אידן, נקמה!

ההלוויה קורעת הלב של משפחת ביבס, הייתה מלווה במילה: 'סליחה'. עשרות אלפי אנשים שהצטרפו אל מסע הלוויה, עמדו בצידי הדרכים וביקשו סליחה ומחילה מהקורבנות התמימים שנשחטו על קידוש שמו.

אני יודעת שזה אולי לא פופולרי להציג את המחשבה שלי, אבל לשמוע את אחיי ואחיותיי היהודים מבקשים סליחה, גרם לי לתסכול. רציתי כל כך לפנות אל אחד המתנצלים ולשאול אותו: "סליחה אדוני, אבל למה ועל מה אתה מבקש סליחה? האם הצער שיבש את דעתך? האם למי מאיתנו היה חלק בחטיפה האכזרית וברצח הנתעב? האם מישהו יכול היה לשלוט בבני ישמעאל?"

"להיות קורבן זה מבלבל", אמרה לי פעם פסיכולוגית. "הקורבן נוטה להאשים את עצמו, לקבל אחריות על דברים שאינם חלק מיכולותיו ולהפעיל את המצפון שאינו אמור להתעורר".

להיות קורבן זה קשה כי המנגנון ההישרדותי משתולל והעולם הפנימי והרגשי מטולטל עד שלפעמים נחצים הקווים המבהירים מי אשם ומי לא. מי זכאי לסליחה ומי ראוי לנקמה.

"הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תקום' ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם. כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו: השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך. למחר צריך לשאול ממנו. אמר לו חבירו השאילני קרדומך. אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך. הרי זה נוקם. אלא כשיבוא לו לשאול יתן בלב שלם ולא יגמול לו כאשר גמלו, וכן כל כיוצא באלו, וכן אמר דוד בדעותיו הטובות: 'אם גמלתי שולמי רע ואחלצה וגו'" (משנה תורה לרמב"ם, דעות ז ז).

בקיץ תש"א 1941 נכבשה ליטא בידי גרמניה הנאצית, והיהודים שנותרו בקובנה גורשו לגטו ששכן בסלבודקה. אותה סלבודקה שבה התפתחה תנועת מוסר שחרטה על דגלה את כבוד האדם, נתנה מקום לשפל ותהום של רוע אנושי.

בראש חודש תמוז תש"א, בשעת לילה מאוחרת, התנפלו גויים ליטאים על בתי סלבודקה ורצחו כ-800 יהודים. בכוחותיו האחרונים, כתב אחד הנרצחים בדמו על הקיר את הצוואה האחרונה: אידן, נקמה!

צבי הירש קדיש שכנו, הגיע לאחר זמן מה לבית שבו התחולל הטבח וצילם את הכיתוב, ומאז הוא הפך לצוואה מהדהדת לנרצחי ונטבחי השואה.

"אמר רב אמי: גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, שנאמר (תהלים צד א): "קֵל נְקָמוֹת השם" (ברכות לג).

אני זוכרת את עצמי נערה צעירה, קוראת ונחשפת לעוצמת הרוע של הגרמנים. ניצולי השואה לא היו כותרת נשכחת, אלא היה להם שם: סבא וסבתא. באחד הימים, כשסבתא סיפרה שוב איך התחבאה בעליית גג כשהיא מחופשת לגויה, שאלתי אותה: "וכשהמלחמה הסתיימה סבתא, איך נקמת?"

סבתא הביטה בי, ועשתה את מה שהיא ידעה לעשות הכי טוב בעולם: לשתוק. היא שתקה, והדממה סיפרה לי שאין ביד אדם דרך לנקום.

"את פה", פייסה אותי סבתא ואצבעותיה העמלניות ליטפו את תיפורי הסוודר שלי. "העיקר שאתם פה".

"לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם, תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים" (תהילים, קמט ז).

נקמה היא עניין מסוכן. היא גורמת לאנשים להשחית את מידותיהם, לחבל בטהרת הגיונם ולטבול את זכות הלב ברוע. הנקמה סותרת את המבנה החברתי הבסיסי, מעצימה את משקעי העבר ולא מאפשרת לחיים חדשים לצמוח.

התורה מצווה עלינו להתרחק מנקמה ואף מרגש דק יותר של נטירה, וכל זאת כדי לאפשר לעולם להתקיים בשלום וברעות. וכך, סבא וסבתא שלי, כמו כל בני דורם, נקמו באופן חיובי. הם אספו את עצמם מהאפר, נישאו מחדש, וכל ילד, נכד ונין שנולד שימש כנקמה לצוררים שביקשו להשמיד הכל.

הנקמה של דור השואה הייתה בהתמקדות בחיים, בדיוק כפי שהתורה דורשת מיהודי בר מעלה, אבל חובה לזכור שלנקמה יש גם צד אחר והיא מתבטאת אך ורק מול הגויים. שם, אין סליחה, אין מחילה, אין שכחה.

ישנה רק דרך אחת להגיב למרצחים נתעבים שפגעו בעם השם – בנקמה! הנקמה הזו, המותרת, לא משחיתה את הנפש היהודית אלא להפך, מעצימה ומרוממת אותה.

"כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו" (דברים לב מג).

מתאר הנביא ישעיה איך לעתיד לבוא תביט כנסת ישראל בבורא העולם ותבחין כי בגדיו חמוצים מרוב דם הנעקדים על קדושת שמו. אז תשאל כנסת ישראל את השם: "מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ וּבְגָדֶיךָ כְּדֹרֵךְ בְּגַת" (ישעיהו סג ב). למה המעיל שלך, בורא העולם, אדום? למה נראה כאילו טבלת ביין?

על שאלה זו יענה השם: "כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה". ומסביר המצודות: "זמן רב היה בליבי יום הנקם לנקום בעכו"ם, והנה בא זמן לגאול את עמי ולעשות הנקם”.

אותו בורא העולם שמרחם על ברואיו ומנהל עולמו בחסד וברחמים הוא גם 'קל קנא ונוקם'. הוא יתברך מעניש ונוקם במי שפוגע בילדיו, שכן קֵל נְקָמוֹת השם, קֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ.

לרשימה האין-סופית של יהודים שנהרגו בשל יהדותם, נוספו במלחמה האחרונה אלפים. בהם ילדים שלא טעמו טעם חטא, צעירים ובוגרים, נשים וזקנים. ומה עלינו לעשות כעת? מה שסבתא שלי עשתה… לחיות! מוטלת עלינו משימה קשה להמשיך לחיות בשפיות עד כמה שאפשר ולהמשיך הלאה תוך התמקדות בחיים. אבל מי שחושב שדמם של יהודים הוא הפקר – טועה! יוצר האדם הבטיח לנקום את נקמתם, ועל כך אנחנו מברכים ומודים: בָּרוּךְ אַתָּה השם… הָרָב אֶת רִיבֵנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ… הַקֵּל הַמּוֹשִׁיעַ.