איפכא ומסתברא

למה כדאי להקשיב דוקא לטיעון המכעיס

א.

למרות שכבר חלפו שמונה שנים ועוד מלחמה אחת, את הפגישה ההיא קשה לשכוח. זה היה 'יום עיון' שהתקיים במלון ירושלמי מאוורר. הכל צעק יוקרה ושעמום. מסוגי האירועים שאם יש לכם אפילו טיפה של בעיית קשב, אל תתקרבו אליהם.

האולם חשוך וממוזג. שקט אקדמי שורר בו. בזה אחר זה עולים מרצים, שנראים כמעט אותו דבר. הם מסתתרים מאחורי מסך של מחשב נייד. יש לכם אפשרות לבחור. אפשר להקשיב למשפטים שהם מקריאים, ואפשר לחלופין לקרוא אותם על המצגת מאחור. האווירה דחוסה במילים גבוהות ומרשימות. מדי פעם עוצרים, לוגמים מים מבקבוקון כדי להרטיב את האווירה.

הקהל מגיב בהתאם. חלק מנמנמים וחלק גדול יותר מריצים את הבוהן על פני המכשיר הקטן. מצחקקים קלות ומקלידים. בקיצור, חוויה מסעירת חושים של למידה אינטלקטואלית.

שעת השיא של האירוע היא 'ארוחת צהריים' שמורכבת בעיקר מכרסום מקלוני-גזר ורצועות לפת. זו השעה שבשבילה כולם מגיעים. 'להתערבב'. או לעשות 'מינגלינג', כמו שקוראים לזה בעברית גבוהה. לך תספר ליהודים האלו שאת כל העסק הזה אפשר לסדר ב'שולעם זכור' אחד.

ואז, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אם אתם בעניין של הרצאות, קבלו אזהרה חמורה. בחיים! אל תנסו להופיע בשעה שאחרי הארוחה. זה פשוט מסוכן. אנשים פשוט חורפים לכם מול הפרצוף. (בשיא הרצינות: יש על כך מחקרים בדוקים. להרחבה בספר של דניאל פינק 'מתי?')

אבל בדיוק אז הוא עלה על הדוכן. היו לו כיפה, זקן, ובעיקר זוג עיניים נבונות. בשלט שמאחוריו נאמר שהוא 'אלוף במיל יעקב עמידרור'. ומהרגע שהוא פתח את הפה, פשוט לא יכולתי להסיר ממנו עין.

יש משוואה מכעיסה בעולם. ככל שאדם יותר רציני, עם יותר ניסיון ויותר חכמה, כך הוא יותר צנוע ועניו. משתמש יותר במילים מסויגות. אין אמירות נחרצות והאמת שגם אין צורך בהן. כשאתה מספיק בקי בחומר, אתה לא צריך לצעוק. כל לחישה שלך תקבל סימן קריאה זוהר.

האיש הזה שהיה במקומות הכי סודיים של מערכת הביטחון הישראלית, דיבר על המורכבות של אדם דתי במערכת ביטחונית. על שאלות של מוסר ואתיקה. ועוד המון דברים מרתקים. אבל היה מסר אחד שאותו אינני יכול לשכוח.

"הסכנה הכי גדולה של צבא, של מקבלי החלטות", אמר הצנחן ממלחמת יום הכיפורים, "היא ההחלטיות. חוסר הנכונות לבקר את העמדות שלך שוב ושוב. צבא שרוצה לשרוד חייב כל הזמן לפקפק בכל מה שנראה פשוט וברור. זה קריטי".

ב.

בשלב מסוים הוא קלט את האברך החרדי בצד, מהנהן. "אתה בוודאי מכיר את הסיפור עם רבי יוחנן וריש לקיש", הוא אמר. עשרות ראשים הסתובבו לאחור. והוא סיפר להם שביהדות כך הוא המנהג. "אין היררכיה". עומד ראש ישיבה ותיק, גאון, ומוסר שיעור. "ואתם יודעים מה הדבר שהכי ישמח אותו?" רגע שתיקה, "אם בחור בן 15 יפרק לו את השיעור בקושיה טובה. רק ככה אפשר להגיע לאמת".

הוא סיפר על האמורא רבי יוחנן שלמד חברותא עם ריש לקיש. "על כל תזה שלו היה ריש לקיש מציב 24 פרכות קשות". כך נמשך הדבר שנים, עד שריש לקיש נפטר מן העולם. רבי יוחנן לא תכנן לרגע להפסיק ללמוד. והוא התיישב ללמוד עם חברותא אחרת. למדן מופלג, ש"על כל תזה שלו הביא 24 ראיות ותימוכים".

אבל רבי יוחנן לא יכול היה לסבול זאת. "ככה לא מגיעים לחקר האמת". הגמרא מתארת שהוא הסתובב בעולם חסר מנוח וזעק: "היכן אתה בר לקישא?!" הוא חיפש את החברותא שיאתגר אותו. הוא איבד את הטעם בחייו. איזה טעם יש לחיים בלי החיפוש אחר האמת.

אחרי ההפסקה התורנית הקצרה הזו, הוא חזר לדבר על יחידות המחקר בצה"ל. הוא הזהיר שאסור להן להיות כפופות לשום מפקד. והיה משפט אחד שממש רלוונטי להיום: "התקשורת אוהבת לדווח בהיסטריה על 'ויכוחים' ו'צעקות' בקבינט של מקבלי ההחלטות. משום מה, הם מתכוונים לגנאי. הם מתכוונים לומר שיש בקיעים ומחלוקות. אבל זה מבט פוליטי. כשאני שומע את הדיווחים הללו, אני ממש נרגע. קבינט שאין בו ויכוחים קשים, הוא קבינט מסוכן. זה אומר שאין מישהו שמאתגר את התפיסה המקובלת. כך בדיוק נוצרת קונספציה".

למרבה הצער, התפיסה הכל כך יהודית ובריאה הזו, לא רווחת במחוזותינו. המנהיגים שלנו ממש נרתעים מכל מי שחושב אחרת. והתקשורת דואגת לטווח כל אדם ש'מתנגד'. אם אתם באמת רוצים לצחוק, תשמעו בדיחה טובה. בימים האחרונים החליט שר הביטחון גלנט להקים צוות 'איפכא מסתברא' לסוגיית המודיעין.

ואת מי הוא שם בראשו? (כך לפי דיווח של הפרשן יוסי יהושע) ובכן, הוא מינה את ראש אמ"ן הקודם, תמיר היימן, שחשב בדיוק כמו ראש אמ"ן הנוכחי, אהרו חליווה. אה, ועם מי גלנט התייעץ בענייני פיקוד דרום? עם האלוף הקודם, אליעזר טולדנו. כך רבותיי, בדיוק כך נראית קונספציה.

אבל ברשותכם, נעזוב לרגע את עניין הביטחון, ובואו נדבר על הקונספציה שלנו. בחסדי השם, אף אחד מאיתנו לא נדרש להכריע בסוגיה המפחידה של הסכם חילופי השבויים (אוי כמה שזה מריח רע, שהשם ירחם). אצלנו הוויכוחים שמתנהלים עוסקים בשאלות הרבה פחות רציניות. שאלות של פוליטיקה או של השקפה ובירור. "מה עמדת היהדות החרדית כלפי הגיוס לצבא, כלפי החיילים ששומרים עלינו".

זו בהחלט סוגיה כבודה, שאולי נכון יותר לנהל אותה בימים רגועים. לא תחת אש ודם. אבל ההיסטריה שפורצת בכל פעם שמישהו משמיע עמדה שמאתגרת את מה שהורגלנו לחשוב (לפחות אני), לא בהכרח תוביל אותנו לחקר האמת.

לא פעם אני נתקל בקוראים זועמים, שמאיימים 'לבטל את המינוי' (ברוב המקרים, אין להם כזה) רק בגלל שפלוני כתב משהו שמריח כמו עמדה שמאלנית או להפך. בעיניי חומר קריאה מעניין, הוא בעיקר חומר שמאתגר את דרך החשיבה שלך. את הדעות שלי, אני כבר מכיר; מה שמעניין זה איך להפריך את הדעות שנגד.

יהודים של בית מדרש לא נבהלים מדיונים חריפים, נוקבים, עם מילים קשות. כל הבעיה מתחילה כאשר הדיונים הללו 'יוצאים מהקשרם' ודולפים אל רשות הרבים. אבל אם יש את נשמתכם לברר סוגיה, ממש מומלץ להירגע ולברר שוב ושוב.

מקושיה טובה, אומרים יהודים, איש לא נפגע.

ג.

ובמעבר הכי חד שיש.

קרן אור ענקית ומחויכת הפציעה השבוע בארגנטינה. צמד מילים חדשות הפציע בעולם. "חאבייר מיליי". הפרופסור המטורף שהפך השבוע לנשיא ארגנטינה. כבר כמה חודשים אני עוקב אחריו. ואם גם אתם רוצים לשכוח מכל הצרות, אני מציע לכם להצטרף.

מדובר בטיפוס שהולך להפוך את העולם למקום הרבה יותר מחויך. דבר ראשון הוא ימני קיצוני. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים. הוא אוהב יהודים בצורה חריגה, לומד 'דבר מלכות' של חב"ד ורוצה כבר להגיע לבקר בירושלים.

אם תקשיבו למילים שמאחורי הטירוף, תגלו אדם עם משנה כלכלית סדורה. אני ממש מתפלל שהניסוי הכלכלי שהוא מתחייב לעשות – יצליח. יש מצב שכולנו נודה שהוא צדק. אינשאללה, כמו שאומרים פה בשכונה.

אבל היה רגע אחד שהוא שבר אותי. באחד הראיונות שלו, הצהיר מיליי שהוא ממש רוצה להתגייר. עכשיו זה לא מסתדר לו עם התפקיד, אבל בעיקרון הוא דווקא רוצה.

ואז נזכרתי ב"חז"ס" (-חיים זעליג סלונימסקי). אם אתם לא יודעים מי הוא, כנראה שאתם לא גרים בפולין של המאה ה־19. מדובר ביהודי שנראה כמו רבי חסידי. עם כיפה, זקן ופאות. למד בחיידר, ואז באופן עצמאי לגמרי הפך למדען מטורף. הוא המציא כמה המצאות, שלט בכמה שפות, והכל בכוח הכישרון. (ולא, אל תתנו לתמונה לבלבל אתכם. הוא לא היה רב, כשרי ישראל חלקו עליו מרות בעיקר בנושא הדלקת נר חנוכה, ואין כאן המקום להאריך)

לפי האגדה הוא זה שהמציא את הטלגרף. הוא כתב את הרעיון ולא טרח לרשום עליו פטנט. רק אמר לאשתו: "שרה, המצאתי את הטלגרף. נראה כמה זמן ייקח להם להגיע לזה". 20 שנה חלפו והוא קרא בעיתון שהממציא האמריקאי אדיסון המציא טלגרף. והוא ביקש מאשתו למצוא את החוברת שכתב אז. הוא קרא בה שוב ואמר: "יופי, יופי, הם עשו את כל מה שהיה צריך לעשות", ואז זרק את כתב היד לפח.

סלונימסקי התחיל להוציא את עיתון 'הצפירה' ויהודי פולין התחילו לראות בו מדען רשמי. העיתונאי דוד פרישמן תיאר באירוניה: "אם נראה איזה כוכב שביט בשמיים, שאנשים בעיירות הקטנות התחילו להתיירא מפניו; או כשהיה רעד אדמה או ליקוי חמה שבלבל את המוחות – מייד היו משליכים את הדאגה הזאת על ראש סלונימסקי. הוא כבר ידע מה צריך לעשות. הוא יפשפש במעשי אותו כוכב פוחז, או יביט לארץ ולא תרעד, או יאיים באצבעו על החמה ולא תוסיף להרגיז את בני האדם בליקוייה".

באחד הימים הגיעה השמועה על המדען היהודי המופלא לאוזניו של מי שכונה 'נסיך המדע', אלכסנדר פון-הומבולדט (זה שסלונימסקי כתב עליו ספר שלם). הומבולדט פגש אותו והופתע לראות יהודי פולני לבוש קפוטה שבקושי מדבר גרמנית. הוא החליט להציג את 'הקוריוז' בפני מלך פרוסיה פרידריך וילהלם הרביעי. הפגישה נקבעה, סלונימסקי כבר הגיע לברלין, אלא שפתאום הוא נתקף בהתרגשות. "במשך שלושה ימים התרוצץ עד שהצליח לשאול פראק וצילינדר כדי להופיע בארמון. ולא זו בלבד, לקראת הביקור הוא סידר את זקנו וגילח את שפמו". כשהומבולדט פגש אותו הוא התחלחל: "מה זה עשית לנו?" צעק, "אדונים לבושי פרק וצילינדר לא חסרים לקיסר; כל החידוש היה שיראה הוד מלכותו ממציא לבוש קפוטה עם זקן ופאות".

בקיצור, אני חייב שמישהו יסביר למיליי רגע לפני שהוא מתגייר: יהודים אוהבי־ישראל לא חסרים לנו; כל החידוש הוא שיש גוי ארגנטינאי אחד שאוהב אותנו, חבל להרוס…

מזל טוב חאבייר, מזל טוב ארגנטינה.