אימתי קאתי מר

סדר ניגונים

האמת, הוא אומר, לא צפינו את העומס.

אנחנו רואים את העלייה כל שנה, אבל מה שהולך פה השנה – אף אחד לא יכול היה לצפות.

האומר, הוא הרב משה שילת.

מאחוריו הופעה-מי-יודע-כמה של 'שבוע החסידות' י"ט בכסלו, שהוא עורך כבר 10 או 11 שנים. מי סופר.

מה שהולך מאחוריו – בבנייני האומה – מעיד כאלף עדים על מה שהוא אומר. לא צריך להרחיב במילים. בחורי ישיבות שלא השיגו כרטיס, מנסים להידחק דרך חורים וסדקים, חלק מהם שהיו וחלק שנוצרו עכשיו.

עוד לא נולד המאבטח שיצליח לחסום להט של בחור ישיבה.

ולא, זה לא מופע תרבות או זיץ ישיבתי. זה ליל ניגונים חסידי הארד-קור, עם הניגונים החסידיים הכי עמוקים וקשים. לא באים להקל פה על אף אחד, ודאי שלא לבדר מישהו. זה 'סדר' ניגונים, והאולם – פעם אחר פעם – עמוס עד להתפקע.

כהמשך למה שנכתב כאן בשבועות האחרונים, ועורר פולמוס גדול עם השכן שאני והוא חולקים קיר משותף, יש ציבור גדול שמחפש משמעות רוחנית, ולא תמיד מצליח למצוא אותה בדרך המוכתבת והקלאסית.

זה יכול להיות מאלף סיבות, אישיות, ציבוריות, קהילתיות, אבל זה מרגש שוב ושוב. ברגע שאתה נותן לו לטעום משהו רוחני, שמדבר אליו, שמתאים לו, הוא נשאב. מגיע בהמוניו. בעשרות אלפיו.

אז נכון, בטוח ישנם לא מעטים שיעקמו את האף.

ואתם יודעים מה, אולי טוב שהם מעקמים את האף. לא חייבים לתמוך אקטיבית ב'זיץ' שנערך לבחורי ישיבות באמצע הזמן עד אישון ליל.

אבל כמה טוב שיש בדורנו יהודים כמו הרב שילת שהקים בעשר אצבעותיו את הפרויקט הנפלא הזה.

זה לא המקום לבחורי ישיבות שעמלים בתורתם, אבל זה מקום ללא מעט בחורים אחרים שמוצאים שם חוויה רוחנית שהם לא מוצאים, לצער כולם, במקומות אחרים. זה לא 'מופע' או 'ערב בידור', זו חוויה רוחנית שהלוואי שהיינו מוצאים את הדרך להעניק כמה שיותר ממנה לכמה שיותר אנשים.

מי שהסתובב בבנייני האומה השבוע, ראה שלצד ההופעות יש גם אולמות מלאים של מבחנים על ספר התניא שבהם יושבים זה לצד זה, חסידים עם מזרוחניקים, וכן – גם לא מעט ליטאים, שמוצאים טעם רוחני דווקא בספר התניא, ואולם ענק של מכירת ספרי חסידות ויהדות שנחטפים כאילו היה מדובר במאפיית הצבי במוצאי חג הפסח.

ונכון שבחור ישיבה קלאסי, יש לו סדר הלימוד שלו – ואבוי אם יחפש אטרקציות בחוץ, אבל עוד יותר אבוי, אם לא תהיה לו שום אטרקציה רוחנית זמינה והוא ייאלץ לרעות בשדות זרים.

וכך, כשבכל העולם מספידים את עולם הספר, דווקא בין ספרים מאובקים של 200 ו-300 שנה שנכתבו בשפה קשה ולא עכשווית, כאלה שמדברים על פנימיות התורה ומשמעות החיים – היצירה מתעוררת לחיים. מאות ספרים חדשים שמעמיקים בתורת החסידות וזוכים לרייטינג שיא.

מי היה מאמין.

וכשקצת אחרי חצות הוא התקשר, הבנתי שזו כבר תופעה.

הוא, זה אברך ליטאי. מהשמנת. הקרם-דה-לה-קרם. אברך שיושב ולומד מבוקר עד ליל.

ושאל בלחש: "יש לך אולי כרטיסים?"

"אתה???" שאלתי.

"כן", הוא אמר. "אבל למקום צדדי שלא יראו. אני חייב להתפרק קצת, אבל בשקט".

באיגרת ששלח לגיסו רבי גרשון מקיטוב, כתב הבעל שם טוב כי בראש השנה עשה 'עליית נשמה' והגיע עד היכלו של המשיח, ושאלו: 'אימתי קאתי מר', מתי כבר תגיע?

ענה לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

ואם חיכינו כל כך הרבה שנים, דומה שאין "ויפוצו מעיינותיך" גדול מזה.

ושנזכה לגאולה השלמה במהרה. אמן.

לב של מלצר

ונמשיך עם אברכי משי.

השבוע, ערך ארגון 'לב לאחים' את המגבית השנתית שלו.

הקמפיין מאחורינו, ואין פה ענייני גיוס כספים (מי שרוצה כמובן מוזמן ב-1-800 וכו', אבל לא זה העניין), רק סיפור אחד קטן.

הפעילים הללו הם סיירת מטכ"ל של העולם הליטאי.

באורח מפתיע, למרות הרתיעה הטבעית שיש לקברניטי עולם התורה מכל ערבוב של פעילות שהיא-לא-לימוד-תורה-נטו לאברכי כוללים, את הפעילות הזו החריגו והעלו על נס. וידוע מכתבם ההיסטורי בתשנ"ג של מרנן הרב שך, הגרש"ז אוירבך, והגרי"ש אלישיב זצ"ל, שקראו לאברכי הכוללים להקדיש זמן לקירוב רחוקים.

וראו איזה פלא.

האברכים שהכי מצליחים במלאכת הקירוב, הם אלו השקטים, הצנועים והעדינים ביותר. כאלה שיושבים בירכתי בית המדרש, ואין להם בעולמם כלום מלבד ד' אמות של הלכה. לא הכריזמטיים, לא השנונים, לא אלה עם הפה הגדול. דווקא אלה שמגיעים עם התורה בעצמה. בלי פירוטכניקה, בלי צעצועים, בלי גלגלי עזר. אלו – במבחן התוצאה, מחזירים אין ספור בנים תועים לאביהם שבשמים.

הלא דבר הוא.

כך או כך, במסגרת הקמפיין, קרה סיפור מדהים.

ערב חורפי באולם קטן בקריית ספר. אתם מכירים את התפאורה, בלינצ'ס ברוטב פטריות ובורקס לבחירה, פפסי חם, וכוסות שאף פעם לא מנוגבות כמו שצריך.

מסביב השולחן יושבים האברכים הפעילים. ערב רתימה, קוראים לזה.

ראשי הארגון מסבירים את הצורך להרחיב את הפעילות, לקרב עוד משפחות, לפתוח עוד מדרשות, והאברכים האלה, שגם ככה בקושי מתחילים את החודש, לוקחים על עצמם התחייבויות. חלק יתרמו מפת לחמם, חלק ינסו להתרים את שכניהם וקרובי משפחתם.

וכל זה בשביל לקרב עוד יהודי שהם בכלל לא מכירים.

בסוף הערב ניגש המלצר, בחור צעיר שירד מהדרך והלך לעבוד לפרנסתו. הוא היה עם דמעות בעיניים. הוא עקב אחרי הערב, שמע את הנאומים, ראה את הסרטונים, והתקשה לעצור את הדמעות.

"את המשכורת של הערב", הוא אמר, "אני נותן ל'לב לאחים'. לי עוד ייקח זמן להתקרב בחזרה, אבל אולי בזכות הכסף שלי, מישהו אחר יתקרב".

והנה, עוד הארה. אין יהודי שאי אפשר לגעת בו.

לא משנה באיזה מצב רוחני הוא נמצא, יש מילה בעולם שתיגע בו, שתקרב אותו, שתאיר לו פינה חשוכה.

רק צריך את הדיבור הנכון. את הרגע הנכון.

אף פעם אסור להתייאש.

אליטה חדשה

השבוע פנה אלי ראש ישיבה חשוב.

בשנים האחרונות הוא קיבל עליו לטפל במה שהוא מכנה 'העמלים לפרנסתם'.

הוא מוציא חוברות ומאמרים תורניים, עורך כינוסים, ובעיקר חושב איך אפשר להעתיק לכאן את המודל האמריקני של בני תורה אמיתיים – מהסוג שממלאים השבוע את ישיבת מיר במסגרת 'ירחי כלה' – וגם עובדים לפרנסתם.

בינתיים – חייבים לומר ביושר – האתגרים הרבה יותר מורכבים מהפתרונות שהוא מציע.

נגד הסלידה מהמערכת החרדית שמפתחים מי שיצאו מהמערכת, הוא מציע בינתיים חוברות ותוכן מקורי שהוא כותב, את זמנו הפנוי הוא משקיע בקהילות שמשלבות תורה ועבודה בשולי הערים. זה מעט מדי ואולי מאוחר מדי.

השבוע שוחחנו. אמרתי לו שיש שני סוגים של 'עמלים לפרנסתם'.

כאלו שסולדים מהממסד משיקולי נוחות, וכאלו שכבר פיתחו אידיאולוגיה משלהם. עם האחרונים אין הרבה מה לעשות. כל מה שקשור לחרדיות מסמל בעיניהם את הרוע וההשחתה. הכל מושחת, הם יגידו לך במבט בוטח, עזוב אותך. אנחנו מכירים את הכל. הכל כסף. הכל שקר.

יש להם מבט שונא בעיניים. חבל על ההשקעה והזמן.

את המאמצים צריך להשקיע באלו שעזבו משיקולי נוחות. לא היה להם כוח להתאמץ להתקבל למוסדות, הם אוהבים חולצה כזו או אחרת, אם היו קצת מחליקים להם – הם היו חוזרים בשמחה. הם אלו שהעין שלהם דומעת כשהילד מסיים מסכת, הם רוצים חתנים תלמידי חכמים, הם אלו שהמערכת החרדית ידעה עד היום רק לקחת מהם, ולא השכילה לתת להם כלום.

איתם יש המון מה לעבוד.

כתבת, הוא אמר, שנהיו מוסדות הומוגניים לציבור שעובד, ושם אין הערכה לתורה כי אין בכיתה אפילו ילד אחד של תלמיד חכם.

תכתוב למורים ולמורות שבמוסדות כאלו, זה התפקיד שלהם. לייקר את התורה, להאדיר את תלמידי החכמים. להסביר לילדים מהו סדר העדיפויות הנכון.

אני לא מאמין בזה, אמרתי לו.

במקרים רבים, ההורים שלהם עשו קריירה על זה שעזבו את המסגרת החרדית השמרנית.

הם רצים בכל מקום: אנחנו ניצחנו את הממסד. לא צריכים מהם, לא מוסדות, לא כסף, כלום. אנחנו אליטה חדשה. ואנחנו נראה להם מה זה.

הילדים שלהם לא חירשים, אמרתי לו. הם שומעים את זה. הילדים גם רוצים להיות אליטה.

אז מה נשאר, הוא שאל. להתייאש?

לא על כל שאלה טובה, יש תשובה טובה, אמרתי לו.

אבל אני מבטיח לכתוב.

וכתבתי.

אולי מכם תבוא הישועה.