אין על מי להישען

1.

בשעה שש וחצי בבוקר שמחת תורה נפתחו ארובות השמיים. האזעקה שהעירה אותנו אחרי שעות ספורות של שינה, קטעה באחת את אווירת החג, אך איש לא העלה בדעתו כי זהו רק הקדימון לאחד הימים הקשים בתולדות עם ישראל, הקשה בהיסטוריה הקצרה של מדינת היהודים.

להעיר את הילדים ולרוץ במדרגות למרחב המוגן, זוהי משימה לא נעימה בימי חולין, וביום חג על אחת כמה וכמה. אך זה כבר הפך לסוג של שגרה בדרום ובאזורים הקרובים לו, כשאחרי כמה דקות יוצאים מהמרחב המוגן ומנסים להרגיע את הילדים החרדים.

בפעם הזאת, היה ברור שמשהו גדול בהרבה קורה מעל לראשינו. במשך שעתיים וחצי, ללא הפסקה של רגע אחד, נשמעו אזעקות עולות ויורדות ופיצוצים של הדי נפילות. הקירות רעדו והזגוגיות יצאו לריקוד נוגה של שמחת תורה. כשנרשמה הפוגה, עלינו לגג הבית וראינו את המוקדים העשנים והבוערים מנפילות רסיסים ושברי טילים ברחובות הסמוכים. באופק היתמר ועלה העשן מכיוון דרום, ברצף בלתי נתפס.

אל מלחמת שמחת תורה, הובלה ישראל בעיוורון דקה אחר דקה, כשמרגע לרגע הלכו והתבררו ממדי הטרגדיה. בשעה 9:30 התקבלה הודעה על איסור לצאת מהבתים, אך קריסת המערכות בישראל כולה, מנעה את העברת ההודעות בכריזה מסודרת לשומרי שבת וחג. ברחובות הריקים נראו מתפללים ספורים, כשמהחלונות השכנים צועקים להם לחזור לבתים מחשש לחדירה ולחטיפות.

רק אחרי חמש שעות של מטחים בלתי פוסקים, נשמע בפעם הראשונה קולו של מטוס היוצא מבסיס תל נוף הסמוך. בנפילות סטנדרטיות – הקולות האלה נשמעים דקות ספורות אחרי הנפילות, ולעיתים תוך כדי האזעקות.

ב-10:00 בבוקר החלו להיראות חיילים במדים, יוצאים מבתיהם ועולים לרכבים – מהשכן הצעיר שהוריו שוהים בחו"ל, ועד לבעל קורא בבית הכנסת שקיבל הוראה להגיע מייד ליחידה. רגע אחר רגע, התחלנו להבין שלא מדובר בעוד תקיפה, אלא בתחילתה של מלחמה.

לחיות בערפל של אי ודאות במשך החג כשהילדים מפתחים חרדה ואת ארוחת החג אוכלים בלי תיאבון במרחב המוגן, זהו דבר קשה מנשוא. אבל במהלך היום, וככל שהגיעו הידיעות מאנשי החירום, חלחלה התובנה כי מה שעובר על יישובי העוטף הוא זוועה מסדר גודל אחר.

רק במוצאי השבת, הבנו כמו כל עם ישראל, איזו גיהינום עבר ועדיין עובר על תושבי עוטף עזה. הטלפונים מקרובי המשפחה באופקים והחברים בשדרות, שהיו נצורים בבתיהם מהבוקר, היו בלתי נתפסים. הם סיפרו איך ראו את החמאסניקים מסתערים בג'יפים על הרחובות כמו בסרטי האימה של דאעש, והסבירו שגם כעת, אחרי שעות רבות, הם עדיין נצורים.

ככל שהתבררו ממדי הזוועה והתחושה הייתה שאנו חווים את סיפורי סבא וסבתא שורדי השואה, קיבלנו פרופורציה למושגים כמו חרדה וטרגדיה. סאת הייסורים לא הוגדשה והצרות עוד תבואנה בצרורות: המספר 1,200 אינו סופי, ורשימת ההרוגים תמנה עוד מאות – יותר ממלחמת לבנון הראשונה והשנייה גם יחד. גם התמונות הקשות לא מספרות הכל וכך גם המידע על מצב הקדושים – כולל ילדים – שמצונזר חלקית כדי שלא לפגוע במורל החיילים.

הלב, העיניים, האוזניים וכל איבר מאיברי הגוף יצאו אל אחינו ואחיותינו בעוטף עזה. במדינת ישראל 2023, להמשיך ולחבק את המשפחה והילדים, גם תחת מטחים בלתי פוסקים, זהו בונוס שאינו מובן מאליו.

2

השורות הללו נכתבות אחרי שבעים ושתיים שעות נטולות שינה, ולא רק בגלל האזעקות הבלתי פוסקות. העיניים מסרבות להאמין למראות ולתיעוד של ילדים יהודיים, נערות וקשישים, מולכים בביזיון ברחובות עזה, כשבויי יהודה המגיעים לרומי בתיאורי חז"ל. האוזניים מצטלצלות כששומעים מהחברים שהוזעקו בחג היישר לשטח, על מאות ההרוגים ועל הזוועות שביצעו הצוררים בקדושים, לעיתים בשילוב נוראי של ארבע מיתות בית דין. מעיין הדמעות יבש מרוב בכי, ואומה שלמה מצויה בהלם קרב. זוהי תחושה משולבת של אין אונים ואין מילים.

מלחמת שמחת תורה שנפתחה חמישים שנה ויום, למניינם, אחרי מלחמת יום הכיפורים, מזכירה את אותה מלחמה היסטורית במובנים רבים כל כך. קונספציית הביטחון שנשענה אז על עוצמת צה"ל מול צבאות ערב ועל קו המעוזים – קו בר לב – הבלתי חדיר, היא אותה תבנית שחזרה על עצמה אחרי חמישים שנה.

קולות הקורבנות הזכירו את קולות החיילים הנואשים מהמעוזים במלחמת יום הכיפורים. הכשל המודיעיני עצום פי כמה, היות שאז טחו עיני המנהיגים מלקרוא את הכתובת המודיעינית שהייתה על הקיר. במחדל הנוראי העכשווי, אלפי עזתים תכננו את הטבח במשך חודשים, כשאיש במערכת המודיעין והשב"כ, לא ידע דבר.

גם הפער הבלתי נתפס בין דברי הרהב של מנהיגי המדינה וראשי מערכת הביטחון אל מול המציאות האיומה, לא רק שנותר כשהיה אז, אלא התעצם במכפלות. כי בעת הזאת, צה"ל לא קרס והופתע מול מערך צבאי מסודר של מצרים וסוריה, אלא מול ארגון חמאס העזתי, החלש שבאויבינו, והזרוע החזקה פחות של התמנון האיראני.

אבל בממד אחד לפחות – התודעתי, הציבורי, התחושתי – מראות הזוועה של שמחת תורה התשפ"ד לא מזכירים שום מלחמה שחוותה מדינת ישראל בשבעים וחמש שנות קיומה.

תיעוד הילדים המבוזים בעזה, מסיבת הטבע שהפכה למסיבת טבח, משאיות הקירור שנעשה בהן שימוש ראשוני באסון מירון ומובילות במשמרת בלתי פוסקת את מאות ההרוגים, כמויות הדם הבלתי נתפסות – ים הזוועות הזה, מזכיר את התמונות והסרטונים משנות הארבעים של המאה הקודמת. רק שהפעם התיעוד לא מגיע בשחור לבן ובתום המלחמה, אלא תוך כדי הקרב, כשהכל ערוך כסרטוני רשת ומופץ על ידי החמאס במסגרת קרב פסיכולוגי שרק התחיל.

כמו במלחמת יום הכיפורים ההיא, את המידע מהחזית – והפעם מהעורף שהפך לחזית בכל המובנים – קיבל מרבית הציבור מהצד הערבי. בשעה שהבלבול שרר בצד הישראלי והתקשורת הישראלית העלתה סרטונים מצונזרים, התיעוד שהעלה החמאס עבר מטלפון לטלפון. העין רואה, והלב מסרב להאמין. וכשהאוזן שמעה בהמשך הערב את נתניהו ממשיך להתרברב אחרי כשל בלתי נתפס, גם האוזן התקשתה להכיל.

3

שום מתקפת נגד, ואפילו שיטוח עזה – שלא יקרה תחת ממשלת נתניהו – לא ישכיחו את המראות האיומים. שום מכת מחץ לא תחזיר לישראל את כושר ההרתעה כפי שהיה ערב המלחמה. המראות הללו ייצרבו לעד בתודעה, ורק מיטוט שלטון החמאס, כמו מיגור דאעש בעשור הקודם, אולי יצליח להשיב במעט את כבודה הרמוס של ישראל.

הנוהג החרדי להשיא עצות לגנרלים על חשבון סיכון החיים של אחרים, ראוי לכל גינוי. גם העניין הזה, כמו דמותה של המדינה בכל המובנים, יידרש לעבור ליבון יסודי בשש אחרי המלחמה. אי אפשר להאמין במה התעסקה פה ההנהגה עד לפני שבוע, ואיזו אטימות וחוסר הבנה גילו כל הפוליטיקאים – גם החרדים – ברמת השיח והתייחסות להלך הרוח הציבורי. גם מהם נצטרך להיגמל. גם איתם נצטרך לבוא חשבון ולוודא כי אלה מנציגי המגזר שהוציאו את דיבתנו ברבים בלשון משתלחת ובחוסר מודעות, ילמדו פרק בצניעות.

אבל כעת זהו הזמן להתאחד ולדבר גלויות. זוהי עת שבה צריך להסכים עם מי שמדבר בגובה העיניים, ולא משנה הרקע שממנו בא. איווט ליברמן הפך ליריב הגדול של המגזר בשנים האחרונות, אך במקרה הזה, במקום להזכיר לו את ההבטחה לחסל את הנייה בתוך יממה, ראוי יותר לקבל את האמת ממי שאמרה.

הרושם של שרי הקבינט עד לכתיבת שורות אלה, הוא שנתניהו כדרכו, לא מתכוון ללכת עד הסוף ולחסל את שלטון החמאס, ואם אכן כך יהיו פני הדברים, זהו כישלון ידוע מראש שיותיר את ההרתעה הישראלית מרוסקת ומנופצת לרסיסים בין חורבות יישובי העוטף.

אין אופציה אחרת שתאפשר למדינת ישראל לצאת מהאירוע על הרגליים לבד מחיסול החמאס. כל תוצאה אחרת, שתשאיר את יורשי הנאציזם בשלטון, גם אם ייפגעו אנושות, היא שוות ערך לסיום מלחמת העולם השנייה ללא ריסוק הוורמאכט.

בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, לא העלו בדעתן לעצור בשערי ברלין ולאפשר להיטלר להישאר בחיים בבונקר החרב. את ראש הנחש החמאסי-היטלריסטי צריך לרוצץ, וכשנתניהו נמנע מלהכריז על כך כיעד, הוא משרה את הרושם שגם הפעם, ביבי הוא האחרון שמזהה.

4

בנימין נתניהו שאף להיזכר בהיסטוריה כצ'רצ'יל של היהודים, אך ייזכר כצ'מברלין. האיש שהכיל והאכיל את המפלצת, האמין שיוכל לשלוט בה והעדיף לנהל דיאלוג מולה, בלי להידרש לוויתורים מדיניים.

ארבעה ימים אחרי הכשל הנורא, דומה כי נתניהו הוא היחיד במדינת ישראל שממשיך לחשוב, פוליטית, במונחים של חג הסוכות התשפ"ד, ולא במושגים של מוצאי שמחת תורה הנורא. בישיבת הקבינט במוצאי השבת, הוא נראה לשרים כמי שטרם הפנים שהמציאות השתנתה, כשדיבר באותם מושגים כמו בסבבים הקודמים.

אחד השרים שהשתתף בישיבה תיאר מציאות עגומה של רמטכ"ל מהורהר ומעורער, שר ביטחון שמדבר בסיסמאות וראש-ממשלה שממשיך להשתמש באותם מושגים, כשהוא ממוקד יותר בצורך להימנע מפתיחת חזית נוספת בצפון. "אני לא יודע אם זה אכן קרה, אבל הרמטכ"ל נראה לנו כמי שהתייעץ עם עורך דין ושקל כל מילה עם עין צופייה לוועדת החקירה", אמר לי אחד השרים.

היומיים שאחרי סימנו שינוי מגמה בצה"ל ומעבר מאין-מגננה להתקפה. ועדת החקירה שתקום רגע אחרי סיום המלחמה עוד תבוא חשבון עם כל המעורבים בשרשרת מחדלים בלתי נתפסת, אבל כבר כעת אפשר לומר שלקונספציה שקרסה יש אבא. את התפיסה אומנם הובילה מערכת הביטחון כולל איזנקוט וגנץ שכיהנו כרמטכ"לים בעשור האחרון, הרחיקו מהצבא סוסים דוהרים כמו עופר וינטר וסתמו פיות לנביאי זעם כיצחק בריק.

לא פחות מנתניהו, גם המועמדים החדשים לקבינט החירום, אחראים להכלת הסבבים, וכשהולכים אחורה במנהרת הזמן, אי אפשר שלא להצביע על ההתנתקות והאזהרות שקדמו לה. ואחרי כל זאת, בשורה התחתונה האסון הנוראי בתולדות ישראל, קרה במשמרת של נתניהו ולא באקראי ובחוסר מזל. בשני העשורים האחרונים, אביה מחוללה של הקונספציה – היה ראש-הממשלה נתניהו. הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח.

ביבי ולא אחר, זהו האיש שידו הייתה על ההגאים כמעט ברציפות בחמש עשרה השנים האחרונות. קונספציית ההכלה של אויב חמאסי רצחני ברצועה ומדיניות ניהול הסכסוך על אש נמוכה מסבב לסבב תוך הזנתו בכספי שוחד מקטר, רשומה על שמו, והיא שאפשרה לחמאס להתעצם ולהפתיע.

אפילו הגדר, בגבול עם מצרים כמו ברצועה, הוקמה בהנחייתו, ואף היא קרסה – כמו הקונספציה. רק שהפעם, בלי מטוסים מהאוויר וטנקים מהקרקע כמו ביום הכיפורים לפני חמישים שנה, אלא בחדירה של רחפנים, ג'יפים ואופנועים.

ומעבר למחדל הנורא על הגבול, אלה מוסדות המדינה כולם שקרסו והתאיינו. ללא מערכות רווחה ותמיכה, ללא גיבוי כלכלי ונפשי למשפחות האומללות, לעיתים גם ללא מענה טלפוני. ברגע המבחן, ולא של מלחמה גרעינית עם איראן אלא מלחמת קלשונים מול חמאס, מוסדות המדינה שביבי מוביל כאן עשור ומחצה קרסו לתוך עצמם.

רבים כל כך הפכו ליתומים בשמחת תורה הנוראה, אבל הכישלון לא יישאר יתום. למחדל הזה יש אבא, ומי שהחזיק בהגאים בעשור וחצי האחרון, לא יוכל להתחמק מליתן את הדין.

5

גם אויבי נתניהו הודו בעבר ביושר שברגעי מלחמה, האיש רואה לנגד עיניו לפני הכל את טובת המדינה. אבל למה שקורה כאן מאז פרוץ המלחמה, אי אפשר להתייחס באדישות. אחרי שגנץ הביע הסכמה להיכנס לממשלת חירום ללא תנאים מוקדמים, נתניהו היה חייב להיענות להצעה בו ביום.

העובדה שבמשך ארבע יממות המשיך נתניהו ללהטט במשחקי 61, עם חשיבה על 'היום שאחרי', כאשר גם בישורת האחרונה נראה כמי שנגרר לממשלת החירום ולא הוביל אליה – מעידה על גודל השבר. יום שאחרי – לא יבוא, ותהא אשר תהא התוצאה, נתניהו שהוביל את ישראל להשפלה הגדולה בתולדותיה, לא יוכל להישאר ראש ממשלה. מי שמחפש עדות נוספת להתנתקות מהמציאות, צריך רק להתבונן על ההתנהלות הפוליטית בארבעת הימים שאחרי פרוץ המלחמה.

שהיתי השבוע בכנסת כשהחלה להישמע האזעקה, ומי שהיה בבניין רץ אל המרחב המוגן – בחדר הישיבות של ועדת חוקה… זהו אינו זמן לחשבון נפש שעוד יבוא ובגדול. ברגעים כאלה העם מתאחד בכאב ובשאר רוח, כשהתחושה הכללית היא שאי אפשר להאמין, להכיל ולהבין במה התעסקנו פה במשך עשרה חודשים, עד לרגע האחרון ממש, בה בשעה שאויבינו תכננו לפרטי פרטים את ההתקפות בשמחת תורה. מדינה שלמה התעסקה בסוגיית ההקפות.

לא ייאמן גם שאל המנהיג היחיד שהתגלה בגדלותו, ג'ו ביידן, התייחסה ממשלת ישראל בזלזול. הנשיא נעמד לימיננו ללא תנאי כאוהב ישראל אמיתי ברגע הקשה ביותר, בדיבורים ובמעשים, ובכך אותת לכל העולם, הערבי והמערבי, שישראל לא עומדת לבדה ברגע הקשה בתולדותיה. אז נכון שמאחורי התייצבותו יש גם אינטרס אמריקאי ברור של חיזוק הציר שמובילה ארה"ב במזרח התיכון, אבל אמפתיה וסימפתיה אמיתיות אי אפשר לזייף. וכשביידן דיבר הכאב, הזעזוע, התמיכה והאהבה ניכרו מפניו ומשפת גופו. דבריו שיצאו מהלב, חיממו לרגע את הלבבות השבורים בישראל.

בעת כתיבת השורות, ובאיחור של יותר מארבעה ימים גורליים, נראה שממשלת חירום קורמת סוף סוף עור וגידים פצועים וחבולים. שר בקואליציה שדחף בכל כוחו לצירוף איזנקוט וגנץ התרשם שנתניהו אינו מעוניין בשלב הזה במהלך, וכי החבירה נכפית עליו בלחץ השותפים ודעת הקהל. "גרירת הרגליים של ביבי מעוררת רושם שהאיש רוצה קודם כל להנחית מכה אנושה כראש-ממשלה, ורק לאחר מכן לצרף לממשלה את איזנקוט וגנץ", אמר לי ופכר את ידיו בייאוש.

לראשיה, שריה ויועציה של המדינה בשעה קשה זו, צריך לאחל הצלחה מכל הלב, אך באשר לנתניהו אפשר לקבוע כבר מעכשיו, כי מכל שנותיו כראש-ממשלה בעל רצף הכהונה הארוך ביותר, תיצרב דמותו בזיכרון הלאומי, כגולדה מאיר של הימין.

ביבי אינו האשם הבלעדי, אך כמי שעמד בראש הפירמידה וניכס לעצמו במידה רבה של צדק כל הישג שהיה בתקופתו, האיש לא יוכל לחמוק מאחריות ויידרש לשלם בכיסאו. גם לנו כציבור שהעריץ את האיש והלך אחריו באש ובמים במשך כמעט שלושה עשורים צריכה להיות מסקנה ברורה ונוקבת: מעתה ואילך – אל לנו להעריץ איש, ועלינו להטיל ספק בכל מנהיג.

המשפט "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", לא יכול להישאר רק כשורה בשיר. זוהי מציאות חיינו כעם מאז ומקדם, והיא תקפה יותר מאי פעם במדינת ישראל מודל 2023.