פרשת דברים
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר… וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת השם אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ (דברים א כב, כז).
"אתם בכיתם בכייה של חינם, לפיכך אקבע לכם בכייה לדורות" (במדבר רבה).
"ביום זה מתגלה מצבו האמיתי של לב כל אחד מאיתנו, כמה שייכות אמיתית יש לו עם הריבונו של עולם ועם כלל ישראל" (הרב פינקוס – גלות ונחמה).
הכביסה נערמת לי במרפסת השירות באדישות מפליגה. אני מבשלת בעיקר פסטה ומגוונת בפתיתים. החנויות ריקות, ואף אחד לא מבקש ממני אמבטיות כיף עם קצף.
משהו שקט ורציני מנסה להתמתח בחלל שנשאר. מחשבות של חורבן וגאולה והמון תקווה שמתערבלת בכאב וברצון לבכות ולהתנחם.
"בפסח וכן בשבועות וסוכות ובשאר המועדים כולם שמחים, מאחר שאין מניעה מלשמוח גם כשלא מרגישים את הקשר עם השכינה הקדושה.
"אך כשמגיע תשעה באב ואומרים ליהודי שעליו לבכות הוא אינו תופס על מה עליו לבכות: 'וכי הנני מחותן של השכינה הקדושה? וכי צרות הכלל ישראל נוגעות אלי כלל? הן לא מדובר בבני או אפילו בבן דודי שעל חורבנם הרוחני אני חש תחושת כאב וצער?!'
"כאן מתגלה מצבו האמיתי של הלב שלנו. תשעה באב הינו הראי של החורבן בו משתקפת צורתו הפנימית של ליבנו" (הרב פינקוס).
לפני שנים הייתה לי תלמידה מתיכון תורני שביקשה להתקבל לסמינר. היא באה לריאיון בסמינר הגדול והוותיק, וביקשה ללמוד בו.
המראיינת קלטה אותה מייד, הריחה בה ריח שונה, זר, הציצה בטופס הרישום והבינה את כל הסיפור. מגורים בפריפריה, בית ספר יסודי חילוני, בחורה שעדיין לא נטמעה בתוך התרבות והסגנון.
לא. היא פשוט לא מתאימה.
המראיינת הייתה יעילה וחסכה למזכירה את הבול והנייר למכתב תשובה שלילי: "תראי", היא אמרה לה בחיוך של נשים יודעות כל, "את לא מתאימה לכאן. זה סמינר של ציבור חרדי מאוד. את צריכה סגנון אחר".
עשרים דקות חלפו על הנערה בניסיונות סרק של שכנועים. לא הועילו תחנונים והבטחות מכאן ואילך, גם לא העובדה שהיא הזכירה את כל שמות המורות הממליצות עליה והחברות שכבר יש לה בסמינר. לא וזהו. את לא מתאימה.
אחרי עשרים דקות מול חומה בצורה, המראיינת סימנה לה שהזמן תם. היא יכולה לצאת.
היא אכן יצאה, ביקשה לדעת היכן המנהלת יושבת. הפנו אותה אל המנהלת הכבודה והיא נכנסה.
המנהלת שאלה אותה מי היא ומה היא רוצה.
בשלב הזה התלמידה שלי התחילה לבכות: "מי אני? אני בחורה שמבקשת להתחזק. סיימתי תיכון תורני ואני רוצה להקים בית של תורה. אני רוצה להיראות כמו כל התלמידות כאן. אני רוצה להתחזק באמת. בבקשה, תנו לי צ'אנס".
היא בכתה את נשמתה, לא יכולה להירגע. "אני רוצה בית של תורה. אני רוצה בית של תורה".
אחרי חמש דקות כאלה המנהלת ניגשה אליה, חיבקה את כתפיה הרועדות מבכי נורא ואמרה לה: "זה בסדר, אל תדאגי, את תלמדי כאן. עם כאלה דמעות את תבני בית של תורה".
"וככה התקבלתי", היא הודיעה לי למחרת, שעה שאושר גדול מחק את סימני הדמעות, "ככה בדיוק".
"הטעם הוא כזה – כאשר ילד מגיע הביתה ומבקש מהוריו אופניים ומנמק את דבריו בנימוקים שונים לא מועילים לו כל טענותיו, את האופניים הוא לא מקבל! רק בסופו של דבר כשהוא מתחיל לבכות נותנים לו את האופניים" (שם).
הייתי באיזו חתונה יפה והגיעה קבוצת חברות של אחות של החתן. האחות המדוברת בכלל הייתה במעגל המרכזי, אז הן הלכו לפינת האולם ורקדו לעצמן בעצמן.
הייתה מוזיקה טובה, היה מזגן וגם כיבוד. את מי מעניינים החתן והכלה. הן פשוט נהנו מהחיים…
בשביל לרקוד לא צריך שייכות. בכל החגים אפשר לשמוח בלי שייכות. למלא גביניות בשבועות, לערוך שולחן יפה לראש השנה ולקנות שמלות חדשות לפסח.
אבל לבכות? בוכה רק מי שאכפת לו. בוכה רק מי שזה בתוך ליבו. בוכה רק מי שרוצה באמת.
"כל הבקשות… אינן מועילות. רק בשעה שמגיע תשעה באב והיהודי בוכה, מזיל דמעה ואומר: 'ריבונו של עולם, איכפת לי ממך, איכפת לי על נשמתי ועל נשמותיהם התועות של בניך האובדים.
"או אז, אף שכל שערי התפילה ננעלו אולם שערי דמעות לא ננעלו ואין לו לקדוש ברוך הוא אלא להאזין לדברים היוצאים מן הלב" (שם).
ריבונו של עולם, אכפת לי. אכפת לי מצב שכינתך. לא רק הצרות האישיות שלי, עליית המחירים וזה שלא קיבלו את הבן שלי לישיבה. לא הבעיות שלי עם העבודה והכאב שלי על השכנה שהתאלמנה…
באמת. כואב לי עליך. העולם שבראת ולא בא על תיקונו, העם שבחרת בו, הנשמות שהן חלק ממך. והכל מסתחרר בתוך מחול פלצות.
אכפת לי שאנחנו מבוססים בבוץ במקום לבקש על אושר מוחלט, שלא כואב לנו כמה נמוך ורחוק הלכנו, כמה סחי ומיאוס מכסה אותנו וכמה קדושתך, השם, מתגוללת ברחובות.
אכפת לי שאתה כאן יושב ומצפה לנו ומבקש שנחפש אותך, שנחזור, שנתפלל שהעולם יבוא על תיקונו, שנחיה במקום מרומם יותר, שנהיה טהורים וטובים, שייפסק כל הרוע והכיעור בעולם הזה. כל ההסתרות בתוך ההסתרות. כל החילול השם שגורם לנו לבכות.
ריבונו של עולם, בבקשה תוציא אותנו מכאן. גאל אותנו. הבא אותנו אל ביתך. אלפיים שנה אנחנו מתפללים ורע לנו כאן.
לא חשוב איך זה נראה מבחוץ, בעומק ליבנו חסרים אנחנו, ונשמתנו כמהה, מתגעגעת, חולת אהבה.
ריבונו של עולם, גאל אותנו עכשיו. רפא נא לנו. כי אכפת לנו.
