אל קרקע המציאות

חזית אחת: הייעוץ הצמוד, התחזיות הקשות והתמרון המשותף ] קבינט הקונספציה: המשקעים האישיים בין החברים, הביקורת הנוקבת מצד שרים בכירים, ומנגנון התיאום עם הממשל האמריקאי | עו"ד אבי בלום במסמך מיוחד: כך מתנהלת המערכה בקבינט המלחמה

אתבין ארבעה לעשרים הרוגים ביממה מול לוחמת גרילה – אלה התחזיות שמסרו בהערכה קרה ומקפיאת דם הכוחות האמריקאים המייעצים, על סמך הפקת הלקחים מהלוחמה נגד כוחות דאע״ש במוסול. למרות יום שלישי הארור עם נפילת החיילים ברצועה, צריך להתפלל ולייחל לכך שההערכה תתבדה בהמשך.

המחירים הכואבים ברורים וידועים, גם לקבינט המלחמה. ההשוואה למוסול – רלוונטית יותר מכל מערכה ישראלית בעבר. אור ירוק לכתישה מהאוויר כפי שניתן במערכה הנוכחית, לא נראה בעבר בישראל. המודל האמריקאי בהתאמה, הוא הדוגמה היותר רלוונטית.

במלחמת לבנון השנייה, הממשלה הלכה ואיבדה את הלגיטימציה הפנים־ישראלית להקיז דם. במלחמת עזה, ישראל נכנסת למהלך הקרקעי עם 1,400 הרוגים, וכל מחיר כואב רק יקפיץ את המספרים לממדים בלתי נתפסים. ואף על פי כן, הפעולה הזאת נוע תנוע, היות שהפעם, אחרי הטבח המזוויע, פשוט אין אופציה אחרת.

חותמת גומי

שעה קלה של ׳אורי בקצה המנהרה׳, הבזיקה בשמי הליל שבין שני לשלישי עם שחרורה של אורי מגידיש משבי החמאס בלב הרצועה. אך גם הרגע הזה, באווירת רכבת ההרים שמטלטלת את כולנו בין סיפורי גבורה לתיאורי אימה, נמוג ביום המחרת בעוד יום של אפלה והסתר פנים, עם קבלת הידיעה על נפילת הלוחמים במהלך הקרבות ברצועה.

בלילה שקדם לשחרור החיילת אורי מגידיש, התכנס הקבינט המורחב לעוד דיון מתוח במתחם הקריה בתל אביב. בחלל החדר טרם נמוגו הטענות הקשות שהשמיעו כמה מחברי הקבינט בדיון הקודם, שממנו נעדרו הרמטכ״ל ובכירי מערכת הביטחון.

במשך דקות ארוכות נעלמו נתניהו וגלנט מהחדר. עם שובם, וכתגובה למחאה על קשיי הקשב שהפגינו, הסבירו השניים לחברים, ללא נימה קלה של התנצלות, כי יצאו לשיחה טרנס־אטלנטית – נתניהו עם הנשיא ביידן וגלנט עם מזכיר ההגנה לויד אוסטין. ״או בקיצור, השניים יצאו לדבר עם המפקדים האמיתיים של המערכה״, כפי שסיכם זאת אחד השרים, במורת רוח לא מוסתרת.

״אני לא יודע אם ביבי דיבר עם ביידן או עם השליח האמריקאי דיוויד סאטרפילד״, המשיך השר לשפוך את מררתו, ״מה שבטוח זה שנתנו לנו להרגיש כמו חותמת גומי. גם נתניהו וגם גלנט הקשיבו, תוך כדי הישיבה, לעדכונים שקיבלו מחוץ לחדר, ולא לדברים שנאמרו בישיבה״.

למרבה האירוניה, מי שהוביל את הישיבה והמשיך לעדכן את החברים בהיעדרם של נתניהו וגלנט, היו ראש השב״כ רונן בר וראש אמ״ן אמנון חליוואה. שני האישים שנתניהו הפנה כלפיהם אצבע מאשימה באותו ציוץ שהעלה באחת אחר חצות, ומחק למחרת תוך הבעת התנצלות, חיפו על נתניהו הנעדר, מול שרי הקבינט המתוסכלים.

הטענות כנגד הזלזול המופגן של שרי ״קבינט המלחמה״ בשרי הקבינט, הושמעו גם לאחר הישיבה השבוע בלילה שבין ראשון לשני, שממנה נעדר ראש השב״כ אמנון בר. רק למחרת התברר לשרים המעודכנים למחצה, כי באותן שעות ממש שהה ראש השב״כ בבור שממנו התנהל המבצע לחילוץ החיילת בלב הרצועה.

תקשורת מגויסת

מאמר חז״ל על חשיבות המציל נפש אחת מישראל, קיבל השבוע ממד אקטואלי ולא רק אמוני. בפירמידה המעוותת של החמאסניקים שמחזיקים ב־240 חטופים, החיילים מוצבים בקודקוד. חטיפת הילדים, הנשים והקשישים חזרה כבומרנג לפרצופו של החמאס בדעת הקהל ואפשרה לישראל להטמיע את ההשוואה בין חמאס לדאעש. החיילים החטופים לעומת זאת, הם הגביע הקדוש, פסגת ההישגים.

אך מעבר להשפעה המורלית, יש לחילוץ גם תועלת מלחמתית ממשית. על ההחלטה להיכנס קרקעית לרצועה, שהתקבלה אחרי דיון ער בקבינט המלחמה, הוטל צל כבד לנוכח התנגדות המשפחות החטופות.

אי אפשר להתעלם מקולות המשפחות המרוסקות, שראו לנגד עיניהן מודל אחד ויחיד לשחרור חטופים שהתקבע במשך עשרות שנים, מעסקת ג׳יבריל ועד לעסקת שליט: שבויים ישראלים ניתן לשחרר רק באמצעות משא ומתן ושחרור סיטונאי של אסירים פלסטינים. האמירות של נתניהו על כך שקידום השחרור ייעשה במקביל ללוחמה, נשמעו עד לראשית השבוע כמו עוד אמירת רהב בלתי מבוססת של הדרג המדיני.

חילוץ החיילת מלב הרצועה מוכיח שאפשר גם אחרת. איש לא שוגה באשליות שאת כל החטופים ניתן יהיה לשחרר ללא מו״מ – שמתנהל בימים אלה, במשחק כפול – עם הקטארים. אבל הפעולה הזאת הוכיחה שההתקדמות הקרקעית – לא זו בלבד שאינה מזיקה, אלא שהיא תורמת להפעלת לחץ מקביל.

הן מול המשפחות והן מול דעת הקהל, ההצלחה מעניקה מרחב תמרון להמשך המהלך הקרקעי. זאת הסיבה, שלמרות הרגישות הרבה של הצנזור הצבאי לחשיפת פרטים מבצעיים, מצא לנכון דובר צה״ל להדגיש בהודעתו, כי החיילת חולצה משבי החמאס.

הסאבטקסט של ההודעה היה: הבטחנו לקדם באמצעות הפעולה את חילוץ השבויים מהרצועה, והנה אנו מציגים קבלות ומוכיחים שהמערכה הקרקעית מאפשרת לחלץ גם מהמקומות הקשוחים ביותר. מגידיש לא הוחזקה על ידי השבאב שפשט על העוטף בגל הראשון. חוטפיה היו מחבלי כוח הקומנדו – הנוחבה של חמאס, שפרץ בגל הראשון והשתלט על מוצבי הגבול, שבהם ישבו התצפיתניות.

בחמאס ניסו למזער נזקים, ובלוחמה פסיכולוגית מעוותת העלו לאוויר את סרטון שלוש החטופות כמכה מקדימה. רק שהשבוע, צריך לומר מילה טובה גם לתקשורת הישראלית שלא שיתפה פעולה, אחרי טיפ שקיבלה מהצנזור הצבאי על כך שצפויה לנו הפתעה בהמשך היום. השחרור וצהלולי השמחה בקריית גת עם שירי האמונה ברקע, היו אפוא הבלחה של הארה בלב האפלה. אנושית, מדינית, צבאית, וכן – גם תקשורתית.

ברלין בעזה

צומת קפלן בתל אביב, היה ונותר המקום שבו מתנהלים העניינים במדינה. מי האמין לפני שמחת תורה כי הרפורמה המשפטית שקרעה את העם והוצגה כאיום על קיום המדינה, תהפוך בתוך 12 שעות ארורות לאירוע שולי וחסר משמעות. אקט זניח לנוכח האתגר שהציבו לנו אויבינו.

אבל ההכרעות הגדולות ממשיכות ליפול באותו צומת של קבלת החלטות, בקריית משרד הביטחון הסמוכה לצומת קפלן. בקומה ה־14 בבניין האייקוני של משרד הביטחון שמעליו מנחת המסוקים, ממוקמות לשכותיהם רחבות הידיים של הרמטכ״ל ושר הביטחון, שמסדרון ארוך מפריד ביניהן. אך בתקופת חירום, מצטרפת מהקומות הנמוכות של הבניין גם לשכת ראש הממשלה, שמנוהלת מהקריה בתנאי מלחמה.

הבור המאובטח שמתחת לבניין משמש את חברי קבינט המלחמה, וכאורח לרגע, ביקר בו גם מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן, שאמור להגיע לביקור עבודה נוסף בישראל בשישי הנוכחי.

במהלך הישיבה המשותפת עם שרי קבינט המלחמה, נשמעה אזעקה ובלינקן, שישב עם החברים בקומה העליונה, ירד לבור המאובטח כנציג אמריקאי ראשון שביקר בו אי פעם במהלך מלחמות ישראל. הגיחה הזאת אל מתחת לפני הקרקע, ביטאה באופן מוחשי את הדומיננטיות האמריקאית בכל אחד משלבי המלחמה.

הכל מתנקז לכאן: מדיוני קבינט המלחמה והקבינט המורחב, עבור לישיבות הממשלה וכלה באירוח ראשי המדינות. במצב מלחמה, מערכת השליטה הצבאית והאזרחית כאחת, עוברת ממשרד ראש הממשלה בירושלים לקריה בתל אביב.

השאלה הגדולה היא מה מתרחש בתוך החדר הסגור של דיוני קבינט המלחמה. האיש הנכון להעיד על כך, הוא המצטרף הטרי בני גנץ שהמשיך להשיב השבוע: ״העגלה הזאת נוסעת״. נתניהו מצידו הבהיר כי ההחלטות מתקבלות ״פה אחד״.

באופן פורמלי, הצבעות בתוך קבינט המלחמה אכן לא מתקיימות, אך אי אפשר לומר כי בתוך החדר הסגור, העמדות זהות. למעשה, לנוכחות של גנץ ואיזנקוט כבר הייתה השפעה, הן על אופי הפעולה הקרקעית והן על האופציה הצפונית. אל מול עמדתם של גלנט וחלק מראשי מערכת הביטחון שצידדו במכת מנע נגד חיזבאללה בצפון, השמיעו גנץ ואיזנקוט את קולם נגד המהלך ובכך תמכו בעמדת נתניהו, שהתקבלה לבסוף כעמדה אחידה של קבינט המלחמה.

את ההצעה שהעלה אחד החברים להסתפק בתמרון מוגבל של כמה ימים, נתניהו וגלנט דחו כאחד, מתוך הבנה כי ריסוק החמאס ותמונות של כיבוש הרצועה למשך תקופה, הם האופציה היחידה לצאת מהאירוע עם כושר הרתעה משוקם. ובעניין הזה, אחרי עשורים של קונספציית הכלה ומגננה, קציני צה״ל נראים בעיני החברים כסוס דוהר שהקבינט צריך לבלום. ״בצה״ל יש מוטיבציה אדירה למחות את חרפת ה-7 באוקטובר ולהוכיח שהצבא יודע להשיב מלחמה וגם לנצח״, אמר לי השבוע אחד השרים, ״ופה התפקיד של הקבינט, הוא להציב לפעמים גבולות. זו חלוקת העבודה הבריאה שאמורה להיות בין הדרג הצבאי לדרג המדיני״.

בישיבת הקבינט האחרונה דיברו גלנט ונתניהו על פעולה קרקעית שתימשך לכל הפחות שנה. האתגר המורכב של ניהול חיים אזרחיים ומשק מתפקד תוך כדי שימור מערך כוח המילואים שעומד כעת על כ־360,000 מגויסים, מעסיק את הקבינט לא מעט, אך לא מרפה ידיים. מול הציבור, הגדיר נתניהו את המערכה כמלחמת קיום. ״עזה צריכה להיראות כמו אחרי התקפה בלתי קונבנציונלית״, ניסח אחד החברים. בחדרים הסגורים, כבנו של היסטוריון, ביבי מדבר במונחים היסטוריים על כתישת עזה והפיכתה לברלין בירת הנאציזם בשלהי 1946.

 מלחמות הגנרלים

מהמלחמה שבתוך המלחמה, אי אפשר להתעלם. עד לרגע זה ושלא במפתיע, דווקא בין גנץ ואיזנקוט לבין נתניהו שוררים יחסי עבודה תקינים, עם נקודת מבט אחידה הן של יעדי המלחמה והן של הטקטיקה הצבאית להשגתם.

את הביטוי הבולט ביותר ליחסי העבודה התקינים, ראינו בראשית השבוע, אחרי הציוץ הלילי שהוציא נתניהו, שבו האשים את ראש אמ״ן וראש השב״כ כמי שלא התריעו מראש מפני מתקפת החמאס. זה היה ציוץ מיותר, של הטחת האשמה תוך כדי לחימה, שהעיד יותר מכל על הלך הרוח הכאוטי בסביבתו הקרובה ביותר של ראש הממשלה.

בתקשורת הוצג נתניהו כמי שנגרר לפרסום ההודעה, בלחץ האישה והילד. לאמיתו של דבר, מדובר בנתניהו עצמו. ביבי הוא אולי היחיד בצמרת שכיהנה כאן בבוקר המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר שעדיין מאמין ביכולתו לשרוד כפוליטיקאי בשש אחרי המלחמה. אך לא מדובר רק בפוליטיקה ובחישובי היום שאחרי. מאז בוקר שמחת תורה, ביבי, כפי שמעידים הסובבים, פשוט בוער מבפנים, ומסביר פעם אחר פעם בכאב שאם רק היה מעודכן בהתרעות שהגיעו באישון לילה והביאו להקפצת הרמטכ״ל וראש השב״כ לדיון חירום, הכל היה נראה אחרת.

נתניהו לא יימלט מאחריותו האישית כמי שעמד בראש הפירמידה שקרסה והוביל במשך כעשור ומחצה את מדיניות ההכלה. אבל גם יריביו מודים, שאם ביבי היה מתעדכן בזמן אמת ועומד בראש דיון החירום באותו לילה נמהר, האיש שתמיד מביא בחשבון את התרחיש השחור ביותר – היה נותן הוראה חד משמעית להיערך על הגבולות, ליתר ביטחון.

תחושת התסכול הפנימית – ״אש יוקדת״, כפי שהגדיר זאת אחד מחברי הקבינט – גרמה לנתניהו להתפרץ באחת אחר חצות, בתום מסיבת העיתונאים המשותפת עם גנץ וגלנט, שבמהלכה נשאל שוב ושוב על אחריותו לאירועים ועל התעלמותו מהתרעות שקיבל.

למחרת היום, הוציא גנץ הודעה שבה קרא לנתניהו לחזור בו ולהתנצל. אבל צריך לשים לב בעיקר למה שלא נכלל בהודעת גנץ. הקריאה להתנצל הייתה נכונה וכך גם ההתנצלות של ביבי לאחריה, הייתה מתבקשת. רק שגנץ בשום רגע נתון, לא הציב אולטימטום אישי ובכך תחם את גבולות הביקורת, שהייתה מתבקשת ומחויבת המציאות.

״מי שמחבר בין ביבי לגנץ הוא יאיר לפיד״, אמר לי השבוע אחד מראשי מפלגות הקואליציה. ״ברגע שבו לפיד בחר להישאר בחוץ והזהיר שבמתכונת הזאת, הקבינט לא יתפקד ונתניהו יעבוד פעם נוספת על גנץ, כל כישלון של ביבי, יהיה רשום מעכשיו גם על שמו של גנץ, שיוצג כמי שהתפתה בתמימות בפעם השנייה לשבת בממשלה עם נתניהו – ולחטוף״.

לביבי ולגנץ יש כיום אינטרס זהה לכך שקבינט המלחמה יתפקד. בכנות יש להזכיר, שהן גדי איזנקוט כרמטכ״ל והן גנץ כרמטכ״ל וכשר ביטחון ראו עין בעין את היעדים בכל המבצעים הצבאיים שניהלו במשותף עם נתניהו. אפילו במבצע שומר החומות, שהתנהל בממשלת המעבר של קדנציית החליפין, עם מועד לבחירות באופק, לא התגלעו חילוקי דעות בין השניים. איזנקוט אישית, השיב בריאיון שקיים אחרי שפשט את מדיו, כי ביבי ניהל את המערכות הצבאיות בתקופתו ללא שיקולים זרים.

מי שנראה כטרבל מייקר של קבינט המלחמה, הוא דווקא שר הביטחון יואב גלנט שנוכחותו נכפתה על נתניהו על ידי מפגיני קפלן ומאז – היא לצנינים בעיניו. מההודעה המוקדמת שהוציאה לשכת רה״מ השבוע, על מסיבת העיתונאים המשותפת לנתניהו, גלנט וגנץ הושמט במכוון שמו של שר הביטחון.

את האיבה ששוררת בין שני לובשי החולצות השחורות, סטייל חולצת החאקי של נשיא אוקראינה זלנסקי, אפשר לנסות ולהסתיר אך לא להעלים כליל. כשנתניהו הזמין להתייעצות מחוץ לפרוטוקול את הרמטכ״ל לשעבר גבי אשכנזי, אויבו הגדול של גלנט, התפרסמה למחרת היום כותרת בידיעות אחרונות על כך שנתניהו בולם את הצבא. ביבי ניסה לשדר עסקים כרגיל בהודעה משותפת שבה השניים, לצד הרמטכ״ל, הביעו זה בזה אמון, אך אפילו המעיל השחור שלבש לא הצליח להפיג את הצינה.

מושכת בחות׳ים

״קבינט הקונספציה״, הגדיר חבר הקבינט והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, את קבינט המלחמה, ואי אפשר לומר שאין דברים בגו. סמוטריץ׳ וכמוהו בן גביר, משמיעים במהלך דיוני הקבינט עמדות ברורות בנוגע להקלות ההומניטריות. בעוד גדעון סער הציג את העברת הדלק לרצועה כקו אדום והבהיר ״אסור לתת להם אפילו טיפת דלק״, בן גביר, שמתכוון לדרוש הצבעה בנושא בישיבת הקבינט הקרובה, ידע היטב כי עמדתו לא תתקבל כשהשמיע לפרוטוקול את ההצעה למנוע סיוע הומניטרי באופן גורף ״ולהוציא את הנשים והילדים מהרצועה למדינות כמו סקוטלנד״.

בתווך, מי ששב ומתייצב כקורא תיגר סדרתי על נתניהו, הוא איווט ליברמן, שמשמיע ביקורת נוקבת על מהלכי קבינט המלחמה, שאליו ביקש להצטרף אך לפני שבוע ימים. בלשכת נתניהו וגם בסביבתו של איזנקוט, ששימש כרמטכ״ל ב־2016, בטוחים כי מסמך האזהרה שהציג איווט לקבינט כשר ביטחון ב־2016, שבמסגרתו התריע מפני כיבוש יישובים, הודלף השבוע והתפרסם בידיעות אחרונות עם טביעת אצבע ברורה. ״איפה איווט היה במשך למעלה משנה כשר אוצר וחבר קבינט, בממשלה שהעלתה רף במדיניות ההכלה ופתחה את השערים לעובדים העזתים״, שאל השבוע נתניהו, שלא מצטער וזאת בלשון המעטה, על אי צירופו של איווט לקבינט המלחמה. שלא במפתיע, גם בעניין הזה, יש תמימות דעים בין נתניהו לאיזנקוט וגנץ.

שרי הקבינט מבקרים, איווט מטווח אך השיירה עוברת כשלבסוף, קבינט המלחמה הוא שמכריע ומעניק את ההקלות. ״צריך להבין שהלגיטימציה, התמיכה והסיוע שאנו מקבלים מהאמריקאים חסרי תקדים אפילו בהשוואה למלחמת יום הכיפורים״, אמר לי השבוע גורם שיושב בקבינט המלחמה, ״בעיניים של ביידן, אם ישראל תצליח לרסק את החמאס זה יהיה ניצחון ראשון של ציר המדינות השפויות במזרח התיכון בהובלתו, על הציר האיראני-פוטיני. לכן צריך לפעול בזהירות, ולנסות להתחשב בכל בקשה של ביידן שאפשר ליישם מבלי לפגוע באינטרס הישראלי״.

המערכה האזורית כבר כאן, והיא רק מתחדדת אחרי תקיפות החות׳ים מתימן. האינטרס הישראלי לשמר את המערכה על אש נמוכה ולהתמקד בריסוק החמאס בעזה, נסמך על המשענת האמריקאית. ישראל היא חוד החנית במאבק האזורי, אך המפקד העליון האמיתי של המערכה, לא יושב בירושלים וגם לא בתל אביב, אלא בוושינגטון די.סי.