איך מבשלים שלום?

מול שני האלמנטים הכי סוערים בחייה של כל אומה, יש כלי שיודע להשכין שלום

בכל שנה, כשמסיימים לקרוא את פרשת המרגלים ואת תוצאותיה העגומות, גוללים את ספר התורה ופותחים את ספר ההפטרה, אי אפשר שלא לחוש את הפער העצום.

אותו סיפור ממש. אותה הרפתקה. מרגלים יהודיים שיוצאים לדרך, כדי לתור את ארץ כנען. ההוראות כמעט זהות, אלא שמשום מה – הסוף של כל אחד מהסיפורים שונה בצורה גורפת.

ומה שהכי מדהים הוא, שבסיפור הזה, התלמיד מתעלה על הרב: בפעם הראשונה זהו משה רבינו ששולח את שנים עשר ראשי בני ישראל, הנציגים החשובים ביותר של השבטים, הוא זוכה להסכמה מפורשת משמיים, "על פי ד'". והתוצאה: בכייה לדורות.

ואילו בפעם השנייה, כעבור ארבעים שנה, התלמיד, יהושע בן נון, חוזר על מה שנראה כמו אותה שגיאה בדיוק. הוא עושה זאת בצורה הרבה פחות מובנת. במקום נשיאים, הוא בוחר שני אנשים אנונימיים – שרק חז"ל יודעים לספר לנו את זהותם המפתיעה: האחד כלב בן יפונה בן השמונים, זה שהיה גם במשלחת הראשונה ששלח משה, ושותפו – פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן.

ולמרבה ההפתעה, התוצאה במקרה השני היא לא פחות מהצלחה גורפת. הם כמעט נתפסים וברגע האחרון מצליחים לברוח. והפעם יש להם בשורות מעניינות: "נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו".

אז מה פשר השוני הזה? מה עשה את ההבדל בין שני סיפורי המרגלים ההיסטוריים? ואם נתפתה לתלות את הכל בזהות הנשלחים, חשוב שנזכור שאותם מרגלים ששלח משה היו אנשי מעלה. ובאותה שעה שנשלחו כשרים היו, כפי שמעיד רש"י. איפה נעוץ ההבדל?

הזוהר הקדוש מונה סיבה אחת מעניינת לכישלון: דווקא בגלל שהם היו נשיאי השבטים, הם חששו שברגע שיכנסו לארץ, יתבטל מוסד הנשיאות השבטי וכלל ישראל יתאחד תחת הצו של 'שום תשים עליך מלך'.

לפי דברי הזוהר, יצר השלטון וההצמדות לכס השררה עשו את שלהם. הם הנמיכו את הציפיות של העם ודיכאו את שאיפתו להיכנס לארץ. הם לא שיקרו, רק נתנו פרשנות מעוותת: הפירות אמנם טובים, גם הארץ טובה; "אפס כי עז העם היושב עליה והערים גדולות ובצורות בשמיים". מסקנה – לא נוכל לעלות.

זו איפה כוחה של תקשורת. נתינת פרשנות לעובדות. במקום לספר שהחומות שסביב ערי כנען נבנו מרוב פחד מבני ישראל, מסבירים שמדובר במבצר שלא ניתן לכיבוש. והפרשנות הזו, היא ששוברת את רוח העם. כך הפך יום שובם של המרגלים מן השליחות בתשעה באב – ליום של בכייה לדורות.

ארבעים שנה חלפו. הפעם יש לקחים, לפחות במישור הפרשני. יהושע שולח "שנים מרגלים חרש". שימו לב לכפל הלשון: וכי יש אנשים מרגלים הפועלים בגלוי ולא בדרך חרישית? למה צריך להוסיף את המילה 'חרש'?

חז"ל עומדים על כך ומסבירים, שיהושע יעץ להם באיזו הסוואה יופיעו בארץ כנען: "עשו עצמכם קדרי חרס". תאמרו, שבאתם למכור קדרות חרס. זהו סיפור כיסוי מורכב. ממש לא קל לטלטל עגלה עם קדרות חרס מעבר הירדן. לכאורה, עדיף לקחת כמה אבנים יקרות ולהסתתר במקצוע של סוחר יהלומים או בדים. מדוע דווקא כלי חרס?

כדי ליישב זאת, כדאי לזכור את הגמרא במסכת ברכות: "הרואה קדרה בחלומו – יצפה לשלום". כי האש והמים הם אויבים נצחיים. היחידה שמצליחה להשכין שלום ביניהם היא הקדרה, שמלאה במים ועומדת על האש. לכן, הרואה קדרה בחלומו – רמז שיזכה לשלום.

המים מסמלים גם את הדור המבוגר והקשיש. הם הולכים לאט כמי השילוח, נוטים לרדת במדרון ולא להעפיל לגבהים. לעומת זאת האש מייצגת את הדור הצעיר, מלא ההתלהבות וחם המזג.

לא קל להשכין שלום בין שני המרכיבים הללו של עם, הזקנים והצעירים. אבל זוהי הערובה. כי בלי הזקנים אין עבר, בלי הצעירים אין עתיד. דור קשיש בלי דור המשך, משול למושב זקנים. דור צעיר המנותק או מצוי במשבר דורי עם הזקנים – משול לבית יתומים. שני מוסדות חשובים, אבל כך לא בונים אומה.

יהושע בן נון שלח בכוונה שני מייצגים משני הדורות: כלב בן השמונים ופנחס הצעיר ואמר להם: "עשו עצמכם קדרים". כפי שהקדרה משכינה שלום בן האש והמים, כך מוטל עליכם למצוא שפה משותפת. בניגוד למרגלים הקודמים, שהיו להם אינטרסים אישיים, אתם בטלו את רצונותיכם, היו חפים מכל נגיעה אישית והתמסרו למטרה של העלאת רוח העם וחיזוקו לקראת הכניסה הצפויה לארץ המובטחת.

המסר הזה קריטי לפני שיוצאים לתהליך של שבע שנות מלחמה וכיבוש. כדי לעמוד בתלאותיה של מלחמת השחרור, צריכים לחזק את רוח העם. חייבים קדירה שתשכין שלום בין הדורות. זה יהווה סמל לעם כולו, שישאף מכם עידוד למאבק שניצב בפניו.

האחדות שבין כלב לפנחס יכולה לפרש גם את הנוסח הייחודי שמצאנו בהמשך הסיפור: רחב מעלה אל הגג את שני המרגלים ומחביאה אותם מהרודפים וכאן יש לשון ייחודית: "ותצפנו" – לא 'ותצפנם' בלשון רבים. חז"ל נדרשים לכך ומסבירים, שלאחד משני המרגלים, פנחס, הייתה תכונה נפלאה של 'רואה ואינו נראה' ולכן לא היה צורך להצפינו. אך לפי דברינו, המשמעות היא, שהיא אכן הצפינה את שניהם, אבל הם היו כאיש אחד.

והמסר הזה מהדהד מאותה עליית גג ביריחו, ועד לימינו אנו. בכל הזדמנות, כשאנו נדרשים לברוח מפני הרודפים, ואפילו כאשר אנו עסוקים בגיבוש שכבות העם וביצירת בסיס לחיים משותפים.

בכל פעם כשהרוחות מתחילות לסעור, כשהאש הצעירה מתלהטת ומאיימת לאדות את המים השקטים שזורמים במורד או להפך, כששטף המים מאיים להחניק את החמימות והיצירה – עלינו להיזכר בקדרה. להשכין שלום ביניהם ולמצות את התועלת שבכל המגזרים. זו קריאת קודש לכל מי שמתקרב אל ההנהגה, וקריאה גם אל כל יחיד ויחיד. רק כך אפשר להכתיר את המשימה בהצלחה, לחזור בחזרה ולספר ש"נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו".

זו נוסחת הקסם.