אלף לילה ולילה

1.

'סיפורי אלף לילה ולילה' הם אוסף סיפורי עם, אגדות מזרח תיכוניות, שהפכו לפולקלור בתרבות העולמית.

הידוע שבהם, זה שעל שמו רשומה הפרוזה הבדיונית, מספר על המלך שהוציא להורג את יועצו הקרוב, איש אמונו וסודו, בחשד שבגד בו.

מחליפו בתפקיד לא שרד זמן רב. גם הוא, כמו קודמו, נחשד באותו עוון; גם הוא, כמו קודמו, הוצא להורג.

היועץ השלישי הבין את הלך הרוח: לא משנה מה יעשה, הפרנויה תשליכהו לגרדום.

בצר לו, תיחבל תחבולה: ביומו הראשון, כשנקרא להעניק מעצותיו, פתח את דבריו בסיפור. במשך לילה שלם ישב ותיאר למלך את דבר המעשייה. בכישרון ייחודי תיבלה בפיקנטריה עמוסת אנקדוטות ותיאורי צבע עד כי עלה השחר. את ההמשך, הבטיח, ישלים במפגש הבא.

אבל הדברים חזרו על עצמם גם בלילה השני. ובזה שאחריו ובהוא שאחרי אחריו. כך, לאורך אלף לילות, הִרְצָה את סיפורו עד להשלמתו יחד עם נמשלו. בלילה האלף ואחד, על אף שסקרנותו של המלך באה על סיפוקה, החליט להותיר את יועצו בחיים. סדרת המפגשים, לאורך תקופה כל כך ממושכת, שכנעה אותו כי שונה הוא מקודמיו.

הסכם הגז, כמו המבצע היזום בדרום, כמו אירועים אחרים שפרצו לחיינו במהלך ארבעת החודשים האחרונים, נועדו לשכנע את הציבור הרחב כי טרם ראה הכל. זה רק המתאבן, מנת הפתיחה, אומר בעצם יאיר לפיד לבוחרים, תנו לי הזדמנות להוכיח.

שבועיים מינוס יומיים לבחירות, נראה שהתוצר למאמציו יהיה זהה דווקא לזה של אלנשר, גיבור טרגי אחר המככב באוסף האגדות. בעלילה ההיא, אלנשר משקיע את כל כספו ברכישת כלי זכוכית וחולם על הכסף שיקבל בתמורה למכירתם. אלא שלפתע הוא בועט בלי משים בסל, שובר את הכלים ולחלומותיו על העושר בא הקץ.

שורת המסקנה העולה מהסקרים ברורה: רוב יהודי מובהק מתנגד נחרצות להישענות, מפנים ומחוץ, על הרשימה המשותפת. גם ללא נוכחות בל"ד. ההסתערות המתוכננת של לפיד על הרחוב הערבי, ההישענות הצפויה על נציגיו, ירחיקו את בוחרי המרכז, את הימין הממלכתי, מהגוש בראשותו. יותר משמתנגדים הם לנתניהו, מתנגדים הם להישענות על הרשימה המשותפת.

לפיד מתכוון בימים הקרובים לחרוש את המגזר ולקרוץ לבוחריו. הוא לא יבקש מהם שיצביעו לו, הוא יבקש שיצביעו. כל הצבעה, הוא משוכנע, תניב רווח נטו לגוש בראשותו. במאמציו, הוא עשוי לגלות שהשמיכה קצרה מדי לכסות איתה את כל העוגה.

2.

מרכיב אחד ושני מגזרים יכריעו את הבחירות: אחוז ההצבעה בפריפריה ובחברה הערבית.

זאת טעות לחשוב שהציבור הישראלי תקוע בתיקו בלתי ניתן לשבירה. לשני הצדדים מאגר קולות שיכול להבקיע את הסטגנציה.

אחרי הבחירות האחרונות טענו בליכוד כי 200,000 מצביעים פוטנציאלים למפלגה נותרו בביתם ולא הלכו להצביע. מדובר בהפרזה. המספרים המדויקים לא חוצים את המאה אלף, אבל הם בהחלט כאלו שיכולים להכריע את הדד-לוק.

הנה דוגמה מייצגת לירידה באחוזי ההצבעה בפריפריה: בבחירות לכנסת ה-23 סבב ג', אחוזי ההצבעה בבת-ים עמדו על 52.26%, באשקלון על 63.38% ובאשדוד על 66.08%.

שנה לאחר מכן, בבחירות לכנסת ה-24, סבב ד', אחוזי ההצבעה בבת ים ירדו ל-48.58%, באשקלון ל-58.57% ובאשדוד ל-61.62%.

הסוקרים מאפיינים את הנמנעים בעייפות, בחוסר מוטיבציה, הנובעים ממצבם הסוציו-אקונומי שהכחיד להם את התקווה לעתיד טוב יותר. שבעי הבטחות מפוליטיקאים איבדו את האמונה לבשורה. רעיונית, רגשית, הם מזוהים עם מחנה הימין. על מלא. אבל פרקטית, אין להם מוטיבציה לבזבז יום חופש על פעולה אקטיבית למה שנראה בעיניהם חסר תועלת.

במהלך החודשים האחרונים יו"ר האופוזיציה חרש את השטח הפריפריאלי. מדי ערב התייצב מאחורי הזכוכית המשוריינת שמוקמה על אוטובוס ה"ביבי בא", והלהיב את תושבי השכונות שמצידם הריעו בהתרגשות.

קשה לשערך את ערכו האלקטוראלי של הגימיק. אינטואיטיבית, הדעת נותנת להעריך שמהאופוזיציה קל יותר לשכנע את פגועי יוקר המחיה. בנוסף, אין להמעיט באומדן כוחו של איתמר בן גביר בציבור זה. הרוח הרעננה, השפה, בית הגידול המשותף, מצית בחלקם עניין.

במשך שבועות ארוכים התלבט והתחבט נתניהו האם לתקוף את 'הציונות הדתית' או להניח לה. בשלב הזה, למעט תקרית כפר חב"ד, נראה שבחר באופציה בי"ת. יו"ר הליכוד רואה בבן-גביר את הסיכוי האחרון שלו להשיג את מספר הזהב הנדרש להרכבת ממשלה.

ואף על פי כן, מחשש שהגולם יקום על יוצרו, ולנוכח הסקרים שמקרבים אותו ברוורס מ-36 מנדטים בפתיחת מערכת הבחירות ל-30 מנדטים כיום, לא מן הנמנע שבשבוע האחרון יפצח במשתה קולותיה של הרשימה הסרוגה.

טעות לחשוב כי עניין של אגו יש כאן, או רצון לשמור על פער משמעותי מול 'יש עתיד'. החשש האמיתי של נתניהו הוא מכך שלא הוא ירכיב את הממשלה הבאה, אלא שבן גביר ירכיב אותה עבורו. 14 מנדטים, ואולי גם יותר, ש'הציונות הדתית' עשויה לקבל בבחירות, מלמדים על התמיכה האדירה שקנתה לה 'עוצמה יהודית' – ובדגש עליה – במחנה הלאומי. יחד עם זאת, נוכחותה הדומיננטית בממשלה הבאה, לא תאפשר שום היתכנות לחבירה למפלגה כמו 'המחנה הממלכתי'. נתניהו לא ינהל את הממשלה, אלא ינהלו אותה עבורו.

בן גביר הוא אידיאולוג אמיתי. פיו וליבו שווים. ודווקא בשל כך, ההבנה – ושלא לומר החרדה בליכוד כל כך גדולה. מרחב הפעולה בממשלה הבאה יהיה צר אם בכלל. במפגשים שקיים לאחרונה בנימין נתניהו עם גורמים בכירים בממשל האמריקני התריעו הללו מהיתכנות לממשלה עם בן גביר. לשבחו ייאמר שהוא מחה נחרצות על ההתערבות הבוטה הזאת, אבל המגמה ברורה גם לו. לכן, אם תימשך נסיקתה של המפלגה הסרוגה בבחירות, יחושב המסלול מחדש.

אני בספק רב אם זה יהיה אפקטיבי כבעבר. בסבבים הקודמים היה קל יותר לשכנע את הציבור הדתי-לאומי כי קיים סיכון ש'ימינה' תחתוך מהגוש. עכשיו – בהנחה מפוכחת ששקד איננה עוברת אחוז חסימה – הטיעון התפייד. 'הציונות הדתית', ו'עוצמה יהודית' בתוכה, לא נחשדת במה שנחשד בנט.

כל מצביע בן-גביר מבין את האריתמטיקה: בפתק אחד קיבלת שניים.

3.

וזה מביא אותנו לצידה השני של המפה: בזמן שהליכוד פועל לעורר את השטח הביתי ולהרדים את הרחוב הערבי, לפיד צועד בנתיב הנגדי: מיומה הראשון של מערכת הבחירות חתר לנהל קמפיין רדום בציבור היהודי ולהתסיס את המגזר הערבי.

על החלק הראשון הוא מקבל, נכון לעכשיו, ציון עובר; המבחן האמיתי יתקיים בימים הבאים. שלטי חוצות בערבית, במימון מפלגתו, עומדים להציף את היישובים הערביים. הטקסט המדויק לא נמצא לפניי, אבל המסר המתגבש יבקש להודות לתושבים בשמם של שר הבט"פ בן גביר ושר המשפטים סמוטריץ', על כך שבהימנעותם הביאו לבחירתם לתפקיד ולחברותם בקבינט המדיני-ביטחוני. "תושבי אום-אל פאחם", יקרא הכרוז, בכתובים ובתשדירים, "איתמר מוסר לכם תודה"; "תושבי רהט", יכריזו שלטי החוצות בבירת הפזורה, "תגידו יפה שלום לשר המשפטים החדש שלכם בצלאל סמוטריץ'".

מנגד, גם הליכוד משקיע תקציב אסטרונומי בקמפיין ייעודי לבוחר הערבי. אני מניח שהמגמה תתהפך במעלה הדרך, אבל נכון לסופ"ש הנוכחי, הסכומים שהקצה מתקציבו לקמפיין בשפה הערבית גדול, בפער משמעותי, מיתר המפלגות – כולל מהנציגות המגזרית. הדברים אמורים במיוחד ברשת החברתית, הפופולרית מאד במגזר הערבי.

כך למשל בזמן ש'יש עתיד' השקיעה כ-8,000 ש"ח בפרסום רשתי, בכורת המחנה הלאומי הוציאה כ-45,000 ש"ח.

המסר מבקש להפריד ולמשול: מחד, נתניהו תוקף את המפלגות הערביות; מאידך, הוא מציג נתונים על הסיוע שהעניקו ממשלותיו לצרכים האזרחיים של המגזר הערבי.

לצד זאת, מודעות אנונימיות – שלפי הפרסומים מקורן בליכוד – קוראות לתושבים להישאר בבית ולא להצביע – כעונש על פילוג הרשימה המשותפת והותרת בל"ד בחוץ.

עפיף אבו מוך, הוא פרשן ומוביל דעת קהל בחברה הערבית בישראל. הנתונים שהעביר לי השבוע מלמדים על ירידה חדה בעניין המגזרי בבחירות.

זה לא חדש. לאורך השנים, במיוחד בעשור האחרון, בהיעדר אופק שלטוני, מרבית האוכלוסייה הדירה עצמה מהקלפיות. גם בסבב אל"ף של הלופ רק 42.2% מימשו את זכותם הדמוקרטית. אבל חצי שנה לאחר מכן, בבחירות שהתקיימו בתאריך י"ז באלול תשע"ט, זינקו המספרים ל-59.2%. האפשרות שגנץ יסתייע בחברי המשותפת המריצה את בוחריהם לקלפיות.

בסבב גימ"ל, בבחירות שנערכו בו' באדר תש"פ, שברו נתוני ההצבעה שיאים שטרם נראו: 64.8% התייצבו בקלפיות.

ואז, כשגנץ סירב להישען על המשותפת ובחר בממשלת אחדות, הייאוש שב והשתלט על המגזר: בבחירות האחרונות צנחו המספרים ל-44.6% שהצביעו.

"הציבור הערבי", אומר אבו-מוך, "איבד אמון במערכת הפוליטית הארצית וביכולת שלו להשפיע על המשחק הפוליטי במדינת ישראל. בזמן שהאזרחים הערבים יוצאים באחוזים גבוהים בבחירות המוניציפאליות, כשזה מגיע לבחירות לכנסת – מרביתם נשארים בבית. התופעה הזו נובעת בראש ובראשונה מתוך העיקרון שהצבעה היא תוצר של השפעה. כשהם מרגישים שאין ביכולתם להשפיע, הם אינם יוצאים להצביע.

"בבחירות שהתקיימו במרץ 2020 שיעור ההצבעה בחברה הערבית עמד על 64.8%, מתוך תקווה שהאזרחים הערבים חשו שביכולתם להשפיע על המשחק הפוליטי ולהביא להמלכת בני גנץ וכחול לבן. כיום, הערבים מאמינים שהצדדים הפוליטיים רואים בהם אאוטסיידרים, כך שאין באמת משמעות לשיעורי ההשתתפות בבחירות לכנסת".

4.

במהלך חול המועד נפגשתי לשיחת תדרוך עם ראש המל"ל, איל חולתא, ועם מנכ"ל משרד האנרגיה, ליאור שילת.

שניהם אנשים מרשימים. חולתא עשה שנים ארוכות במוסד. בין היתר, עמד בראש אגף הטכנולוגיה והיה אמון על פיתוחן של טכנולוגיות פורצות דרך שהזניקו את יכולות הארגון בזירה הקיברנטית. בתפקידו האחרון כיהן כראש האגף למודיעין ותפקידים מיוחדים.

ניסיונו העשיר בזירה הטכנולוגית הוא מכרה זהב בשוק הפרטי. למיטב ידיעתי, ענקיות ההייטק ניסו ומנסות לשים עליו את ידן. חולתא מסרב. הוא רואה בתפקידו שליחות קודש.

הרקורד של שילת מרשים בפני עצמו. אנשים שעבדו איתו בעת שהיה יועצם של שרון ואולמרט, מספרים על איש מבריק, אנליטי.

הקרדיט, או הביקורת, על הסכם הגז, רשום על שניהם.

חלוקת העבודה ביניהם שלחה את חולתא לנהל את הערוץ המדיני מול המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין – ואת שילת למשא ומתן עם חברת הקידוח הצרפתית 'טוטאל'.

בניגוד לנטען, הסכם הגז איננו בשורה היסטורית, אבל הוא גם איננו כניעה היסטרית. לא ללבנונים ובוודאי שלא לחיזבאללה.

לפיד עשה סיבוב יפה על הנושא כדי להחזיק את סדר היום. בתקופת בחירות זה חשוב. מהותית, ישראל לא ויתרה על שטחים טריטוריאליים אבל גם לא השיגה הישג מזהיר.

המו"מ התמקד בגבול הימי. לנו היה חשוב לשמור על האינטרסים הביטחוניים; ללבנונים היה חשוב לייצר בבהילות אופק כלכלי למדינה שבה החשמל זורם רק שעתיים ביממה. במקרה הזה המטרות לא התנגשו. אולי ההיפך. לבנון נמצאת זה כמה שנים בחדלות פירעון. היא תלותית בחיזבאללה; מסתמכת על הכסף שמגיע מהאיראנים. בהתאם, יצירת אפיק עצמאי לשיקום כלכלתה עשוי לנתק את ההישענות על משטר האייתולות.

המשא ומתן התמקד על הגבול הימי. באופן תקדימי, לבנון הכירה בגבול עם ישראל והכירה – על כורחה – בקיומה כמדינה. מאידך, ההסכמות מוגדרות כסטטוס קוו; לא כגבול מוסכם. חולתא ממעיט בערכה של הסמנטיקה: הלכה למעשה, הוא טוען, קו הגבול יופקד באו"ם, חתום בידי שני הצדדים, ויוכר רשמית.

זאת ועוד, מוסיפים השניים, לבנון התחייבה כי בכך יקיץ הקץ על תביעותיה הימיות. אלא אם כן, יתקיים ביום מן הימים משא ומתן על הגבול היבשתי. במסגרתו, יוכלו הצדדים להעלות לדיון גם את סוגיית המים הטריטוריאליים.

נקודת המפנה נרשמה לפני כחודשיים. המתווך עמוס הוכשטיין – ישראלי שעשה רילוקיישן לתפוח הגדול – הצליח להושיב סביב שולחן אחד את ראשי שלוש העדות הדתיות בלבנון: הנשיא הנוצרי מישל עוואן, יו"ר הפרלמנט השיעי, נביה ברי וראש הממשלה הסוני, נג'יב מיקאתי.

זאת הייתה פריצת דרך. היריבות העתיקה בין העדות חרוטה בדמם של אלפי אזרחים שנטבחו במהלך מלחמות האזרחים. החנק הכלכלי שכנע אותם לשלב ידיים והאמריקנים, כמו גם הצרפתים, ניצלו את חלון ההזדמנויות.

הסכם הגז הוא תוצר של משא ומתן ארוך. המחלוקת על הגבול הימי לא פרצה סביב מרבצי הגז, שאולי, קיימים במאגר 'קאנא'. היא החלה בשנת 2000, מייד אחרי הנסיגה מלבנון. הרבה לפני שמישהו חשב שהאזור פוטנציאלי לקידוח.

ישראל פרסה שורת מצופים, להלן 'קו המצופים', לאורך שבעה וחצי קילומטרים וקבעה, חד צדדית, את הגבול הימי בהתאם לאינטרסים הביטחוניים שלה.

המפות הופקדו באו"ם, לאחר שלבנון הגישה לפני כן קו גבול משלה שמגיע עד לקצה המים הטריטוריאליים של ישראל.

במהלך השנים, המחלוקת הפכה מוויכוח טריטוריאלי למחלוקת פרקטית על מאגר פוטנציאלי. לפני קצת יותר משנתיים האמריקנים הצליחו להתניע תהליך הידברות בין הצדדים. השיחות התקיימו בצידו הלבנוני של ראש הנקרה בהובלת אודי אדירי, אז, מנכ"ל משרד האנרגייה. בשלב מסוים המו"מ התפוצץ. לבנון החליטה לאתגר את אזור המחלוקת והניחה על השולחן תוואי חדש, קו 29, שחותך את מאגר כריש. המטרה הייתה לייצר משוואה חדשה: כריש לישראלים, קאנא ללבנונים. רוצים בעצם לומר: הניחו לקאנא ונניח לכריש.

לפני כמה חודשים המצב החריף: חיזבאללה שיגר לאסדת כריש שלושה כטב"מים. בתגובה, בדרג המדיני התקבלה החלטה לתת גז. כלומר, להאיץ את ההכנות הנדרשות להפעלת המאגר. ההבנה בירושלים הייתה שהתמשכות איום טרור על מתקן האנרגייה יפגע קשות בהרתעה הישראלית.

בצידו השני של הגבול הבחינו במגמה ונסוגו לאחור. נסראללה התלבט מה לעשות: האם להחריף את הפעולות ולגרור את האזור ללחימה, או לאפשר לממשלה הלבנונית לחדש את השיחות. הוא בחר באפשרות השנייה.

רגע אחרי שההסכם ייחתם, ייחתם הסכם עקרונות מול חברת 'טוטאל'. "לא בטוח שיימצא שם גז", חוזר ואומר מנכ"ל משרד האנרגייה. "אם אחרי הבדיקות יובן שיש גז בכמויות הפקה מסחרית אז יתחיל שלב הפיתוח. ישראל תנהל משא ומתן על גובה השיפוי וייחתם הסכם מפורט".

"מייד אחרי החתימה", אומר שילת, "ישראל תקבל תשלום ראשון. לא יהיה פיתוח של מאגר לפני שישראל מקבלת את הפעימה הראשונה".

"התועלות הן בשני מרחבים", מסביר ראש המל"ל, "הראשון הוא קו הגבול הישראלי שלראשונה מוכר על ידי לבנון. הקו יופקד באו"ם בהסכמת שתי המדינות ויעוגן בסעיף המכונה 'סוף הסכסוך'. לבנון מתחייבת שאין לה יותר תביעות מישראל בגבול הימי. היא מצהירה על כך בחתימתה בפני האו"ם.

"הדבר השני, זה יאפשר יציבות אסטרטגית אזורית. אנחנו נוכל להפיק גז ולבנון תנסה להפיק גז משלה ואולי תוכל לשקם את מצבה הקשה".  [