים.

נדלג על הדרך הארוכה, ונגיע לנקודה שבה הוא פוגש את השומרים שמחוץ לטירת אחיו. הם לא נותנים לו להיכנס. הגביר לא מקבל קהל בלילה. העלילה לא משתנה, גם אחרי שהמשרת נשלח להודיע "תגיד לו שאח שלו התאום ממתין בחוץ". "אין לי שום אח. אני לא מכיר כזה אדם", מגיעה התשובה המבהילה מהטרקלין החם.

בכל סיפור יהודי טוב, יש חלוקה סוציאליסטית. בדרך כלל, זה שמקבל את הכסף לא מקבל יותר מדי חכמה, ואילו זה שמקבל את השכל לא רואה טיפת מזל. שלא לעבור על דברי קהלת "לא לחכמים לחם".

זו החלוקה גם כאן. האח האביון מתגלה כחריף במיוחד, ורגע לפני שהוא חוזר הבייתה בידיים ריקות, הוא משתמש בנכס היחיד שיש לו – שכל.

"תגיד לו", הוא אומר למשרת, "שבאתי במיוחד כדי להגיד לו שנותרו לו רק 12 שעות לחיות. אני אמתין פה עד ההלוויה".

בשלב ראשון זה לא עובד. האח העשיר נותר עיקש. אבל כמה שעות לקראת הסוף, הוא מתחיל להרגיש רע. הנשימה נהיית כבדה והפחד עומד לחנוק אותו. "תקראו מהר לאח שלי", הוא מתחנן.

האח נכנס. חיוך מסוג מסוים מבצבץ בקצוות העין, וכמו מספר אומן, הוא מנצל את המתח של אחיו. לפני שהוא עונה על השאלות, הוא רוצה לאכול קצת, ואחרי שהוא מסיים, הוא גם דורש השתתפות של חמש מאות רובל בנדוניית הבת.

ורק אז הוא מתפנה לענות על השאלה של אחיו: "מאיפה אתה יודע שאני עומד למות עוד שעה וחצי?!" אה, הוא אומר, זה פשוט. שמעתי את זה לפני שנים, מיוס'ל ה'פעלדשער' (ה'חובש').

שני האחים זכרו היטב את יוסל ה'חובש', ששימש למעשה כרופא בלתי מוכתר בעיירה שלהם. הוא ידע קצת להגיש עזרה ראשונה, אבל זה לא מנע ממנו להסתובב בעיירה כפרופסור הגדול של ברלין. "פעלדשער יוסל אמר לי פעם, שאדם שמאבד את ההכרה ולא מתעורר, יכול לשרוד לכל היותר 12 שעות".

"נו?" שואל העשיר, "ואיך זה קשור אלי?!" "אה", משיב האח, "אתמול בלילה אמרת שאתה לא מכיר אותי. אין אדם שלא מכיר את אח שלו. הבנתי שאיבדת את ההכרה. מכאן הסקתי שנותרו לך שעות ספורות. ובכן, תירגע, ההכרה חזרה אליך".

אם להתייחס לדברי הפעלדשער, מי שמסוגל לשבת בטשולנטיות ולחגוג בפרהסיה בזמן שאחים שלו קוברים ילדים, ייתכן מאוד שמשהו בתוכו איבד הכרה. ויש איזו נקודה שעלולה למות.

ג.

אבל האמת שלא אשמים אנחנו. מדובר במנגנון הגנה נפשי.

כבר לפני יותר ממאה, יצא לאור ספר שעסק בתופעה. 'העיר הגדולה וחיי הנפש', קראו לו. מי שחתום עליו הוא הפילוסוף גיאורג זימל, בן לאבא יהודי, שטען כי העובדה שאנשים עזבו את הכפרים ועברו להתגורר בערים הומות, פיתחה אצל אנשים מנגנון הגנה אכזרי. אדישות.

הסיבה פשוטה. הנפש שלנו לא מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה מראות, רעשים, ריחות ונתונים. העיבוד של כל שטף המידע הזה מתיש ומותיר אותנו מרוקנים. לכן אין ברירה, הנפש מפתחת שכבות של אדישות וניכור.

אם באמת נרצה להיכנס לכל הלוויה, להקשיב לכל הספד ולשמוע כל בכי של אלמנה ויתום – כנראה לא נוכל להחזיק מעמד. וכך, בלית ברירה, הנפש מתחילה להדחיק ולהגדיר אזורים שלמים כ"מחוץ לתחום ההתעניינות".

להבדיל בין חול לקודש קודשים, בהקשר הזה מפורסמים דבריו של רבנו ה'אור החיים' על הפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך". הפסוק הזה נאמר אחרי צו אלוקי לא פשוט: להשמיד עיר שלמה שכולה נידחת לעבודה זרה. בעיר הזו אין 'בלתי מעורבים'.

וה"מעשה הזה", כותב האור החיים, "יוליד טבע האכזריות בלב האדם".

הדוגמה שהאור החיים משתמש בה, נכתבה יותר ממאתיים שנה לפני שמחת תורה תשפ"ד בבארי: "כמו שספרו לנו הישמעאלים, כת הרוצחים במאמר המלך (-כלומר, האחראים על ההוצאות להורג. יא"ג), כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר".

ההרגל יוצר בנפש אדישות אכזרית. ולכן הפסוק מבטיח "שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש, לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה".

אנחנו, ריבונו של עולם, זקוקים בימים אלו לרחמים גדולים, שהלב לא יתאבן. שלא יערב לנו אכול ושתה בזמן שמשפחות שלמות חופרות בורות ומכניסות לתוכם את יקיריהן וחלקים מהנפש המרוסקת שלהם.

ובמקום שנגמרו המילים, הגיעו התיעודים המטלטלים ממסע ההלוויה של ר' יהונתן לובר הי"ד, שהפך למסע של קידוש השם. שלושה ניגונים שרו בו. הניגון הראשון הושמע כאשר הארון הורד עלי קבר, לצלילי 'ניגון הבעש"ט' שבו ביקש המנוח להיכנס לחופה.

ואז עלה סבו, הרב שמואל יניב, יהודי נאצל ותלמיד חכם שרק לפני חודשיים קבר שני נכדים. עכשיו הוא הגיע להלוויה עם טלית ותפילין וביקש מהקהל להצטרף אליו לשירת "אשר בחר בנו מכל העמים". ומלאכי מעלה זעקו בקול: זו תורה וזו שכרה?!

ואז בא הניגון השלישי, ההמייה הוויז'ניצאית המפורסמת, שכל מילה בה היא תחנונים של דור שלם: "חמול על מעשיך". ריבונו של עולם, חמול, תן לנו רחמים, וזכור לנו אהבת איתן.

אוי געוואלד, "ובבן הנעקד תשבית מדיננו".