אל העין

בעקבות המכונית הנטושה באמירויות

א

אחת הפנטזיות האנושיות שסופרי מדע בדיוני מחבבים במיוחד, היא להיכנס אל מכונת זמן ופשוט להתחיל לנסוע לתקופות אחרות בהיסטוריה. לעצור לבקר, לפעמים לשעה ולפעמים לכמה שבועות.
יש רק בעיה אחת. למעט אולי כמה מקרים שמתוארים בחז"ל (המפורסם שבהם: ביקור של משה רבנו בשיעורו של רבי עקיבא), איש עוד לא הצליח להגשים את הפנטזיה הזו. עבדי זמן אנחנו.
ובכל זאת, קצת לפני שנתיים, הרגשתי חוויה די קרובה לסוג כזה של מסע.
הימים ימי החגיגות הגדולות של הסכמי ‘ברית אברהם' בין מדינת ישראל לאיחוד האמירויות. ידידי היקר הרב יוסף שאול הויזמן מליקווד, תלמיד חכם ואיש ספר ביקש לבדוק מיזם כשרותי מעניין, וחיפש בן לוויה לדרך. וכשמחפשים, גם מוצאים.
קשה להגדיר את חוויית הביקור בדובאי. מדובר בשילוב קצת מגוחך בין חדש לישן. הדבר הכי קרוב לזה הוא האופנה הנאו-חסידית שפשטה בקצה המחנה. אתה פוגש צעיר חבוש מכנסי אופנה, מגולח עם בלורית ענקית, שמתעקש כל שבת לזרוק על כל הדבר הזה שטריימל מקורזל וקפוטה מנצנצת.
זו בערך התחושה כשאתה פוגש שייח' בדואי שאמור לרכוב על גמל, ואז לקבל את פניך באוהל מאובק – ועכשיו הוא מתעקש לשייט ברכב יוקרה מוזהב, להתגורר בגורד שחקים מפואר, ושהחולצה שמתחת לג‘לביה תהיה של מותג פריזאי. קיצר, מוזר עד מבוכה.
למעשה, כל דובאי היא מופע מהסוג הזה. הכל מדיף ריח של חיקוי וסינטטי. שום דבר לא מקורי. חוץ מכמה פריטי לבוש, ועוד כמה חוקי שריעה קשוחים שחלים בעיקר על נשים מוסלמיות.
באותו בוקר יצאנו למסע אל העיר אל־עין. והמסע הזה היה כמו מסע בזמן. מהתקופה הפוסט-מודרנית של המאה ה-21, עד לתקופה הקדם-מודרנית. לאט לאט נעלמים גורדי השחקים, הכבישים הרחבים והמכוניות שנועדו בעיקר כדי לנקר עיניים. ואז נגלה המדבר. לוהט, צורב, ובעיקר שומם.
קילומטרים שלמים של נסיעה בין חולות. לאט לאט אתה מרגיש כמו עובר דרכים שצועד על גמל אי שם בארם נהריים. ונצא לשוח בשדה “והנה גמלים באים".
את הפרטים לא ממש הצלחתי לקלוט. לצערי הידע שלי על ההיסטוריה של כל המקומות הללו, מוגבל מאוד. כל עיר הייתה זרה. השפה גם היא בלתי מפוענחת. אבל את האווירה אי אפשר לשכוח.

ב

בשלב מסוים הנהג הסומלי מציע לנו להיכנס אל ה'בזאר'. חשבנו שמדובר בעוד שוק מקומי, ולא ממש התלהבנו. אבל הנהג ממש התחנן שנבוא ולא נתחרט. איזה נס שהקשבנו לו.
פתאום אנו מוצאים את עצמנו אי שם באמצע שוק גמלים, שכל ההתנהלות שלו מרגישה כמו סוגיות בהלכות קניינים. השוק הזה פעיל יום אחד בשבוע. והסחורה היחידה שמוכרים בו היא גמלים. מרחק לא גדול מכאן יש גם שוק לכבשים, לבקר ולעוד בעלי חיים.
תשאלו כמה עולה גמל? ובכן, טוב ששאלתם. משום שהשאלה הזו מופנית אל הלקוחות. המכירה מתבצעת בשיטת המכרז. מזכיר בורסה, רק במהדורה של לפני אלפיים שנה. סוחר גבה קומה צועד במרכז. אחריו צועדים כמה נערים יחפים. הם גוררים עימם שורה של גמלים. ואז מנתקים אותם זה מזה. לכל גמל מגיע כבוד והערכה משל עצמו.
בשלב זה אנחנו למדים שגמל טוב נקנה בקבוצת רכישה. מדובר בעסקה יותר מדי רצינית. אפשר לזהות קבוצות-קבוצות. בכל אחת יש מומחה שבוחן את הגמל מכל כיוון. מלטף את עורו, בודק את מצב השיניים, ואפילו ממשש את הרגליים.
עכשיו מתחיל הטקס האמיתי. כל קבוצה שולחת את איש המיקוח שלה. הוא ניגש אל הסוחר, מכופף את ראשו ולוחש סכום היישר אל תוך אוזנו. הסוחר שומר על ארשת קשוחה. הוא פשוט מסמן לא. מייד לאחר מכן מגיע נציג קבוצה אחרת, גם הוא לוחש סכום. הסוחר מסמן ביד שצריך להתאמץ עוד קצת.
הרבה צעקות. הרבה דיבורים. בשלב מסוים – שלא ממש הצלחתי ללכוד – המכירה נסגרת. לוחצים ידיים, עושים קניין משיכה. הגמל הגאה נדרש לטפס על ארגז של משאית. אלא שהגמל לא ממש רוצה להיפרד מאחיו. חמישה אנשים נאלצים להתקוטט עימו. הסיפור עצמו נמשך כעשרים דקות. בסוף הגמל נכנע.
כל העסק נמשך כשעתיים. עשרות גמלים נמכרים. הרבה שטרות מחליפים ידיים. וכל הזמן הזה אני ניצב שם בחלאטל חסידי שחור. מרגיש כמו אורח, בשוקא דנהרדעא. מנסה להבין מה מכל הקניינים וה'גמירת-דעת' כאן מוכר לי.
רק אחרי שההמולה הסתיימה, פתאום כמה מקומיים קולטים אותי. הם מביטים בזקן, בכיפה ובלבוש, והשאלה היחידה שיש להם היא: האם אתה אימאם? הניסוח הזה דווקא מצא חן בעיניי. כן, השבתי, אני אימאם, מלונדון.
הרבה ידיים נלחצו לברכה.

ג

כמו כל מסע ארוך ומפואר, מה שנותר ממנו הוא כמה תמונות וגוש קטן של זיכרון. אלא שהשבוע הגיעה הידיעה שבבת אחת הקפיצה הכל. “רכבו של שליח חב"ד בדובאי נמצא ליד אל־עין".
השם הזה, שמזכיר את הפסוק המפורסם של אליעזר עבד אברהם ‘ואבוא היום אל העין', היה אחד מרגעי השיא. פתאום, באמצע ים החולות והשמש, ניצב לו נווה מדבר ירוק. גוש של כמה קילומטרים רבועים של עצי דקל.
כמעט שעה הסתובבנו בין הדקלים. ולא הפסקנו ללמוד. כל מטע שייך למיליארדר מקומי. שייח' ששוחה בבריכות נפט למחייתו. בשטח יש כמה אריסים שמגדלים את העצים. הם מתגוררים במקום. אופים בו את הפיתות, וזוללים הרבה-הרבה תמרים. מערכת ההשקיה שזורמת בין העצים מרגישה כמו ‘פירוש חי' על משניות זרעים.
וכאן, ברשותכם, אנסה לעצור את העניין האישי, ולדבר על המחשבות המעניינות יותר.
הדבר הכי בולט לאורך המסלול היה התחושה שהמרחב נקי כולו מאנטישמיות. כמעט כל המקומיים שפגשנו היו מוסלמים אדוקים. שיחה קצרה איתם לימדה שהם ממש ‘פרומערס' בכל ענייני האסלאם. לא שותים אלכוהול, צמים רמדאן ומתפללים חמש פעמים ביום.
“ומה אתם חושבים על ישראל?" בכל פעם מחדש, לא הצלחתי לחלץ תשובה ברורה. אם לזקק את היוצא מדבריהם – הם פשוט לא חושבים על ישראל. רוב הכפריים המקומיים טרודים בחיים הקשים שלהם. וכשיש להם זמן לחשוב על מישהו, הם יעדיפו לחשוב על יצור עם דבשת.
ואז הגיעה הידיעה על הרצח הכואב של ר' צבי קוגן הי"ד. ממש שם באל־עין. נכון, לפי המסתמן אלו שרצחו אותו לא היו מקומיים, אבל אי אפשר שלא לחשוב שוב על התופעה הבלתי מוסברת הזו: אנטישמיות. היא מתפרצת בכל מקום, בכל זמן, וכל פעם בתירוץ אחר.
למפרע הבנתי שדובאי לא יוצאת מן הכלל. נכון, יש כמה ילידים שם שעוד לא שמעו עלינו, ומרוב מרחק השנאה שלהם נותרה ‘כבושה' ולא יצאה לפועל. הרצח הכואב שהתרחש השבוע הוא בעיניי תזכורת כאובה ומהדהדת לגורל שנגזר עלינו.
אנטישמיות היא משהו רע מאוד. אבל בצד הדברים יש בה גם מעלה טובה. היא שומרת עלינו.
לפני כמה ימים התווכחתי עם צעיר מלומד שמאוד כעס על החרדים שלא מתגייסים. ואני, שכבר התעייפתי מכל הברברת, ביקשתי ממנו לברר קודם את שאלת הבסיס שרק אחריה אפשר להתחיל לדבר: מה גורם לך להיות יהודי? שאלתי.
התשובה שלו הממה אותי: “כי היטלר רצח את סבא רבא שלי", הוא אמר. במקום לכתוב את המחשבות שלי על התשובה הזו, אתם מוזמנים לחשוב בעצמכם, איפה היא פוגשת אתכם.

ד

ובמעבר חד, וקצת אישי.
מלאכת כתיבת טורים היא מלאכה מאוד אישית. יושב לו יהודי בחדר סגור, ומשרבט מחשבות על גיליון. כמה לחיצות והמילים נשלחות לחלל. הרבה יהודים קוראים אותן אחרי הטשולנט או לפני השינה. אלא שלכותב אכפת אם יש מישהו בצד השני שקורא ושומע, ובעיקר מה חושב הקורא הזה.
פה ושם יש כמה יהודים טובים ששולחים מכתב תודה. אבל עדיין, הכותב המודע לעצמו לא בטוח אם אכן מקשיבים לדבריו או שאותם צדיקים עובדים על מידותיהם ומעודדים.
הטריק המפורסם שבו נהוג להשתמש לעיתים רחוקות, הוא פרובוקציה. אתה דורך על עניין שנוי במחלוקת והופ, תיבת המייל מתחילה להתמלא. פתאום נהיה ‘מאצעב'. כן, ברוך השם, יהודים קוראים. ואפילו מתעצבנים. יש שכר לפעולתך.
הדברים אמורים כלפי הקטע האחרון בטור של שבוע שעבר. טענתי בו שמילות השלאגר החדש ‘השם יתברך תמיד אוהב אותי ותמיד יהיה לי רק טוב', לא מדויקות מבחינה אמונית. ציטטתי את דברי החזון איש זצ"ל שכתב כי זו “טעות נושנה שנתאזרחה בלב ההמון".
כמו שצפיתי, הציבור התעורר. שלא לומר הסתער.
למרות שפה ושם יש אנשים שנוהגים להגיב בחריפות יתרה, זה עדיין שווה. בעיקר משום שפתאום אתה מגלה שיש בקוראים גם שמות גדולים, תלמידי חכמים מפורסמים, ואנשי הגות ששופכים לך עושר של מקורות תורניים.
ובכן, כאן המקום להבהיר, הסוגיה עמוקה ומורכבת ותלויה במחלוקת ראשונים. יש אכן כמה מקורות ובראשם רבנו בחיי בספר ‘חובת הלבבות' שכותבים כי ‘מידת הביטחון' היא להאמין שאכן “יהיה לנו טוב ועוד יותר טוב". (הרוצה להעמיק בסוגיה יוכל להרחיב עוד בדרשה מופלאה של ה'נתיבות שלום' מסלונים זי"ע שנאמרה אחרי מלחמת יוה"כ ופורסמה בקובץ המעיין תשרי תשע"ד, וב'ליקוטי שיחות' ליובאוויטש כרך לו בפרשת שמות).
פרובוקציה בצד. בעיניי יש בדיון הזה עניין גדול.
אנחנו חיים בעידן של ‘פרסום'. העולם שסביבנו חושב בסטיקרים. המנהיגים, המשווקים, העיתונאים – כולם מתחרים ביניהם מי יצליח לחדור למוח שלנו. והם יודעים שהדרך הכי קצרה היא באמצעות משפט קצר וקליט. נבלע אותו בלי לשים לב. הוא ייכנס לנו אל התודעה, בלי שהתעכבנו אפילו שנייה ללמוד אותו.
כשאדם קורא מאמר עמוק, הוא נעצר מדי פעם לחשוב. אך כאשר אנחנו שומעים ניגון קצר וקליט, הוא נראה לנו חסר חשיבות. והנה למשל, שיר שכל כולו מתחייב למשהו אמוני עמוק. רגע לפני שאנחנו מתחילים לקפץ לצליליו, מומלץ מאוד לעיין בו.
ושיהיה לנו עוד יותר טוב.