איך תשיב הפרקליטות את אמון הציבור

שתי החלטות שהעלה לאחרונה נציב תלונות הציבור, השופט דוד רוזן, עשויות ליצור שינוי חיובי בפרקליטות – בתנאי שבאמת יופנמו וייושמו כראוי.

אחת הטענות השכיחות בשיח קיום היא: "אמון הציבור בפרקליטות נפגע", וגם: "יש להשיב את אמון ציבור". הפרקליטות לא אוהבת את הקביעה הזו, אבל הפרקליטות, כך למדנו, גם לא ממש אוהבת ביקורת באופן כללי (מי כן אוהב?).

כזכור, כאשר התמנתה השופטת הילה גרסטל לנציבת תלונות הציבור, הפרקליטות נלחמה ומסמסה הלכה למעשה את היכולת שלה להעביר ביקורת חיצונית על הפרקליטות, עד שגרסטל החליטה בסוף להתפטר. גם הגעתו של השופט דוד רוזן לתפקיד לא הרגיעה את העסק, והוא השמיע לא אחת ביקורת חריפה לא רק על התנהלות הפרקליטות, אלא על הצורה שבה מתייחסים בפרקליטות לביקורת שלו.

אמנם, שי ניצן טען בזמנו שביקורת היא כמו תרופה שצריך לדעת לתת במינון הנכון – אבל הבעיה היא שאין רופא מוסמך שמסכים לתת את המרשם המדויק. אולי זה מגיע מתוך מחשבה שביקורת היא דבר מחליש, ושקבלת ביקורת היא אות לכישלון. חבל, כי למען האמת – קבלת ביקורת כנה היא כנראה הדרך היחידה שאולי עוד נותרה להשיב את האמון האבוד, בהנחה שאי פעם היה כזה.

##אבל כעת יש לנו שר משפטים חדש ופרקליט מדינה חדש, ואולי אפשר להשתעשע ברעיון שמישהו באמת מעוניין קצת לאוורר את האורוות, גם אם לא לנקות אותן בפועל.## אם זו אכן הכוונה, כדאי שפרקליט המדינה החדש יסב את תשומת ליבו לשתי הערות וקריאות לתיקון של נציב תלונות הציבור השופט דוד רוזן – בפרט לאור העובדה שרוזן בחר להפנות את הקריאה לתיקון באופן אישי לפרקליט המדינה הנכנס. שתי ההערות שהוא העלה הן אמנם נקודתיות, אבל אפשר לראות בהן זרע לשינוי חיובי, אם הן יאומצו בצורה מלאה.

• • •

שתי ההערות הופיעו בתלונה אחת שהוגשה לפני כמה חודשים כנגד הפרקליטות, ושרוזן בחר להקדיש להן תשובה ארוכה ומסועפת למדי (44 עמודים), והן מתייחסות לאדם שהוגש נגדו כתב אישום בגין טענה של יצוא תרופות שלא כחוק. למרות שכתב האישום אינו מתייחס לחברה שבראשה הוא עומד – כספי החברה חולטו, וסביב מעמד הכספים התנהל דיון ארוך ומתיש למדי.

הטענה הראשונה מתארת סחבת של שמונה וחצי חודשים בניהול הליך השימוע, שנגרמה בשל ויכוח בנוגע לחומרי החקירה שנדרשה הפרקליטות להעביר לנאשם. אין מדובר רק בעינוי דין, שכן כל עוד ההליך מתנהל הפרקליטות שומרת על הכספים שחלטה מהנאשם, ובפועל מותירה את ידיו כבולות מבחינה כלכלית.

הפרקליטות רצתה להתנות את העברת החומרים בכך שהנאשם יוותר על תביעתו לקבל את בחזרה את הכספים שהפרקליטות חילטה ממנו (רוזן תקף בחריפות את ההצעה ומכנה אותה: "לא יעלה על הדעת להתנות מין בשאינו מינו";), וטענה שההליך התעכב בעקבות מה שהיא מגדירה כ"רצון טוב".

רוזן מזכיר לפרקליטות את מה שהיא כנראה שכחה: שניהול הליך השימוע הוא באחריותה בלבד, ושעליה מוטל לדאוג שהוא יתקיים בזמן – והוא ראה לנכון להפנות את המקרה לתשומת ליבו של עמית איסמן, שמתבקש להפיק ממנו לקחים להבא.

• • •

ההערה השנייה של רוזן רחבה הרבה יותר, ודברי משפטן בכיר ששוחחנו עימו "משנה סדרי בראשית" בהתנהלות של מערכת המשפט.

הטענה הייתה שהפרקליטות אימצה באופן אוטומטי את מסקנות המשטרה, והמסקנות של הפרקליט שמלווה את החקירה הפכו להיות גם המסקנות של מי שאחראי על הגשת כתב האישום.

כדאי להתעכב על זה רגע כדי להבין למה מדובר בטענה כל כך משמעותית. באופן עקרוני, כאשר כתב אישום מוגש לבית המשפט יש משקל מאוד גדול לכך שבנוסף לגוף שניהל את החקירה, גוף חיצוני נוסף עבר על הדברים בצורה אובייקטיבית לכאורה ואישר אותם.

מי שקצת למד פסיכולוגיה חברתית יֵדע להעריך את חשיבות התהליך. חוקר ניגש לרוב עם יותר שאלות מתשובות, והוא צריך לנחש את המסקנה עוד לפני שהשיג את הראיות. מהסיבה הזו, הוא נתון באופן מתמיד למה שמכונה: "הטיית האישור" – הנטייה הבסיסית לפרש את המציאות כך שתתאים לדעה שלו, ולא שתסתור אותה.

בקרב חוקרים פליליים, למשל, ידוע שחוקר שראה את טביעת האצבע של החשוד לפני שראה את טביעת האצבע שנמצאה בזירה – הוא בעל סיכוי גבוה יותר למצוא התאמה בין השתיים, מאשר חוקר שראה קודם את טביעת האצבע האנונימית שנותרה בזירה, ורק אחר כך ניגש לבחון את החשוד. מהסיבה הזאת, חשוב מאוד שגוף שלא היה מעורב בהליך החקירה יוכל לעיין בממצאים ולנתח אותם באופן נקי יותר מהטיות.

אלא שכפי שמעלה השופט רוזן, מסתבר שאין שום דרך מעשית לברר שכך אכן נעשה. אין הפרדת רשויות מוחלטת בין הפרקליט המלווה לפרקליט שמגיש את כתב האישום. השופט רוזן פונה אפוא לעמית איסמן על מנת שישקול את הסדרת הנושא של 'גדר ההפרדה' הנדרשת בין הגוף החוקר למלווה בהנחיות פרקליט המדינה. מדובר בהחלטה משמעותית שאם תאומץ תשנה את כל האופן שבו מנהלות חקירות ומוגשים כתבי אישום.

בשתי ההערות הללו טמון הבסיס שנדרש לאותו מוצר חמקמק הקרוי: 'אמון'; אם גופי אכיפת החוק רוצים את אמון הציבור, הם צריכים קודם כל להבין שהאחריות מוטלת עליהם. טעויות קורות לכל אחד, אבל חובה להכיר בכך שהן נעשו ולברר שמי שמשלם את המחיר על הטעויות הוא מי שעושה אותן, ולא האזרח הפשוט.

לאף אחד לא עוזר אם פרקליטי המדינה ושופרותיהם בקרב כתבי המשפט מתארים אותם "אנשים מסורים הפועלים ללא לאות" – גם אם זה אולי נכון. אמון לא ניתן בגלל שאתה טוען שהוא מגיע לך, אלא בגלל שאתה מסוגל להודות בטעות. הודאה בטעות אולי מעידה על כישלון מקומי, אבל מוכיחה את חזקתה של המערכת. הדיפת הטענות, לעומת זאת, אינה רק סימן לחולשה מוסרית – אלא עלולה להיות הוכחה לחוסר כשירות.

יותר מדי פעמים מתקבל הרושם שככל שהפרקליטות מעמיקה בתיק, כך גדלה המוטיבציה שלה לסיים אותו בהרשעה, מתוך מחשבה שסגירת התיק היא כישלון. גם כאן, זה בדיוק ההפך ממה שנדרש כדי להשיג אמון.

ככל שהרושם האמור מתחזק, כך גדל החשש ש'הטיית האישור' הפכה להיות מחלה מדבקת במשרדים שברחוב צלאח א-דין. אך ככל שנראה את הפרקליטות מסכימה להרים ידיים ולקבל באותה מידה כישלון כמו הצלחה; ככל שפרקליט לא ייבחן לפי כמות ההרשעות שהשיג, אלא לפי הכנות שלו להודות בטעות, וככל שהפרקליטות תדע להעמיד את עצמה בפני ביקרות פנימית וחיצונית בשקיפות, כך אמון הציבור יגדל.

הכדור כבר הוטל מזמן; השאלה היא מי יחליט להרים אותו.

לאף אחד לא עוזר אם פרקליטי המדינה ושופרותיהם בקרב כתבי המשפט מתארים אותם "אנשים מסורים הפועלים ללא לאות" – גם אם זה אולי נכון. אמון לא ניתן בגלל שאתה טוען שהוא מגיע לך, אלא בגלל שאתה מסוגל להודות בטעות