אירוע עם פצצה

בפרשת פנחס, שקראנו בשבת האחרונה, מוצאים אנו חידוש גדול. בנות צלופחד קרבו לפני משה והנשיאים בטענה שגם להן מגיעה נחלה בארץ, משה פרשׂ את טענותיהן, והנה הקב"ה קיבל את טענותיהן ואישר אותן, באומרו: "כן בנות צלפחד דוברות" וגו'. רש"י מפרש: "ראויה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלֹפחד ונכתבה על ידן". לפני כן כותב רש"י שנתעלמה הלכה זו ממשה, וכשהקב"ה עונה לו (כתרגומו): "כך נכתבה פרשה זו לפניי במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה".
בזה מבוארת תמיהה גדולה על בנות צלופחד: אם משה לא מפרסם שבנות יורשות – אזי כנראה שזה לא מגיע להן, ומה ביקשו ממשה רבנו? לימדנו רש"י שפרשה זו הייתה כתובה בתורה, אלא שמעיני משה היא נעלמה. בנות צלופחד, שהיו נשים גדולות, ראו שהדבר כתוב בתורה, וטענו למשה: מדוע אתה מדלג על פרשה זו. והקב"ה הסכים עימן שהדברים אכן נכתבו בתורה, רק שמשה לא ראה, כי הקב"ה העלים זאת ממנו.
יסוד זה, שיש אנשים שדבקים בתורה והם רואים בה דברים כאילו הם כתובים וחיים וקיימים כתורה מסיני, כי נשמתם הטהורה מגיעה לתוך תוכם של דברי התורה הטמונים – כוח זה ניתן במנהיגי ישראל, שמכוונים לדעת ישרה של תורה וחכמיה.
לאחרונה בא לידי מכתב שכתב מפקד בכיר בצבא, הכותב שמילדותו גדל בחברה הדת"לית, שקיימו תורה ומצוות וגם כדי ללמוד ולעסוק בתורה מצאו ישיבה הגונה, אך ברוח הדת"ליות, ואכן לומדים תורה בהתמדה ובהבנה ומתפללים הרבה לניצחון היהודים. וכך הוא כותב:
"אך אני עצמי שקעתי בענייני מלחמה – עד כמה מותר לבטל תורה, וכתבתי על זה ספר שלם ובאתי לידי מסקנה שלסגור ישיבות ולבטל לימוד תורה עבור המלחמה זה הדבר הכי גרוע מבחינת אמונה בהשם, והכרזה על ביטול תורה דרבים היא הנשק הכי גרוע מבחינה יהודית. ולמרות שאני חונכתי על אמונה בצבא, מתוך מבט עמוק בדברי תורה ומעיינותיה אני טוען שאין לך סיכון ציבורי יותר גדול מסגירת הגמרות באופן כללי. איני יכול להאריך בזה, אך אני מצהיר שאם תהיה גזרת ממשלה על ביטול תורה לבנים בני גיוס מתוך הישיבות, אז אני בדרגותיי ובבגדי הצבא אעבור בין הישיבות ומחנות הצבא ואפגין נגד גיוס ברוטלי זה, ואזמין את כל חבריי משנות שירותי הצבאי, שהם מפקדים מצוינים בכל תחומי הצבא, ואעבור איתם בכל המחנות שיאפשרו לי להיכנס ובמקומות ציבוריים גדולים וקטנים ונפגין נגד ביטול התורה הציבורי, ואסביר ברבים את הסיכון והאכזריות שבביטול תורה באופן הצהרתי".
ואין אנו צריכים להרבות בדיון בדברים ולהסבירם לכל צורבא מרבנן שטעם מימיו לימוד בעיון וטעם את שיעורי הר"מים, שהם כבנות צלופחד – רואים מה שאחרים אינם רואים.
לתוקף הדברים אספר סיפור קצר מהרב מפוניבז' זצוק"ל.
הרב זצ"ל הקדיש את רוב ימיו לנסיעות לחו"ל לצורך איסוף כספים בעבור מוסדותיו והקריב למטרה זו את גופו וגם את תלמודו, שהרי היה גאון אדיר. פעם הזדמן לביתו של רב שריחם עליו על שאת רוב ימיו ולילותיו הוא מקריב לאיסוף הכספים. הוא סיפר על גברת עשירה שהתעניינה על מקומות הראויים לתרומות – בידה היה הרבה מאוד כסף המיועד לתרומות. הוא אמר לה: למרות שאת קונסרבטיבית, הייתי רוצה להפגיש אותך עם רב חשוב שעושה דברים גדולים, והוא הרב מפוניבז'.
היא ענתה שבדרך כלל אינה אוהבת להיפגש עם אורתודוקסים, אך על הרב שמעה שהוא גם חכם גדול ומעניין אותה לפגוש אותו. נערכה פגישה והרב מצא דרך להגיע להסכמה איתה: הוא הציע שאחרי מותם של מיליוני ילדים בשואה היה רוצה להקים בניין יפה ונהדר עבור ילדים פליטים, שהוריהם עדיין לא הגיעו לארץ והם מחוסרי כל.
האישה הסכימה שתאסוף את חברותיה ותשפיע עליהן לנדב למטרה זו סכומי כסף משמעותיים. הגברת הקונסרבטיבית הוסיפה שכדאי שהרב ידע כי קבוצת נשים זו רחוקה מתורה ומצוות והן יסכימו לעזור רק אם החינוך יהיה לרוחן. היא הוסיפה: "אני צריכה להמציא הוכחה שהחינוך לא יהיה אורתודוקסי במיוחד". הרב אמר: "אני יכול להבטיח רק שהילדים ילכו בגילוי ראש, בלי כיפות". האישה רצתה מאוד להיות שותפה במצווה זו, והחליטה על דעת עצמה להסכים לניסוח זה, היא הבטיחה לחברותיה שהילדים יהיו גלויי ראש וכך הן הסכימו לתרום להקמת הבניין.
הגברת הופיעה בבני ברק כמה פעמים, כדי לראות שהבנייה מתקדמת. הרב דקדק בזה, כי הוא קיבל את תרומתן במדויק, הן בזמן והן בסכום. ביום חנוכת הבניין ופתיחת המוסד ערך הרב חנוכת הבית, והתורמת האמריקאית הזמינה את חברותיה הנדבניות. לאירוע הגיעו עשרות נשים עשירות שאינן שומרות תורה ומצוות, והן חשבו שהרב לא יעמוד בתנאי הראשי – שהתלמידים יהיו גלויי ראש, בלי כיפות. התורמת הבטיחה שאם לא יקוים התנאי היא לא תשתוק אלא תעשה לו סקנדלים גדולים. כל מי ששמע על הסיפור היה נבוך – איך הרב יוכל לצאת מזה שהכסף הוצא במרמה?
בהגיע השעה הובאו עשרות התורמות לבניין החדש של המוסד. באותם רגעים ניגש אליי אחד ממנהלי הישיבה ואמר: "עכשיו אפשר לגלות – יש פה אירוע עם פצצה. או שהפצצה תוציא אש או שתוציא כסף". לא הבנתי, אך חיכיתי לראות את השתלשלות העניינים.
הגיע האוטובוס, וראשי הישיבה ובחורים רבים עמדו לקדם בשירה את הנדבניות הגדולות. הן התקרבו לבניין, ושם עמדו שתי שורות של ילדות מלובשות כדת וכדין. התורמת האמריקאית שאלה את הרב: "ואיפה הבנים?!" ענה לה הרב בחיוך: "וכי הבטחתי לך בנים? הבטחתי ילדים, והן, הבנות, הן ילדיי המושמדים בגלות".
הגברת פרצה בבכי ולאחר כמה רגעים התאוששה ואמרה לחברותיה האמידות: "וכי ראיתן מימיכן אדם כמו הרב?! הוא עבר בעצמו את פגעי השואה, וכעת הוא דואג לפליטים. הוא הבטיח תלמידים בלי כיפות וקיים את הבטחתו. עומדים כאן שישים ילדים – סליחה, ילדות – בלי כובעים. אנחנו חייבות לרב לפחות חמישים נשיקות, אך הרב הרי לא יסכים לזה, ולכן נבטיח לו שבגלל חכמתו הגדולה נגדיל את נדבותינו ונכפיל אותן".
והיא סיימה בשאלה שהופנתה לחברותיה: "וכי לא היה כדאי לבזבז הרבה כסף כדי לפגוש יהודי שכזה?!"
סיפר לי מישהו שהוא שאל את הרב אם לא חשש שהנשים ירגישו מרומות וינקמו בו. ענה הרב: "כששמעתי שהן מגיעות לקחתי גמרא שעליה אמרתי שיעור בישיבה, ואמרתי בליבי: 'הקב"ה, כשניגשתי בצעירותי לסוגיה היא נראתה לי מחוסרת הבנה, אך לאחר יגיעה הפכה למסודרת ומוסברת כדבעי. לקחתי סוגיה שלך שהיה קשה ליישבה ולבסוף היא יצאה מסודרת ומובנת ומוסכמת. אנא, הפעם עשה עימי חסד וסדר לי את הסוגיה של היום, שהיא בדף היומי שלי'".
נתפלל שיסתיימו הצרות והמלחמות ונזכה ללמוד תורה בעיון ובשקידה, ויקוים בנו: "השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".