שמעון ברייטקופף
ג' אדר ב' התשפ"ב
גיבורי המערכה
אפשר ללמוד לא מעט על טבע האדם מהמלחמה שמעסיקה את כולנו בימים האחרונים.
זו לא מלחמה שפרצה בהפתעה. כבר חודשים שהעולם כולו שומע את תופי המלחמה. פוטין אומר שהוא עומד לפלוש לאוקראינה. בהתחלה אמר, אחר כך התחיל להזיז כוחות, אחר כך נתן תאריכי יעד, ולשבחו של הרודן האכזרי ייאמר שאצלו מילה זו מילה ומלחמה זו מלחמה.
ועדיין, למרות כל האזהרות, והכוחות שכבר ישבו על הגדרות, והתחנונים של משרדי החוץ בכל העולם לתושבים שלהם להימלט מאוקראינה, הציבור הגיב בשאננות מוחלטת. אז אומרים. שטויות, זה לא יקרה. התקשורת הביאה שוב ושוב את התמונות של בתי הקפה המלאים בקייב, הסרטונים מבתי הכנסת המלאים, והמטוסים המלאים שנחתו מישראל לסיורים בקברי צדיקים באוקראינה.
וכולם בחיוך זחוח על פניהם.
וכל אחד עם הסיסמאות שלו. אחד אמר "לא עוזבים את רבנו", והשני, להבדיל, "החיים חייבים להימשך", והצד השווה שבהם הוא הזחיחות וקלות הדעת.
ועוד צד שווה, שהשבוע הם נמלטו, אוהו איך שהם נמלטו. לו היה אפשר היו חוצים בשחייה את הים השחור.
והם לא לבד. כל הגיבורים שחשבו שהם באמת יכולים להתמודד עם מלחמה בסגנון סלאבי, התאדו כולם. בשנייה. רגע אחרי שנורה הטיל הראשון, קיבלנו את כל המראות המוכרים. אוטובוסים עמוסים בפליטים, תחנות רכבת מלאות שמזכירות ימים אפלים, ודיווחים על בונקרים עמוסים לעייפה בתינוקות צורחים.
ואתה שואל את עצמך: למה? במשך שבועיים, כל מהדורות החדשות בארץ ובעולם, העבירו את התרעות הגורמים המוסמכים שביקשו לעזוב את אוקראינה. מדובר במקום מסוכן. אוטוטו תפרוץ מלחמה. אז למה?
אבל שיא השיאים היה התגובות מתוך המכוניות בשיירות הארוכות בדרך החוצה מאוקראינה: בושה וחרפה שמשרד החוץ לא מחלץ אותנו. איפה הערבות היהודית? ככה להזניח אותנו פה? רשעות וחוצפה. למען השם, למה אתם מחכים?
מי שהמחיש יותר מכל את האופי הישראלי היה איש עסקים שרואיין לפני שבועיים במהדורה נצפית ונשאל למה הוא לא עוזב נוכח האזהרות. "פוטין לא יפגע באזרחים", חרץ כבקיא ורגיל. "התחושה כאן היא של עסקים כרגיל. אני מאמין לאינטואיציה שלי".
השבוע אותו יהודי גיבור הצטלם ממקלט בעיירה באזור הגבול כשהוא על סף אפיסת כוחות, זועף וצרוד. "איפה משרד החוץ? איפה הסוכנות? אנחנו רעבים, לא ישנו ולא אכלנו. אין עם מי לדבר. את רוצה שאני אסכם במילה אחת? אכזבה. ממשלה פח".
שמעתי את אחד מאנשי השגרירות שהתרוצצו בין הגבולות לחלץ ישראלים אבודים, שתיאר כיצד פעם בשעה הוא מקבל שיחה שבה המתקשר תוהה: "איפה 669 שיגיעו לאסוף אותנו במסוק? לא מבין למה צריך לעמוד שבע שעות בגבול. אנחנו נסמן לך ותגידו לחברה שיחלצו אותנו עם כבלים".
אז ברור שיש פה שאננות ו'סמוך' שמאפיינים כל כך את הישראלים בכל מקום שהם. אבל גם יש פה עוד משהו, עמוק יותר: אנשים מטבעם הם אופטימיים. לא מאמינים שהגרוע מכל יקרה. בימים כתיקונם, התכונה הזו היא מעלה אדירה. מי היה קונה חורבה בירושלים ב-30 אלף ש"ח למטר, אם לא הייתה בו אופטימיות שהמחיר הזה עוד יעלה? מי היה מתכנן תוכניות לפסח בעולם כל כך מסוכן? מי היה מוציא את הילדים מהבית כשיש כל כך הרבה משוגעים בחוץ? האופטימיות היא הכוח שמניע את העולם; שמאפשר לנו לחיות ולגדול ולהשקיע לטווח ארוך.
אבל בשכנות לתכונה הנפלאה של האופטימיות, ממש מגירה ליד, שוכנת תכונה נוספת: הטמטום האנושי.
הם קרובים, ויש רבים שמתבלבלים ביניהם.
ולפעמים טוב שיש מלחמה, לחדד את ההבדלים בין השניים.
פוטין החברה'מן
אחת התופעות האנושיות הכי מסקרנות שנחשפו שוב במלחמה הזו, היא ההערצה המוחלטת של הטבע האנושי לכוח ולעוצמה.
כן, אפשר לרחם על מסכנים, אפילו למחות דמעה על האומללים שסובלים מרוצח ההמונים ממוסקבה, אבל מי שהסתובב ברחובות בתחילת המלחמה, לא יכול שלא לשמוע את סדרת המשפטים הבאה:
אין, אין על הפוטין הזה. תותח. מילה שלו זו מילה. לא רואה בעיניים. היום צריך רק כאלה מנהיגים. רק ככה העולם מבין.
ביטויי ההערצה למרצח האכזרי התגברו בצל החולשה הבלתי נתפסת של מנהיגי העולם המערבי. כשה'שוטר העולמי' ג'ו ביידן מכריז בתחילת המלחמה שהוא 'מתפלל' למען שלום תושבי אוקראינה, ופוטין משחיז חרבות, קל להישאב למי שמקרין סמכותיות וביטחון ולא בלבול וחוסר יציבות.
והטבע האנושי נוטה תמיד להימשך אחרי איש המעש, 'החברה'מן'. בשביל תפילות לא צריך את ביידן, יש לנו נבחרת מנצחת של קופת העיר.
וככה, ראית אנשים משלנו מסבירים בק"נ טעמים למה 'למעיישה' פוטין צודק, ואין לו ברירה, וכך צריך לנהוג.
הומור קטלני
אלא שמתברר שגם החברה'מן לא כזה חברה'מן, וזלנסקי, נשיא אוקראינה נמוך הקומה, עם ההומור היהודי מהעיירה, לא רץ במהירות להישחט. מי שהתחיל את הקריירה שלו כקומיקאי ונתפס כמו איזה זבוב לא מאיים על המעצמה הרוסית, החליט להשיב מלחמה ולא להושיט את גרונו לשחיטה.
ומה אתם יודעים, לא רק שהוא הוא החליט להשיב מלחמה – הוא גם הצליח, לפחות זמנית. הרוסים, שחשבו שיחלפו 24 שעות מהרגע שהם יתחילו בקרב עד שהם יתרווחו במשרדי הנשיא בקייב, גילו שלאוקראינים יש תוכניות אחרות לגמרי. הם נלחמו כמו אריות והצליחו לעכב משמעותית את הרוסים. זלנסקי הפגין הומור קטלני והכה את העולם בתדהמה.
כשזה קרה, פתאום ביידן הפסיק להתפלל, והציבור ברחוב תוך רגע החליף דיסקט.
כל מנהיגי המערב התחילו לשלוח נשק לאוקראינה שנאבקה על חייה, ביידן התעורר והעביר סנקציות כלכליות חסרות תקדים נגד רוסיה, והציבור ברחוב, הייתם צריכים לשמוע אותו: אין, אין על זלנסקי הזה. גבר אמיתי. פוטין הוא זקן שעבר זמנו. העתיד הוא זלנסקי. הוא ואין בלתו. אין על העם האוקראיני הגיבור, פייטרים אחד אחד.
מה קרה? הרוחות השתנו. פתאום נראה היה שהכוח עבר מקום, ואיתו האהדה הציבורית למנהיגי המעצמות.
בסוף, כך נראה, אנחנו חיים לפי חוקי הג'ונגל. יכולים לרחם מאוד על המסכנים אבל לא רוצים לחבור אליהם. למסכן ברחוב זורקים שקל, לבריון נותנים את הארנק.
ויש לנו פה מוסר השכל גדול, בטח כיהודים שעברו אלפי שנות רדיפה בלתי פוסקת:
הדבר הראשון הוא, בעולם כל כך אכזרי לא לשדר חולשה. אם נהיה מסכנים אולי נצליח לשנורר כמה שקלים, אבל מהר מאוד יטרפו אותנו. המסקנה השנייה ואולי החשובה יותר, היא לא להיכנע לנורמות האלה. לא להפוך לחיות.
אנחנו, אצלנו במחשבות ובדיבורים, לא חייבים להזדהות עם מרצחים שפלים רק כי הם חזקים. יש לנו סט ערכים יהודיים שאנחנו מחויבים לו, בוודאי אחרי מה שהעם שלנו עבר על יבשת אירופה ספוגת הדם. ואנחנו חייבים לשמור על הערכים הללו מכל משמר.
נכון זה לא קל. בטח לא כשפוטין מבלה אחרי צהריים בכלוב נמרים וביידן מתועד כשהוא בקושי מצליח לעלות מדרגות של מטוס. לא ככה אנחנו מודדים אנשים, לא ככה אנחנו רוצים לראות את העולם. ואסור להתבלבל.
צד לכל אחד
וזה מביא אותי למסקנה האחרונה: לא חייבים לנקוט עמדה במלחמה בין שני צדדים שאיש מהם לא היטיב בהיסטוריה עם העם היהודי, אבל אין בן אדם שאין לו עמדה.
לכאורה, לולא היהודים הרבים שמתגוררים בשתי המדינות – היינו צריכים לאחל הצלחה גדולה לשתי המדינות במלחמה. העם האוקראיני טבח ביהודים כמו ששום עם אחר לא טבח. הם היו תלמידים העולים על רבותיהם. מי שרוצה לקרוא על האכזריות שלהם בזמן השואה ולפניה, יכול למצוא תיאורים מצמררים בכל ספר היסטוריה.
אבל יש תזה שרצה פה בטור בכל מיני ורסיות בשנים האחרונות שהולכת ומתחזקת בפרשייה הזו. בגדול התזה אומרת שהעולם מתחלק לשניים. מה שמכונה בז'רגון החרדי 'שונאים' ו'מחבלים'. הכל-הכל מסתדר לפי זה. מהמלחמה בין קוריאה הצפונית לדרומית, בין טראמפ וביידן, הדולר מול האירו, בשר מול עוף, בוקר או לילה, תגיד לי לאיזה צד אתה משתייך, ואני אגיד לך בדיוק מה אתה חושב בכל תחום.
עכשיו התזה הזו שאין ספק שהיא מדויקת, פשוט התרחבה קצת.
עכשיו נכנסו לתוך המשוואה גם הביביסטים והאנטי ביביסטים. החוגים האלה לא חולקים רק על נתניהו האיש. הוא הסימבול. זו מחלוקת שקורעת את העולם לשניים. אפשר לדעת בכל רגע נתון מה חושב כל אחד מהצדדים על המחלוקת בין רוסיה לאוקראינה, בין גאולה לרב שפע, בין אושר-עד ליש-חסד, 6 או 3.
כמעט לא ייאמן איך מחלוקת פרסונלית הצליחה ליצוק לעצמה תוכן שממלאה את כל העולם.
וכך, באותו רגע שבנט עבר לגור באוזן של פוטין במטרה להתמנות למתווך, היה אפשר לראות חבורות של אנשים: מי זה פוטין? רוצח המונים! בושה שבנט מדבר איתו.
רגע אחרי, בנט הוציא גינוי לרוסיה ותמיכה באוקראינה: פוטין צודק. מה זה שהמערב מנסה לפלוש לו לתחום? טוב שהוא עושה סדר! למה בנט גורם לנו נזקים אדירים? וכן הלאה.
ומה שאתה למד זה, שסדנא דארעא חד הוא, והטבע האנושי בכל מקום הוא אותו טבע אנושי, ואין באמת דעות אמיתיות, רק פוזיציה שהיום היא כאן ומחר היא שם.
ובלהט הוויכוח והצעקות אסור לנו לשכוח שבדרך כלל אנחנו רק כלי שרת ביד כוחות גדולים בהרבה, שמסתכלים עלינו מתווכחים וכועסים, מחייכים חיוך שטני וממשיכים לדרכם.
והגיע הזמן לעשות לזה סוף.
