איך לנצח אגו?

מדיניות אחיזת עיניים: מה בין ההצהרות ששמעתי מראש הממשלה לפני שבועיים לבין המציאות האנרכית בשטח? • פרספקטיבה של מנהיגות: מה בין ראשי הממשלות שלומדים נתונים ברצינות לבין זועקי המליאה צמאי תשומת הלב הציבורית? • יום הדין לנטיעות: אחרי סיור מדאיג בנגב הפרוע, אפשר לקבוע בצער שהפראות הבודאית לא תמהר להיכנע • וגם, משהו על עתיד הקואליציה

1.

שנתיים מפרוץ המגפה, וטרם נמצא המומחה שיֵדע לנעוץ את קביעתו המקצועית ולומר: כזאת ראו וקדשו. עשרים וארבעה חודשי ניסוי וטעייה, והיקום עדיין לא פיצח אסטרטגיית התחמקות אופטימלית מהנגיף התת-מיקרוסקופי.

ואם אמורים הדברים באשר לגלים הקודמים, על אחת כמה שהם תקפים בגל הנוכחי: קשה מאוד למנוע הדבקה המונית בווריאנט היפראקטיבי שמשכפל עצמו לדעת במהירות האור.
סגר נושם וחונק, מסכות בפנים ובחוץ, צמצום התקהלויות, תווים במגוון צבעים – והאומיקרון את מנהגו נוהג, או נכון יותר: דוהר.

עשרות מפגשים, מאות שעות, שמצטרפים לאין סוף דיוני קבינטים ברחבי הקוסמוס – ועוד לא אותר המתווה הגואל שיבטיח דרך עוקפת חיסונים.

מגפת הקורונה ממשיכה להשתולל באירופה. הולנד שוברת מידי יום שיאי הדבקה. למרות הסגר שהטילה על אזרחיה, נראה שהוא ידביר את כלכלתה הרבה לפני שימגר את הווירוס. אתם יודעים למה? כי חלק גדול מהציבור ההולנדי לא התחסן. כך גם באוסטריה ובמדינות נוספות ששוקלות ברצינות לפצוח בקמפיין ביוש אגרסיבי לסרבני חיסונים, לצד הטלת סנקציות דרקוניות שיקשו על תפקודם במרחב הציבורי.

מנגד, שוב ושוב מתברר שהווריאנטים אינם עמידים בפני החיסון. חרף זאת, שוב ושוב מכניסים אותנו לפאניקה מיותרת שמניעי רייטינג ושיקולים פוליטיים נגועים בה, כביכול, עומדים אנו באותה סיטואציה שבה היינו בגלים הקודמים בטרם הביא המדע את בשורת החיסונים.

אילו זה היה מתחיל ומסתיים בתבהלה ניחא; אשרי אדם מפחד תמיד. הבעיה מתחילה בנטישה המונית את המרחב הציבורי. זה מתחיל באירועים, ממשיך במערכת החינוך, במסעדות ובמרכזי הסחר ומקיף את כל ענפי המשק ותחומי החיים. הממשלה לא הטילה סגר, אבל התקשורת, בסיוע אקטיבי של פוליטיקאים אינטרסנטים, הניסה את האזרחים מהמרחב הציבורי ובכך פגעה קשות באלפי עסקים במדינה.

בחלקה הדומיננטי של הממשלה ביצירת הכאוס נעסוק במקטע הבא, אך לפני כן, ראוי להתייחס גם לסחרור מרצון שאליו נכנסנו כולנו הודות לתקשורת היסטרית, מכורת רייטינג וצמאת אקשן.

2.

חמורה מכך היא אחיזת העיניים שנוקטת הממשלה. רק לפני שבועיים כינס אותנו (טלפונית) רה"מ בנט לתדרוך מיוחד שבו הציג את המתווה המעודכן להתמודדות עם ההתפרצות המחודשת. מחוסנים, אמר, המשיכו בשגרת חייכם; לא מחוסנים, היכנסו לבתים עד יעבור זעם. מחוסנים כולל מאומתים? שאלתי. כולל מאומתים הייתה התשובה.

סגר אין, מסכימים, אמרו לבנט אנשי משרד הבריאות, אבל מדיניות הבידודים למאומתים צריכה להימשך כשהייתה. לא, אמר רה"מ, אנחנו באירוע אחר. האומיקרון עומד לפגוש לפחות את מחציתנו, ואם נותיר את כללי הבידוד כשהיו, לא עשינו כלום אם שניים-שלושה מיליון אזרחים ישבו בבתיהם מאומתים לנגיף.

ההנמקה הייתה הגיונית: האינדיקציות מהעולם מלמדות שמחד גיסא, קשה מאוד לחמוק מהדבקה, ומאידך גיסא, המחלה איננה חריפה ותסמיניה נוטים לדלג על מרבית המתחסנים. בהתאם, אנשים מחוסנים, שאינם בקבוצות סיכון, ינהגו כפי שהם נוהגים כששפעת תוקפת אותם: כשיש חום וחולשה הם לא שואלים את הממשלה אם להישאר בבית או ללכת לעבודה; הם נשארים בבית. כשאין חום ואין חולשה ויש אולי שיעול קל, הם ממשיכים בשגרת יומם. במילים אחרות: הממשלה עדיין לא הכניסה מאומתי שפעת לבידוד; היא כן מעודדת את האוכלוסייה, באמצעות קופות החולים, ללכת ולהתחסן מדי שנה. כנ"ל בעניין הקורונה ונספחיה.

גורמי המקצוע השתכנעו וויתרו. לעומתם, שרי האגף השמאלי בממשלה, הביעו התנגדות. טהרני הדמוקרטיה מגיעים מהמחנה שלהם, והלחץ שהופעל עליהם היה גדול; הדיפרנציאציה באה להם לא טוב.

כרגיל, הפוליטיזציה מסמסה את הכוונות הטובות. דיונים ושוב דיונים (לפיד: "אני שם לב שבזמן הדיון נגמרו כל שבעת ימי הבידוד שלי"); נאומים ושוב נאומים (אורנה ברביבאי: "היה אפשר בזמן הזה לעשות דוקטורט, בואו נדבר תכל'ס"); התנגחויות ומלחמות אגו (אלקין: "שלושה שבועות לא היה קבינט קורונה… אם אתם רוצים שנבין אז צריך לשאול… אין פלא שהציבור לא מבין אם אני כחבר קבינט לא מקבל תשובות"), ובסופם, בפער שבין הדורשים החמרת הגבלות שאינן דיפרנציאליות לבין התומכים בהסרתן המוחלטת, הוחלט על פשרת אמצע, בין הזיג לזג: מאומתים לבידוד, הבאים בקרבתם לשגרה.

מאז ומעולם, ראשי ממשלות בישראל צלחו את מבחני התאוריה אך נכשלו בטסט. התוכנית המקורית שעליה הוחלט הרשימה לא בגלל הביטחון בכך שתצליח אלא בגלל שהייתה רציונלית ומנומקת; היא עשתה שכל עם הסיטואציה.

כשהגיעה עת מבחן, שום דבר מזה לא נותר: אם מאומתים ללא תסמינים נותרים בבית, הסגר שכל כך רצית, אדון בנט, לחמוק ממנו, הוטל הלכה למעשה על מחצית מהעם; הנזק הכלכלי שכל כך חששת ממנו פוגש מדי יום עוד ועוד עסקים, עצמאים ושכירים.

הכרתי את ברק, אולמרט, נתניהו ובנט. למעט ברק, את כולם פגשתי בתקופת כהונתם. כולם מרשימים, בדרכם, באופן שבו הם מציגים מדיניות. אחרי הכל, מאחוריהם עומדים אנשי מקצוע מהשורה הראשונה הנגישים לכל נתון רלוונטי. אבל אז הם מגיעים לישיבות הממשלה, או הקבינט. זוהי שעתם של שרים דרג בי"ת; אלו שאינם ראשי מפלגות וראשי מפלגות שמקורבים פחות לצלחת.

האגו הוא אותו אגו שהניע את שר הכלכלה בנט בימי 'צוק איתן' לרדת לשטח ולאתגר את רה"מ ושר הביטחון בטיפולם באיום המנהרות; הריכוז העצמי, הצמא לתשומת לב תקשורתית, אינו פחות מזה שהיה לשר החינוך נפתלי בנט, כשהציב אולטימטום לרה"מ נתניהו ודרש מינוי מזכיר לקבינט שתפקידו יהיה להכין את השרים לפני כל דיון ולשתפם בחומר המודיעיני הרלוונטי.

אנחנו לא חותמות גומי, טען בנט בממשלות הקודמות; אנחנו לא חותמות גומי, טוען עכשיו אלקין. התוצאה? התאוריה הצליחה, הטסט נכשל, ישראל נתונה בסגר.

ממשלה לא אמורה להאכיל בכפית את האזרח, אומר בנט. לתובנה הזאת הגיע אחרי חמישה שבועות של דיונים. זמן יקר שנרכש באמצעות סגירת השמים לצורך מעקב צמוד אחר הנעשה באירופה, ארצות הברית ודרום-אפריקה; מדינות מוכות אומיקרון ודלתא, שהעניקו תמונת מצב ל'עשה' ו'לא תעשה'.

התוכנית גובשה, רק שהיא לא הביאה בחשבון את הלחצים שיגיעו. לצד הלחצים הפוליטיים ישנו גם הלחץ התקשורתי: נוטים לסמן את עוונה הגדול של התקשורת בנטייתה לצד אחד של המפה. זה נכון, אך לא פחות מכך היא חוטאת ברדידות מכוונת תשומת לב, מכוונת אחוזי צפייה, מכוונת נתח גדול יותר מתקציבי הפרסום.

איך אפשר בתוך יומיים-שלושה מרגע הפתיחה באש לדעת אם אנחנו בכאוס או בעיצומה של מלחמה?! אי אפשר לדעת, אבל זה בדיוק מה שקרה השבוע: ההיסטריה ששטפה את האולפנים חלחלה לציבור ויצרה בהלה המונית. "אותם אולפנים שכעת משדרים היסטריה כינו אותי היסטרי רק לפני שבוע כשהכנתי את המערכת לקראת הגל הזה", אמר השבוע ראש הממשלה. "אומרים שאני שובר את ההגה", הוסיף, "זה נכון. כשיורים עליך מצד ימין אתה שובר לימין, כשיורים משמאל אתה תוקף בשמאל; אנחנו במלחמה".

בנט מזכיר את גל הדלתא. כשפרץ, הפרשנים היו משוכנעים שאין מנוס מסגר. בהתאם, החלה ביקורת עניינית משולבת מתקפה אופוזיציונית על הסגר העומד לבוא. המציאות הייתה שונה: איש לא תכנן סגר. לא במשרד הבריאות ולא בדרג המדיני. מהרגע הראשון, המטרה הייתה להמריץ את האזרחים ליטול מנת דחף שלישית, וזה מה שנעשה.

גל הדלתא דעך, הציבור שכח והביקורת שינתה צד: ממשלה בפאניקה, זעקו הכותרות, איך טרטרו אותנו עם איומי הסגר כשבפועל, הדלתא התגלה כאינו מזיקה.

האמת היא, שבאירופה זן הדלתא עדיין מכה בעוצמה יחד עם האומיקרון. המספרים הגדולים של הלא מתחסנים מביאים תחלואה קשה מהדלתא יותר מהאומיקרון. רוצה לומר: הדלתא פסח עלינו בגלל החיסונים.

איש לא היה אמור לבוא בטענות לממשלה אילו הייתה נצמדת למדיניות שעליה החליטה מלכתחילה. הפליק-פלאק שעשתה בעניין הבידודים, היעדר קוהרנטיות, הם שמביאים את התסכול שמשחק לידי התקשורת.

כשאין תוכנית אלטרנטיבית לחיסונים, מול קצב הדבקה כל כך מסחרר, אין שום פסול בכך שהממשלה נצמדת למתווה החיסונים. הפסול הוא בגם וגם; גם חיסונים וגם סגר דה-פקטו.
הקניונים השוממים והתורים הארוכים במתחמי הבדיקות, הם תוצר משולב של זגזגנות ממשלתית, שיקולי רייטינג וציניות אופוזיציונית.

במקום שמצב המאומת יהיה המדד לבידוד, הפכו הבדיקות לסיסמוגרף הקובע. איתן הגיעו התורים הארוכים והקמפיין נגד אמינותן. "האנטיגן", אומר בנט בתגובה לטענות, "לא אמור לקבוע מי מאומת אלא מי מדבק".

עובדתית, הוא צודק. מכיוון שכמות בדיקות ה-PCR, המדויקות יותר, מצומצמות בכמותן הן יועדו לאוכלוסיות סיכון. האנטיגן נועד למתן אינדיקציה באשר לפוטנציאל ההדבקה. כלומר: הממשלה עדיין סבורה שאין חשש גדול בשוטטות מאומתים מחוסנים במרחב הציבורי. אם יצאת שלילי באנטיגן, אומר רה"מ, זה אומר שגם אם אתה בפועל מאומת שהוחמץ בבדיקה, הסכנה שתעביר את הנגיף לאחרים עדיין קיימת אבל פחותה יותר ממצב שבו יצאת חיובי.

ונשאלת השאלה המתבקשת: איזו הדבקה נמנעת בבידוד מאומתי האנטיגן אם מלכתחילה מודה המערכת שיהיו מאומתים רבים שלא יאומתו על ידה? ומנגד: אם אין חשש כל כך גדול בהדבקה, או שהשליטה ממילא אבדה, מדוע לשבש סדרי עולם ולהשבית ענפים במשק ואת מערכת החינוך?

סיכומם של דברים: אין לדעת עד איזה שלב יצליחו החיסונים למנוע תחלואה קשה. ועדיין, שום אלטרנטיבה אחרת לא הוכחה טובה יותר. העולם משדר אותות של דעיכה, ובישראל מתרבים הקולות בקרב גורמי המקצוע שמדברים במונחים אופטימיים.

במערכת הבריאות מדברים על בין 1,500 ל-2,000 מאושפזים בבתי החולים בחודש הקרוב. אם אלו יהיו המספרים, הדרג המדיני יכול להיות רגוע. ההוראה שנתן הייתה להגדיל את סף הקיבולת ל-4,000 מאושפזי קורונה. זה אומר שניתוחים וטיפולים שאינם מצילי חיים אמורים להידחות בכמה חודשים לטובת נפגעי הגל החמישי.

נוסף על כך, ממונה הקורונה דיווח השבוע לוועדת המומחים כי 400,000 אזרחים מימשו את זכאותם והתחסנו במנה הרביעית. "המחוסנים בסיכון", משוכנע רה"מ "והתרופות לחולים הקשים יאפשרו לנו לצלוח את הסבב הזה".

הולכים אל הלא נודע, אל הלך תדע, כל אחד מנחש קדימה עד היכן שהוא רואה, כתב פעם מישהו. או כמו שאמר לי השבוע ידידי הנבון, עורך 'משפחה' יוסי אליטוב: רק בעוד שלושה שבועות נוכל לקבוע – צל"ש או טר"ש.

ערב הקמת הממשלה נסעתי לביקור בכפר המוסלמי כאבול.
שייח' סאלח רייאן, ראש המועצה, קיבל את פניי עם הצוות הבכיר בלשכתו. רייאן נמנה עם בכירי מועצת השורא, הגוף העליון שמנווט את דרכה של רע"מ.

בימים ההם הפנים היו מועדות לברית עם הימין. נתניהו היה משוכנע שיצליח לשבור את סמוטריץ' ולהקים ממשלה עם מנסור עבאס. איך קואליציה כזאת תתפקד? ביררתי אצל השייח'. "נקפיד לעסוק רק בנושאים אזרחיים", חזר והבטיח.

סמוטריץ' לא התקפל ועבאס כרת ברית עם שותפות אחרות. אם נתעלם מההצהרות הפרובלמטיות ומהמפגשים המקוממים עם תומכי טרור, הלכה למעשה ההתנהלות מול רע"מ אכן סבבה סביב נושאים אזרחיים פרופר.

עד השבוע. משבר הנטיעות בנגב, זאת מלחמה שפרצה על רקע אינטרסנטי; מאפיוזי. מאבק של מנהיג שבט בדואי, תומך רע"מ, שהשתלט על אדמות מדינה וטוען לבעלות. כפי שכתבתי בעבר, אחרי ביקורי בנגב הפרוע, הקודקודים נלחמים על הכיס בעוד הנוער המובטל נאבק על הנכבה.

שירות הביטחון הכללי מתייחס למהומות השבוע כאירועי טרור לכל דבר. אלו אינן מלחמות טריטוריה, כפי שמנסים לצייר זאת ברע"מ ובהנהגת הבדואים. השבאב המשולהב שהתפרע השבוע, עשה זאת מתוך אידאליים לאומניים. מנסור עבאס נסחף, על כורחו או מרצונו, לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בניגוד לאש"ף, את מלחמתו הוא מנהל מתוך ממשלת ישראל; בניגוד לעבאס מרמאללה, המאבק של עבאס ממע'אר אינו תחום לקווי 67' אלא על שטחי 48'.

אני מתקשה לראות את הממשלה הזאת מאריכה ימים. גם כך מתקשים חברים כמו ניר אורבך לשרוד בה. התחושה שלו ושל אחרים, שמפלגה אסלאמיסטית, רדיקלית, קובעת את סדר היום לא רק בנושאים אזרחיים אלא גם בסוגיות מדיניות. בשבוע שעבר זה היה 'חוק החשמל', ועכשיו זאת סוגיה שלא נוגעת רק באיכות חייהם של הבדואים בנגב אלא בשגרת חייהם של תושבי באר שבע והסביבה.

רע"מ יושבת לפחות על שני מנדטים מהפזורה הבדואית. את מצביעיה לא מעניינים הסכמים קואליציוניים וגבולות האפשר. המהומות שניצתו השבוע לא ייפסקו עם הפסקת הנטיעות. כל זמן שהבדואים משוכנעים שהלחץ ישפיע על מקבלי ההחלטות החוששים לגורל הקואליציה, אנחנו נראה את ההשתוללות בצמתים ובערים הסמוכות.

מתישהו, רע"מ תישבר ותפרוש. אולי אז, המהומות ייפסקו.