איפה השמחה?

יש טורים שעוד לפני שאתה כותב אותם אתה יודע שהם פשוט מיותרים. כי למרות שכמעט כולם יסכימו איתם, עדיין הם לא יצליחו לחולל שום שינוי.

כזה יהיה הטור שלפניכם, הוא יעסוק בנושא שאין כמעט מי שלא בוכה לגביו, ודאי אם הוא כבר עבר את טווח גילי 'מגיע לי הכל', אך עד היום הקפדתי לא לכתוב עליו כי חבל לבזבז דיו על מה שלא יועיל.

אז מה קרה עכשיו? הכל התחיל בטלפון שקיבלתי לפני שלושה חודשים: "מה שלומכם רֶבִּי רְפוֹאֶל?" אוהו איזה שדרוג, בארצות הברית הייתי פשוט רפאל. מאז שחזרתי לארץ השתדרג מעמדי והפכתי לר' רפאל (כל עולם התארים המוגזם הזה בארץ שווה טור נפרד, מי שנחשף לדוגמה לאחד ממעמדי אדירי התורה ההיסטוריים של יהדות ארצות הברית, שהאחרון שבהם התקיים לפני שבועיים, ישתומם לגלות שמי שיוכתר על ידינו כלא פחות ממרן רשכבה"ג רבי אהרן קוטלר יכונה במעמד מורנו רבי אהרן).

בחזרה לשיחה. נקוט כלל בידך, אם מישהו מכנה אדם כערכנו בתואר רבי יש רק שתי אופציות. או שהוא צריך ממך משהו באמת לא קל או שגרוע יותר הוא חושב אותך למטומטם שאפשר לקנות אותו בתואר שאינו קשור אליך בשום צורה.

"שמעתי שבעוד חודשיים 'אתם' עושים בר מצווה לבן החשוב שלכם, אה, ממש יניק וחכים, יניק וחכים, שיהיה במזל טוב".

"תודה, ממש מחמם את הלב", אני עונה, נרגש כולי. "איך אני יכול לעזור לכם?" אני שואל, מנסה לחשב לעצמי בראש כמה אני יכול לתרום כרגע.

"אני כאן לעזור לך. כידוע לכם, רבי רפואל, אתם אדם עם נוכחות ציבורית ברוך השם, אה, ממש גֶעוַואלְדִיג כל הפעולות הברוכות שלכם, ממש משנים את כל ישראל לטובה. עַל־כָּל־פּוֹנִים, בשביל לשמר את המעמד שהצלחתם לבנות לעצמכם, אני מציע לך חבילת יחסי ציבור לימי השמחה. אני יודע להביא לך כמעט כל חבר כנסת או (להבדיל) רב (את המילה שבסוגריים הוא לא אמר) שאתה רוצה לבר מצווה. אני דואג להכל; צלם מיוחד שתפקידו לבקש מהם ברכות מוסרטות לבעל השמחה בכניסה לאולם, אני דואג גם לפרסם אותן בכל הפלטפורמות. ברור שאתה חייב את זה לעצמך. אני יודע שבאקסופאים אתה עובד עם כמה אנשי יח"צ, אבל מה שאני ידע לספק לך אף אחד לא יוכל. יש לי קשרים בבתי הרבנים הבכירים ביותר, תסמוך עליי שתקבל אצלי הכל. תלוי כמובן בחבילה שתיקח. זה מתחיל בשלושים אלף ויכול להגיע למאתיים אלף, אבל זה שווה כל שקל. בלי זה לא תוכל לשמר את המעמד שלך".

הייתי המום כל כך שלא ידעתי אפילו איך להתחיל: "אבל אני הרי לא מכיר ובינינו גם לא רוצה להכיר את אותם חברי כנסת. למה שהם יבואו לשמחה של מישהו שהם לא מכירים?"

"את זה תשאיר לי (שימו לב שבשלב מסוים הוא הפסיק להתייחס אליי, ברוב חוצפתו, בלשון רבים). רק שלשום הבאתי את אחד השרים לבר מצווה של עסקן כלשהו והעוזר הטיפש שאני בקשר איתו שכח לעדכן אותו באיזו שמחה מדובר. הוא עוד ישלם על זה. זה היה לא נעים, אבל תכל'ס השר יצא מזה יפה. הוא אמר למי שהזמין אצלי את השירות: 'אני לא יודע מה בדיוק השמחה שאתה עושה, אבל מה שאתה עושה שיהיה במזל טוב'. ככה זה עובד. מעטפה רוחצת יד והעוזר של השר מסביר לו שזה שווה בשביל הפריימריז והוא מגיע. אותך זה לא אמור לעניין, העיקר שכולם ידעו עד כמה אתה מקושר.

"יש גם עוד חבילה", הוא יורה לפומית, "מאמין שכל הארגונים והעסקים שאתה עובד איתם ירצו להכין לך קאפות או עיצובים לשמחה. אבל לא כולם יודעים מראש ולא כולם יודעים להשקיע. יש לי בחור שדואג להתקשר לכולם ולוודא שכולם שולחים משהו מפואר. אני גם מדליק אותם שארגונים מתחרים עושים משהו גרנדיוזי וזה עובד חבל–על–הזמן. אם אתה רוצה אפשר גם בתוספת תשלום לפנות לגופים שאתה לא בקשר איתם ולספר להם שהמתחרים שלהם משקיעים ולהביא גם אותם".

התחלתי להרגיש טמבל אמיתי. מה, אני עד כדי כך דפוק שלא ידעתי שבשביל המעמד שלי וכדי שבני ייכנס לעול תורה ומצוות כדת וכדין עליי להפוך את השמחה שלי לתצוגת בלוף מנקרת עיניים?

כדי לא להודות באשמה הסברתי לו בארשת חשיבות שכבר יש לי צוות שעובד על זה וניתקתי את השיחה.

משלמים על הכבוד, בוכים על החשבון

הסיטואציה הקיצונית שתיארתי לכם, שרלוונטית רק לקבוצה ספציפית באוכלוסייה שחיה בתוך בועה מדומיינת שמעמד חברתי נקבע לפי השואו שסביבך ולא לפי מה שאתה עושה, רלוונטית בצורה כזו או אחרת לכולנו באופן שווה.

אז אולי באמת הגיע הזמן לגעת בתפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא 'שמחות'? עוד אלפי קולמוסים יישתברו לשווא כדי לנסות להסביר כיצד קרה שדווקא המאורע הכי שמח בחייו של הורה הופך אצל רובנו לאירוע שכולו לחץ, חרדה, כאב לב, בלי כמעט שום יכולת ליהנות ממנו באמת.

במקור הרעיון המכונן של אירוע משמח הינו שבעלי השמחה אמורים לשמוח ממנו ולכן לכאורה היה עליהם לעשות אירוע שהם אוהבים ואילו הקהל שבא להשתתף מגיע לשמוח ב–ש–מ–ח–ת–ם. לא יודע כיצד, אבל איכשהו בדרך היוצרות התעוותו. את השמחה אנחנו בכלל לא עושים בעבור עצמנו אלא בעבור אחרים. הדבר היחיד שמנחה את רובנו כשאנחנו עושים שמחה הוא לא מה יגרום לי או לבני ביתי לשמוח, אלא מה הקהל יחשוב עלינו, איך הוא יגיב.

ואילו הקהל בעצמו? זה הזמן לנפץ את המיתוס שרובנו יודעים אבל אף אחד לא מעז להגיד. הוא בכלל לא נהנה. ככל שזה תלוי בו הוא בכלל היה מעדיף ברוב המקרים להישאר בבית.

אבל אם את כל האמת בפרצוף, קיבלתי אותה בוואךְ–נַאכְט ('ברית יצחק' בתרגום חופשי) מטורף שהשתתפתי בו בשנת מגוריי הראשונה במונסי. מה לא היה שם? מעולם לא דמיינתי שפרה אחת יכולה להפיק מעצמה כל כך הרבה שמות משמות שונים של סוגי בשרים, צלויים, מבושלים, מיושנים, מוחמצים וההמצאה האמריקאית הכי לא טעימה בעיניי, מיובשים. עברתי עם הצלחת שלי לקיים את מנהג ישראל תורה ללקט 'ליקוטי בשר ליקוטי', לא שוכח את האוברנייט קוגל שהיה בתנור לילה שלם זכר למנהג להישאר ערים בליל הברית והתיישבתי ליד אחד השולחנות.

מה ששמעתי שם הספיק לי כדי ללמוד היטב את האמת המרה על עולם השואו המדומיין שבו אנשים משקיעים הון תועפות במחשבה שהם יזכו לכבוד מדומה, בעוד שהם הופכים לחוכא ואיטלולא.

עוד הבשר בין שיניהם ונושא השיחה בשולחן היה לרדת אישית על בעל השמחה: "טיפש, סתם משתולל כדי להראות שיש לו כסף", ובארצות הברית אין לך עלבון גדול מזה. או שיש לך כסף או שאין לך, להראות שיש לך כשאין לך זה הדבר המטופש ביותר.

ניסיתי לדמיין לעצמי את הסיטואציה: בעל השמחה הזה נכנס לחובות כדי לתת לאנשים הללו לאכול בשר כדי שהוא יתכבד בעיניהם ובפועל קורא בדיוק ההפך. הוא נשאר בלי שמחה, בלי כבוד ובלי כסף.

באיזשהו מקום, שתי הסיטואציות המוקצנות שתיארתי לכם הן מעין מראה לרובנו, כל אחד במעמד שלו. אנשים משקיעים הון תועפות בשמחות שהם לא נהנים מהן רק מפני 'מה יאמרו'. התופעה הזו חוצה מגזרים ומעמדות. כל שטות שמישהו עשה כדי להיראות חברמן, תהפוך תוך תקופה לחובה ומקור לסטרס ומצוקה נפשית לאלו שלא יכולים לעמוד בה. וכולם שואלים את עצמם: למה? אבל אף אחד לא באמת יכול ליצור את השינוי.

כח היחיד

כל מי שרק ניסה נכשל. במהלך השנים ניסו קהילות רבות מספור ליצור תוכניות מוזלות לחתונות ולשמחות אחרות, רובן ככולן נכשלו והן גם ייכשלו. הסיבות לכך רבות, אך בסיבה אחת ארצה לגעת בטור זה ואולי בטורים נוספים ארחיב על סיבות אחרות, בעזרתכם.

המכנה המשותף של כל מה שניסו עד היום הוא לנצל את 'כוח הרבים', כלומר לקחת את שורש הבעיה שהיא 'מה יאמרו' ובאמצעות תקנות כלליות לגרום לכולם לעשות אותו הדבר.

אך האמת היא שהפתרון כלל לא נמצא ב'כוח הרבים' אלא ב'כוח היחיד'.

המציאות היא שכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות. כל אדם, מעצם טבעו, אוהב דברים אחרים. בעוד האחד באמת נהנה מבר מצווה באולם שבו השכונה כולה מגיעה לאחל לו מזל טוב ומתכבדת בקוגל והערינג, השני לא יכול לסבול סגנון אירוע כזה והיה רוצה מאוד לעשות אירוע בחיק מהמשפחה, שבו יוכל לפנק כל אחד ולשמוח אישית עם קרוביו. זה רלוונטי גם לחתונות, לבריתות, לשלום זכר ולכל שמחה אחרת.

אך בפועל, הורגלנו שלא אנחנו קובעים איך השמחה שלנו אמורה להיראות, אלא היא נקבעת לפי מה שהוחלט שהציבור החליט שצריך להיות מוחלט, למרות שהוא מעולם לא החליט ולא רצה להחליט. כך שמספיק שמישהו החליט ליצור שיגעון חדש כדי שכל אחד ירגיש שהוא חייב לחקות.

לכן אנחנו נתקלים לפעמים במקרים הזויים כמו ההודעות שרצות אחת לתקופה בקווי הטלפון; באולם פלוני מתחתן עכשיו זוג והאולם ריק, מי שיכול לבוא ולשמח תבוא עליו הברכה.

ואתה שואל את עצמך: ריבונו של עולם, באיזה 'שולחן ערוך' כתוב שחתונה צריכה להיערך באולם שלא יפחת מארבע מאות מטר? מה זאת ההתעללות הזאת? מדוע לגרום לזוג היקר הזה, שהיה יכול ליהנות משמחה משפחתית מהנה בחיק המשפחה הקרובה, באולם בוטיק שמתאים להם, לעבור השפלה פומבית ביום הגדול ביותר בחייהם ולמצוא את עצמם באולם ריק, ולבסוף עם קבוצת אנשים זרים שאמורה לבוא לשמח אותם?

אילו כל אחד היה מבין שכשהוא עושה שמחה זכותו לעשות את מה שה–ו–א אוהב ולא מה שהסביבה אוהבת, לא היה אמור להיות לו רלוונטי מה השני עושה.

אתה באמת אוהב להוציא מיליון דולר על שמחה ויש לך כסף? בשמחה רבה. כן, כשאני שומע על גביר שהוציא על חתונה חמישה מיליון דולר אני בכלל לא רואה בזה משהו מוזר. אומנם ההיגיון שלי אומר לי שלו הייתי במעמדו בחיים לא הייתי מוציא סכום כזה לחתונה, אבל אם זה מה שעושה לו טוב ויש לו כסף לכך – שיערב לו. זכותו לעשות עם הכסף שהקב"ה העניק לו מה שבא לו, בין אם אני מבין ובין אם אני לא מבין. אבל בתנאי אחד, שזה באמת עושה לו ולמשפחתו טוב. הרעיון של גְרַאמֶער בחתונה גורם לך עצבים, אבל אצלכם במשפחה חתונה היא כמו תחרות ליל הסדר והמעמד המשפחתי נקבע לפי השעה ההזויה שבה החתונה הסתיימה? צפצף על כולם ותעשה את מה שמשמח א–ו–ת–ך, ואת הכיס שלך.

כן, אני יודע שזה נאיבי ושרובנו לא באמת מסוגלים לעשות את זה, לכן כתבתי מראש שהטור הזה לא הולך לשנות כלום.

אז למה אני בכל זאת כותב?

להחזיר את השמחה ל'שמחה'

בעוד שבועיים אנחנו זוכים להכניס בחסד השם את בננו השני בעול תורה ומצוות. זאת השמחה הראשונה שאנחנו עורכים בארץ הקודש, את הבר מצווה הקודמת ערכנו בארצות הברית, כשמטבע הדברים רוב המשפחה המורחבת לא יכלה להשתתף בשמחה. כעת התרגשנו כל כך שנוכל לעשות שמחה משפחתית שבה בני המשפחה יוכלו ליטול חלק בראש.

מטבע הדברים התחלנו להתכונן לאירוע המשמח, ישבנו עם ידידים, חברים, כדי לברר כעולים חדשים ששכחו איך דברים נראים בארץ מה השתנה מאז שעזבנו, מה 'מקובל'. ואז גילינו שלבעלי בתים חשובים דפה, שאפילו כותבים בעיתון ואפילו ראיינו אותם פעם, יש דינים אחרים. אתה חייב להזמין את ההוא, אתה לא יכול שיראו שעשית בר מצווה וכל העיתונאים, ומנהלי המוסדות והעסקנים וה… (תמשיכו לבד) לא יהיו, כל הפרויקטים שלך יקרסו, זה יוכיח שאתה לא שווה כלום.

האמת, והפעם ברצינות, נכנסתי ללחץ, את מי מזמינים ואת מי לא, יש כאלו שיהיו חייבים לבוא כדי להראות שהם חברים שלי ויש כאלו שהם לא באמת חברים שלי ודווקא בגלל זה הם יהיו חייבים לבוא, כדי שאני לא אחשוב שהם לא חברים שלי. ויש כאלו שיהיו חייבים לבוא כדי שאני לא אחשוב שהם חושבים שאני יודע, שהם יודעים שהם לא חברים שלי ומה יהיה אם הם לא יבואו. ופתאום קלטתי את עומק הטירוף. אני אמור לעשות שמחה, אך במקום זאת אני רק סובל.

הטלפון שתיארתי לכם בתחילת הטור העיר אותי סופית. התיישבתי עם אשתי ובני ושאלנו את עצמנו מה אנחנו באמת רוצים. התשובה שלהם הייתה פשוטה. היא לא תהיה אותה תשובה אצל כל אחד ואחד מכם, כי כאמור כל אחד מאיתנו אוהב משהו אחר. אך להם זה היה ברור מאוד. אירוע הקוגל–טשולנט–הערינג לא ישמח אותנו, בר מצווה לכל הברנז'ה עוד פחות. מה שישמח אותנו באמת אחרי השנים בחו"ל הוא שמחה אמיתית עם המשפחה הקרובה. כל אירוע אחר יסב לנו סבל במקום עונג.

אבל מה יהיה עם המעמד? הוא יקרוס ביום אחד. אולי תוכלו אתם לעזור לי.

עצות, תובנות וברכות מזל טוב יתקבלו בברכה.

בשבוע הבא אפתח בפניכם צוהר לעולם השמחות האמריקאי, שיש לנו המון מה לא ללמוד ממנו, אך גם הרבה מה כן ללמוד. זה בהחלט יפתיע אתכם.