אלול במצודה

תחת איפול כבד, ללא תיעוד בכפייה כנהוג בלשכת ראש הממשלה לפיד, עלה ללשכתו של יו"ר הליכוד במצודת זאב בתל-אביב אורח מפתיע, ר' מוטי פלאי, נכדו של מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין.

יו"ר הליכוד נחלץ לפשר בין דגל לאגודה, משל היה הורה מודאג שנושא עיניו לסכסוך בין האוצר להסתדרות המורים, שהשלכותיו ישפיעו עליו כאב ועל גורל המשפחה המורחבת של הגוש כולו.

בשבוע שעבר הציג לחברי כנסת מ'אגודת ישראל' שהגיעו ללשכתו את הסקר שממקם הן את 'דגל התורה' והן את 'אגודת ישראל' באזור המסוכן של אחוז החסימה. בתום הפגישה הבין נתניהו שהכדור נמצא במגרש של 'דגל התורה'. לצלילי הילולת הסוכנות היהודית שציינה השבוע במטס בזבזני לשווייץ, 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל, אפשר לסכם ולומר בהומור: אם תרצו, אין זו אגודה.

נתניהו מכיר את הנושא לעומקו והבין זה מכבר כי מדובר בנושא שניטל מידי הפוליטיקאים, אך חזקה על נתניהו כי גם כאשר הדלת הראשית ננעלת, תימצא דלת הסתרים להיכנס. אחרי שישב השבוע עם ראש מחנה ההחרמה יאיר לפיד, מסקנתו רק התחזקה: ישראל בהנהגת לפיד מידרדרת לתהום בכל התחומים, ולפיכך הצורך החיוני בהשגת 61 כדי להחזיר את הגה השלטון לימין, גובל ב'איום קיומי'.

נתניהו מכיר את מעמד הנכדים ומודע להשפעתם. עם נכד מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל הוא קיים קשר ישיר, במקביל לתחזוקה השוטפת מול ח"כי 'דגל התורה'. כעת אפשר לומר שנמצא המסלול המהיר לחיבור דומה בבית הגרי"ג. באמצעות יועצו זאב פליישמן שמתחזק קשר קרוב עם הנכד מוטי פלאי, נקבעה השבוע פגישה ישירה במצודה, ראשונה וכנראה לא אחרונה. ההנחיה הישירה שניתנה לנכד הייתה, לכבד את יו"ר הליכוד כראש המחנה, ולעלות אישית ללשכתו כדי לעדכן ולהתעדכן.

ר' מוטי פלאי הגיע למצודה ופתח בהעברת מסר מסבו: "הרב מודע לכך שאתה מכבד את הרבנים ולא מתערב בנושאים האידיאולוגיים. קיבלנו גם את ההצעה להקפיא הכל עד אחרי הבחירות ולגבש הצעה לתקצוב שוויוני לחינוך החרדי, ואם נגיע להבנות עם 'אגודת ישראל' בהמשך הדרך נשב ביחד איתך כדי לדון בה".

נתניהו מצידו הזהיר מפני הסכנה של אחוז החסימה, אך הוסיף באותה נשימה כי כל פעולותיו בנושא ייעשו בתיאום ישיר עם בתי הרבנים, בלי עקיפות מימין, וגם לא משמאל. מילת הסיום בפגישות מהסוג הזה – היא תמיד של ביבי: "אני מבקש שתהיו בקשר יום-יומי ותעדכנו בכל התפתחות. הרי יש לכם את המספר שלי, הוא מפורסם", אמר בקריצה למוטי וזאב. אם התקשרתם לסלולר של ביבי ונתקלתם בשיחה ממתינה, לפחות תדעו כעת מהי הסיבה.

מהבריכה למקווה

תוכנית העבודה המקורית של נתניהו הייתה, לגשר בבליץ כפול בזה אחר זה, בין הניצים בציונות הדתית וב'יהדות התורה' – ולאחר מכן לעבור לשלב הבא: מימוש התוכנית להחזרת מצביעי הימין האובדים, שהעדיפו במערכות הקודמות ללכת לים.

ביבי בונה בין השאר על בן גביר, שלפי הסקרים הפנימיים של הליכוד, מצליח להקיץ מתרדמתם בפתחו של חודש הרחמים והסליחות, כשני מנדטים של מצביעי קצה נואשים. עוד מנדט וחצי, הוא מקווה לקושש מכיוונה של 'ימינה' בראשות שקד, שלהערכתו המפתיעה אך המבוססת בסקרים של נתניהו, שואבת את שארית קולותיה, דווקא ממחנה הימין.

אחרי שגישר בהצלחה יתירה בריצ'רץ' שבין סמוטריץ' לבן גביר, הגיע נתניהו לדבר האמיתי והיותר מהותי. ביבי לא מאמין ביד הגורל. לכל סיבה יש מסובב, לכל ממונה – יש ממנה עם מטרה ברורה: כפי שהוא סמוך ובטוח בכך שוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון מונתה במטרה ברורה לסמן אותו כאחראי ולשלוח לו מכתב אזהרה, כך ברור לו כי 'רפורמת החינוך' לא נולדה ביום בהיר מתוך רצון טוב וכוונה כנה.

ביבי מעריך, וכמוהו גם ח"כים ב'יהדות התורה', כי יד נעלמה במשרד החינוך פעלה במטרה מכוונת לזרוע פירוד בין חלקי 'יהדות התורה' ולסכן את גוש הימין. ואת החשבון מיהו בעל השליטה במשרד החינוך שיש לו אינטרס עליון בדבר, יכול כל אחד לעשות לבד גם ללא לימודי ליב"ה.

בפגישה עם הנכד שארכה מעבר למתוכנן והתקיימה בשש עיניים, הועברו כל המסרים – כולל בנוגע לזהות הגורם הפוליטי שעומד מאחורי שלהוב הרוחות. ההכרעה תתקבל היכן שתתקבל, אחרי תפילה בוקעת רקיעים, ריתחא דאורייתא וקפיט'ל תהילים להצלחה. לא באווירה קלילה על שפת הבריכה בשלהי חופשת אוגוסט, אלא בנקיות הדעת והלב שלאחר טבילה במקווה טהרה, בואכה יום הדין הקרב ובא.

ההיסטוריה חוזרת

כ"ב בחשוון התשמ"ט, לילה אחרי הבחירות הדרמטיות בתולדות היהדות החרדית. 'דגל התורה' שהניפה את נס העצמאות הליטאית, מצליחה לעבור את אחוז החסימה הנמוך באותם ימים. הנציג הראשון הרב אברהם רביץ נכנס בבטחה. המנדט השני, משה גפני, תלוי על בלימה, ועוד יועמד בהמשך לבחירה מחודשת, מול 'התחיה'.

בחדרו של מרן הגראמ"מ שך זצ"ל בגבעת הישיבה, קומץ המתאספים קורן מאושר. ורק מחולל המהלך, יושב בצד ובכה. "איך עשיתי את זה, איך לקחתי סיכון לאבד קולות ליהדות החרדית", התייפח ראש הישיבה, ולאחר מכן שאל: "ולמה לא הזהרתם אותי שזה כל כך מסוכן?"

מהסיפור הזה, ששני מקורות ששהו בחדר אישרו, אפשר ללמוד על המתח שבו נמצאים היושבים בפסגת ההנהגה הרוחנית. העובדה שהמון העם אמון על מצוות "לא תסור" המוזכרת בפרשת השבוע ורלוונטית גם לפרשייה השבועית האקטואלית, לא נוסכת ביטחון מופרז בקרב מקבלי ההחלטות הרוחניות, אלא זורה ספקנות עצמית, זהירות יתרה וחרדת קודש – לפני כל החלטה.

עד לסופ"ש שעבר נראה היה כי מוקד הסכסוך בין דגל לאגודה, פוליטי בעיקרו – כשהוויכוח הרעיוני משמש ככסות. ככל שהקולות מתוך חדרי ההנהגה הרוחנית מהדהדים כלפי חוץ, הולך וגובר הרושם כי אנו חווים ויכוח תשמ"טי בזעיר אנפין, שבו להנהגה רוחנית שמורה זכות המילה – הראשונה והאחרונה.

מיקוד הוויכוח בזירה החינוכית – מוביל להתפתחות דרמטית נוספת. גורמים ב'פלג הירושלמי', שב'אגודת ישראל' היה מי שקיווה להתבסס על קולותיהם במקרה של פילוג, העבירו לגורמים ב'אגודת ישראל' מסר ברור. "לא נוכל להיות פשרנים יותר מדגל התורה", הבהיר מי שהבהיר, "ואם על הרקע הזה יתרחש הפילוג, נימנע מהצבעה גם בבחירות הבאות".

שבועיים שהם נצח בפוליטיקה, נותרו עד לסגירת הרשימה – שהפעם תהיה כרוכה גם בהוצאת נשמה. אך דבר אחד ברור, תהא אשר תהא התוצאה: העיסוק בנושא צריך להיעשות ביראת הכבוד הנלווית לכל שיג ושיח שגדולי התורה מובילים, בחזית ולא רק מאחורי הקלעים. או בקיצור: אל הפוליטיקה הפנים חרדית הזאת, צריך להתייחס הפעם בחרדה אלולית.

 תנועת הרכבות

חמש עשרה שנות בנייה, בעלות מוערכת של כ-15 מיליארד, עם תקציב שהכפיל ושילש עצמו מנקודת ההתחלה, סיומת לא מושלמת של תחנות בנויות למחצה ושיבושי ענק כתוצאה משביתת עובדי הרכבות והנמלים הגדולה ביותר זה שלושים שנה. כך נראה הקו הסגול שאמור לשנות את פניה של העיר הגדולה ולשחרר את עורקיה החסומים.

ובינתיים בשלטון המרכזי, רעש מהומה. ממשלה חדשה עדיין לא הוקמה, וראש-הממשלה היוצא קופץ לביקור בין טיסה לטיסה. לפני שבוע, הוא נצפה ממלא עגלת מצרכים עד להתפקע, במהלך חופשה – שנייה בתוך שבועיים – בעיירת קיט ביוון. בין לבין הוא טס לאוקראינה ועורר גיחוך, לנוכח חוסר היכולת מבית, אל מול היומרות מחוץ.

אם התבלבלתם למקרא הפתיח – על פי תנועת הרכבות – וחשבתם לרגע שמדובר בעבודות הרכבת הקלה בתל-אביב, בשביתות שמנהיגה ההסתדרות ובמגלומניה של ראש-ממשלה ישראלי, קבלו תיקון קל: כל האמור לעיל רלוונטי גם בלונדון – שם הייאוש מתברר, לא יותר נוח.

ראש הממשלה הנופש הוא לא אחר מבוריס ג'ונסון, שמחליפו או מחליפתו בראשות המפלגה השמרנית, ייבחרו בבחירות פנימיות שיתקיימו ביום שני הבא, ה-5 בספטמבר. המועמדת המובילה, שרת החוץ ליז טראס, מתמודדת מול שר האוצר רישי סונאק. כל אחד מהם מזהיר כי מדיניותו של המתחרה תעמיק את המשבר, ועל פי הסקרים בקרב כלל האוכלוסייה – הציבור הבריטי נוטה להאמין לשניהם.

אפילו הרכבת התחתית המתקדמת, תקועה על המסילה באפלה. הקו על שם המלכה אליזבת, שנחנך בד בבד עם חגיגות 'יובל הפלטינה', לציון שבעים שנה להפיכתה לריבון הבריטי וכהונתה כמלכה – משקף את פניה של בריטניה. חולשתה האישית של המלכה אליזבת בת ה-96, מתכתבת עם חולשת הממלכה, במדינה שבה הסמליות והטקס קודמים לכל. לראשונה זה מאה שנה, טקס חילופי ראש הממשלה במעמד המלכה שנערך למחרת הבחירות ומסמל את העברת השלטון, לא יתקיים בלונדון, לבקשת המלכה.

זעזועי השלטון המרכזי, מזכירים את הכאוס הישראלי, הפאונד מאבד מערכו, האינפלציה המשתוללת עלולה להגיע ל-18 אחוזים בשנה לפי תחזית ה'סיטיגרופ', ומאות אלפי אזרחי האיחוד נטשו את בריטניה והשאירו את האי, ללא כוח עבודה איכותי.

הדגלים עדיין מתנופפים ברחובות כמזכרת מחגיגות השבעים, אך האימפריה שבה השמש לעולם לא שוקעת – כפי שתוארה בריטניה הגדולה ערב מלחמות העולם – איבדה כבר מזמן את ההגמוניה, ואפילו מעמדה כמדינה משפיעה באירופה הולך ומתערער.

לא רק השמש שקעה, גם האנרגיה החלופית – אזלה. עשרים ותשע ספקיות אנרגיה בריטיות קרסו מאז הפלישה לאוקראינה. התקרה השנתית של מחיר האנרגיה לצרכנים, שמפוקחת על ידי רגולטור האנרגיה בבריטניה ועומדת כיום על 1,971 פאונד, תזנק החל מה-1 באוקטובר בשמונים אחוזים ל-3,549 פאונד. גם העדכון החצי שנתי ישתנה מעתה, והתקרה תיקבע אחת לשלושה חודשים – בהתאם למצב הרוח של פוטין, שבתגובה לסנקציות על רוסיה שהוטלו בין השאר בהובלת בריטניה, הקטין דרמטית את תפוקת הגז לאירופה.

בניגוד לשר האוצר הישראלי שלקה באוטם שריר הלב – כלפי מצוקות האזרח, משרד האוצר הבריטי הודיע על מענק חודשי בסך 400 פאונד, סטייל ביבי בקורונה, שיינתן החל מאוקטובר לכל בית אב במשך שישה חודשים, כדי לסייע בתשלום חשבונות החשמל. אבל גם הסכום הזה, לא מצליח להאיר את הפינות האפלות בממלכה.

מכונית ריקה

ההיסטוריה חוזרת, אם כי בזעיר אנפין. התמונה הגדולה, מורכבת תמיד משורה של החלטות קטנות. במהלך המאה האחרונה, רצף של משגים שינה את כיוון הספינה המלכותית ששלטה בעמים ובימים. ההיסטוריון הבריטי המוערך ג'פרי בסט, מתאר איך החלטת הבוחרים הבריטים, בתום מלחמת העולם השנייה, להעדיף את קלמנט אטלי האנמי כראש ממשלה, על פני מנצח המלחמה וינסטון צ'רצ'יל, שינתה את פניה של בריטניה והורידה אותה סופית מגדולתה כאימפריה.

בריטניה סיימה את המלחמה כבעלת חוב אסטרונומי לארה"ב, אחרי שמשכנה כל מה שעמד לרשותה – משעוני היד ועד לביג-בן – כדי לקבל ציוד אמריקאי במסגרת חוק 'השאל-החכר' שעבר בבתי המחוקקים האמריקאי ואפשר לשנע לעבר הבריטים ספינות מלחמה עתיקות מתקופת מלחמת העולם הראשונה וציוד צבאי ישן.

באותם רגעים הרי גורל של סיום המלחמה ומינוף ההישגים הצבאיים בשדה המדיני, בריטניה ויתרה בד בבד על הנכס העיקרי שעמד לרשותה: דמותו של צ'רצ'יל.

אירופה השסועה של אחרי המלחמה בותרה לנתחים בין מזרח למערב, והבוחר הבריטי לא השכיל להציב דווקא באותה עת בראש החזית, את מנצח המלחמה מסמן תנועת ה'וי'. זה שידע לתחזק קשרים אישיים מול שני הקודקודים כאחד: מנהיג ברית-המועצות סטלין והנשיא האמריקאי הנבחר הארי טרומן, שנכנס לתפקידו בשלהי המלחמה והביט בג'נטלמן הבריטי בהערצה.

כך הפכה בריטניה לבעלת חוב דלה ומרוששת, העומדת בפני מלווה שאינו מכיר בתרומת הלווה. ההחלטות באירופה ובפורומים הבין-לאומיים שקרמו עור וגידים, התקבלו מעל לראש ראש הממשלה אטלי, שצ'רצ'יל הגדירו במשפט קולע, הרלוונטי בימים ההם, כמו בזמן הזה, למנהיגים מהסוג החלול: "מכונית ריקה עוצרת בדאונינג 10 וממנה יוצא קלמנט אטלי". למשל המכונית הריקה, יש נמשל עדכני גם בעברית, אחרי יותר משבעים שנה.

צ'רצ'יליזם וביביזם

כבנו של היסטוריון – המאמין בשימור לקחי ההיסטוריה כדרך חיים, נתניהו רואה בצ'רצ'יל אות ומופת לגדלותה של מנהיגות הרואית. אפילו חיבתו לסיגרים הקובניים, היא תופעת לוואי של הערצתו למנהיג הבריטי, ששימש כעמוד האש והעשן של אירופה, נגד הנאציזם והפאשיזם.

אפרופו עמוד העשן, קבלו פרט עובדתי היסטורי: צ'רצ'יל עצמו, מסתבר, קיבל אספקה שוטפת מעשירים אמריקאים שהעריצו את דמותו ושיגרו אליו ארגזי סיגרים ושמפניה, בשגרה אך גם במלחמה. תחת איומי הטורפדו – לחות העלה ובעבוע המשקה רק הלכו ושודרגו. למזלם של צ'רצ'יל וההיסטוריה העולמית, לא קמו לעם הבריטי באותם ימים, ענקי משפט כאביחי מנדלבליט ושי ניצן שהפכו את הנהנתנות הצ'רצ'יליאנית של ביבי – לכתב אישום פלילי.

קפיצה קטנה לבונקר של קבינט המלחמה הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, מעלה חיוך למראה התצוגה. באחד החדרים הספרטניים, ליד מיטת השדה ושולחן העבודה, עוד שמורים מאותם ימים ארגזי השמפניה והוויסקי שהוזרמו תחת אש.

הבוז והסרקזם שנמתחו נגד הצ'רצ'יליזם, נשמעים כמו אותה מנגינה צורמנית המוטחת כיום בביביסטים. תומכי צ'רצ'יל ערב המלחמה כונו 'גנגסטרים'. המנהיג עצמו כונה 'פיל משוגע' ואוהדיו הוקעו כטיפוסים גסי רוח, מפיצי שנאה ומחרחרי מלחמה.

בוריס ג'ונסון, ראש-הממשלה המתפטר של בריטניה, שגם הוא התנהל בדאונינג 10 כמו פיל בתצוגת ספלי חרסינה בבקינגהאם, מתאר בספרו 'אפקט צ'רצ'יל', איך עובדי המדינה הבכירים בבריטניה צקצקו ולעגו ליכולות השתייה המפורזות והאופי מקבץ הנדבות והסיגרים של צ'רצ'יל.

"חבל שווינסטון מעביר את הרושם שהוא מפנק את עצמו יותר מדי", אמר עליו מוריס האנקי, מעובדי המדינה הבכירים – שומרי הסף סטייל – של אותה תקופה.

אפילו בכתיבת הספרים – ביבי רואה עצמו כממשיכו של המנהיג הבריטי, חתן פרס נובל לספרות. בין מלחמות העולם, מגלותו האופוזיציונית הארוכה, צ'רצ'יל התרושש מנפילת הבורסה, וכתיבת הספרים ופרסומם, בעיקר בארה"ב, הפך למטה לחמה של המשפחה.

"נתניהו כתב את ספרו בן 600 העמודים ו-180 אלף מילים במהלך תשעה חודשים", סיפר לי רותם סלע, מו"ל הוצאת הספרים השמרנית 'סלע מאיר', שבאמצעותה בחר נתניהו לפרסם את ספרו האוטוביוגרפי החדש: 'ביבי – סיפור חיי'.

מדובר אגב, באותה הוצאה שתרגמה והוציאה לאור גם את ספרו של בוריס ג'ונסון הבריטי, על צ'רצ'יל. "נתניהו עשה זאת כיו"ר אופוזיציה מתפקד שזו יכולת מרשימה בכל קנה מידה, בהשוואה לסופרים מקצועיים וגם למנהיגים אחרים, כמו אובמה שכתב את ספרו אחרי שפרש במהלך שלוש שנים", סיכם סלע.

בניגוד לספריו העיוניים שפורסמו בעבר, את ספרו הנוכחי נתניהו מגיש כעלילה, וגם בעניין הזה, קו הדמיון משיק למנהיג הבריטי, שאת האוטוביוגרפיה הראשונה שלו, 'שחרית חיי', פרסם בגיל שלושים, כסיפור עוצר נשימה ובצורת כתיבה מרשימה.

נתניהו הוא חדשן בלתי נלאה, אבל בכל הנוגע לכתיבה, האיש הוא 'אולד מן', במובן הכי פשוט של המונח. מאה ושמונים אלף המילים, בכתב ידו על גבי הנייר, הוקלדו למחשב על ידי ההוצאה, הודפסו והוחזרו אליו שוב ושוב, להגהה ידנית, הזנת התיקונים במחשב, הדפסה מחדש וחוזר חלילה. צ'רצ'יל לעומתו, כתב במקסימום קלאס באפס מאמץ, ולא רק מנטלית אלא פיזית. הוא נהג להכתיב במרץ לאחרים, תוך כדי שתייה, עישון ולעיתים גם מלאכת גינון משחררת.

נתניהו הטרוד רבות במשפט ההיסטוריה העתידי לגביו, לא פחות מבמשפט הפלילי העכשווי המתנהל בעניינו, רואה בכתיבה העצמית מעין בטוחה. 'גרנטי' לשימור מורשת המנהיג. יותר ממה שהסופרים הבריטיים שמרו על מורשת צ'רצ'יל לדורות, וינסטון שמר בכתיבתו, על מורשתו שלו.

עשן ההיסטוריה

צ'רצ'יל הבריטי – במשקפיים של ביבי – הוא מודל להנהגה אמיצה של עמידה על המשמר, נגד רודן שמאיים לשנות את פני העולם ולהשמיד עם. כ'ספר טיסה', בביקורו האחרון בוושינגטון כראש ממשלה – בדרך לעסקת המאה, ביבי לקח ביוגרפיה חדשה שהתפרסמה על צ'רצ'יל, כדי לקבל השראה ופוזת צילום מחמיאה.

להסקת תובנות היסטוריות, ביבי מעמיק בפרק הכישלונות של האיש, וכאלה היו רבים, יותר מהצלחותיו, במשך השנים. במלחמת העולם הראשונה, בין מלחמות העולם ובמיוחד ברגעים הדרמטיים של כניעת המערב להיטלר ערב המלחמה – צ'רצ'יל ספג מפלה אחר מפלה, אך לעולם לא נכנע.

שרשרת כישלונותיו של צ'רצ'יל לא נותקה אחרי הניצחון, ונמשכה גם בשש אחרי המלחמה. אך אפילו מהדחתו של וינסטון בבחירות שנערכו אחרי המלחמה, נתניהו מגיע למסקנה משלימה: לעיתים הזזת מנהיג מצליח והעלאת דמות חלולה על פניו, משנה את כיוון הספינה – לדרך שאין ממנה חזרה.

אין לדעת איך תיראה ישראל אם הבוחר יגזור עליה עוד שנה-שנתיים של כאוס פוליטי, נטול הנהגה יציבה. עוצמה כלכלית-מדינית של מדינה, כמאמר חז"ל – להבדיל – על דברי תורה, קשה לקנותה ככלי זהב וכלי פז, ונוח לאבדה ככלי זכוכית.

הבוחר הבריטי תיקן את המשגה ועשה למדינאי הנערץ כבוד אחרון כשהחזיר את צ'רצ'יל לדאונינג 10, אחרי תקופת כהונה כושלת של אטלי. ברטרוספקטיבה במשקפי ההיסטוריה, אפשר לומר בבירור שזה היה בגדר של מעוות – שתיקונו כשל. כוחו והדרו של המדינאי הקשיש היו מאחוריו, וכשנעדר לקדנציה שלמה ממרחב ההשפעה – אירופה כבר חולקה וסדר עולמי חדש נקבע, בלעדיו ובלעדי הממלכה.

ביבי כמו צ'רצ'יל בשעתו, לא הולך ונהיה צעיר יותר. אך לא רק בנתניהו האיש מדובר, אלא בהוזלת המעמד היוקרתי, של מוסד ראש ממשלת ישראל. "ויצא מבת-ציון כל הדרה", קוננו פה בחודש אב היוצא, בטקסט שנשמע רלוונטי גם כיום. לתואר ראש-ממשלת ישראל אין עוד משמעות סמלית, וגם לא תוכן ממשי. לשכת ראש הממשלה בכהונת בנט ולפיד, הפכה לתחנת מעבר, נטולת הדר.

כשיוצאים מבין המצרים והיצרים של ממשלות המעבר, לחודש אלול של חשבון נפש והסקת מסקנות, אפשר לקבוע בבירור שההנהגה הישראלית איבדה את יוקרתה, בעיני ישראל ובקרב העמים כאחד. אם הבוחר הישראלי בימינו, כמו הבריטי בשעתו, יתעורר באיחור ויבין רק בעוד שנתיים-שלוש את השלכות הריק המנהיגותי על מעמד המדינה, ייתכן שעננת הסיגר תתפזר, ורק רמץ יישאר