עו''ד אבי בלום
ז' אלול התשפ"ה
הפוליטיקה הישראלית חוזרת למסלול המוכר של מרוץ למערכת בחירות. גם אם אף אחד לא הכריז רשמית, הבחירות הבאות כבר בפתח.
המערכת הפוליטית מתחילה להתכוונן לבחירות בחורף. ראשי האופוזיציה מחדדים סכינים, משחיזים חרבות. השמאל מתחיל להתכנס תחת כנפיו של יאיר גולן בעוד יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, מתכונן להשיק את המפלגה החדשה שלו.
כהן יודע בדיוק איפה להכות: על אותה חבילת מנדטים רגישה של הימין–מרכז, של מי שאינו מעוניין בשמאל ואינו רוצה לתת את קולו לליברמן ולבנט; על המאוכזבים מנתניהו מאז שבעה באוקטובר ועדיין לא מוכנים להיפרד ממחנה הימין הקלאסי.
התמונה האמיתית מתבהרת דווקא בספר המתפקדים של הליכוד, שנסגר בימים אלה ולא פחות מעשרת אלפים מצביעים חרדים משולבים בו. מייד נעמוד על משמעות הדבר הרוחבית גם כלפי חוק הגיוס.
ראש הממשלה נתניהו כבר מבין מצידו את הבלתי נמנע: 2026 תהיה שנת בחירות. כל השאלה היא רק מתי: בסוף החורף הקרוב או בסוף השנה האזרחית הבאה.
לנתניהו יש שורה של חישובים משלו. מיום ליום הוא מפנים שבין אם חוק הגיוס יעבור ובין אם לא – המתמטיקה הפוליטית מובילה בכל מקרה לבחירות. השאלה האמיתית היא של תזמון אסטרטגי: האם יצליח לסיים עד סוף השנה האזרחית את המלאכה בעזה, להוביל לפריצת דרך דיפלומטית עם סוריה החדשה ולהשיג הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערב נוספות?
אם יצליח – הוא ילך לבחירות כמי שסיים את המלחמה וחזר הביתה עם הישגים דיפלומטיים בידיים. אם לא – הוא ימצא את עצמו מתמודד עם יריבים פוליטיים בעודו טרוד במשימות ביטחוניות ומדיניות לא פתורות.
ייתכן מאוד שנתניהו בחר באסטרטגיה כפולה ומחושבת. לצד העבודה של בועז ביסמוט להתקדם באישור חוק ההסדרה של לומדי התורה, הוא פשוט ייתן לכדור להתגלגל. לא יצא מגדרו לגייס לחוק הגיוס רוב בכנסת ולא יעמיד את הנציגים הסוררים מהציונות הדתית, ששיגעון הגדלות שלהם מכשיל כל הסדרה אפשרית לבני הישיבות, על מקומם.
המשחק שלו ברור: מצד אחד נתניהו יראה לנציגים החרדים שהוא עשה מאמץ גדול להעביר בוועדת חוץ וביטחון את החוק תחת ביסמוט, ומצד שני יאפשר לכוחות השוק הפוליטי להתנהל כרצונם. הרציונל ברור: נתניהו מבין שההכרעה בבחירות הבאות תהיה על ידי אותו משולש: ליברמן, בנט ואיזנקוט, ואם האיחוד ביניהם יצליח לשאוב קולות ולפרוץ את מחסום 60 המנדטים.
ולשם בדיוק מכוון נתניהו.
נכון, בינו לבין יוסי כהן היחסים מאוד צוננים, אך במבחן המעשה ראש הממשלה ישמח שיקומו עוד מפלגות במרכז שהמטרה הפוליטית שלהן היא עצם קיומן במרכז המפה, ובעיקר שהדגל שלהן לא יהיה "רק לא ביבי". הוא מעדיף שיהיו לצידו תנועות שיודעות להסתדר איתו ולהשתלב בממשלה הבאה שלו אחרי שהדרמה האלקטורלית תסתיים.
המשוואה פשוטה: ככל שיהיו יותר מפלגות קטנות במרכז, כמו מפלגת לווין רוסית שתתמודד על הקולות הטבעיים של ליברמן, מפלגת ביטחוניסטים מהסוג של יוסי כהן, או כל תנועה חדשה אחרת – כך יותר קל יהיה לו להרכיב קואליציה בראשותו. הבעיה האמיתית של נתניהו היא לא המפלגות הקטנות שצועקות נגדו, אלא הגוש הגדול שעלול להתגבש כנגדו.
משוואה מחודשת
געגועים למסבירנים של פעם. הרב אברהם רביץ צילום: פלאש 90
הפריימריז הקרוב של הליכוד יהיה בחורף. קודם תתקיים ועידת הליכוד שתתכנס אחרי החגים לבניית מוסדות התנועה, ורק אחר כך יגיע הפריימריז עצמו.
התהליך הזה מלמד שלא השתנה הרבה בליכוד, למעט הצמיחה המסחררת של גדעון סער, שמציב את עצמו כמספר שתיים לצד נתניהו. לידו עומד ישראל כץ, שר הביטחון, שנהנה מההילה של הניצחון במלחמה בתפקידו המשמעותי. השניים, עם יריב לוין, הם המשולש של האנשים החזקים בליכוד. כל השאר יילחמו על הרלוונטיות ועל המקומות.
אבל הפעם יש גורם חדש במשוואה. לפחות 15% ממתפקדי הליכוד, בעלי זכות הצבעה בפריימריז, לאחר ששילמו כבר פעמיים את דמי החבר השנתיים, משתייכים לאוכלוסייה החרדית. זה נותן כוח בלתי צפוי למגזר החרדי. לא מעט מהבכירים בליכוד שרוצים להתמקם למעלה כבר מבינים: הדרך למיקום גבוה ברשימת הליכוד עוברת בהתיישרות עם צורכי החברה החרדית.
האם עובדה זו תסייע להצבעה על החוק להסדרת מעמד בני הישיבות אם הוא יעלה לדיון במקביל לתקופת הפריימריז? אין לדעת. אך לא נתפלא אם כיסי ההתנגדות העמוקים לחוק הגיוס, שכמותם נרשמו גם בתוך הליכוד, יתיישרו לפתע לפה ולשם מתוך רצון להתמקם גבוה יותר במעלה הרשימה.
קולניות מיותרת
ובעוד הליכוד מתכונן לפריימריז עם השפעה חרדית גוברת, הציבור החרדי עצמו מתמודד עם שלוש מגמות מובילות בפוליטיקה החרדית, שכולן נסובות סביב הסדרת מעמדם של בני הישיבות, אך מלמדות על המקום שבו נמצאת הפוליטיקה החרדית כולה.
יש המגמה הפחות מבורכת – של הקולניים, הרעשנים. העסוקים כל הזמן בראיונות שכל מהותם פיזור דברי הבל בתקשורת, שתפקידם להתסיס את הגבולות המדממים גם כך בין החברה החרדית לרוב הישראלי. ללעוג, לבוז, לדבר דברים שאין בהם טעם. יש בגישה הזו מן ההפקרות ולא מקידוש השם. יש בהם מן בערות הדעת וגבהות הלב שלא נובעות בשום צורה מ"גאון יעקב".
איך אנחנו יודעים זאת? משום שחז"ל לימדונו שמצווה לומר דבר הנשמע, ומצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. הדברים הללו, חד וחלק, אינם נשמעים ואינם מתקבלים על לב שומעיהם. אין בהם, מלבד לעג, בוז והעמקת הקיטוב בין החברה החרדית לחברה הישראלית, דבר וחצי דבר.
כוונת הדוברים האלה ברורה לכולם: היא איננה לשם שמיים, משום שהיא גם חסרת אמת פנימית מושלמת; אינה נובעת מעומק הלב, ולכן גם לא פועלת דבר. אין בה כלום מעבר לרצון להשחית המון מילים, ליצור הרבה אוויר חם ומהשאיפה להיבנות מהדשדוש בשלוליות הבוצניות ולא ממעשים או מהישגים.
לצערנו, בלי לנקוב בשמות, חלק מהנציגים שלנו רואים בכך דרך. ובבחירות הקרובות, אני מקווה מאוד, הם ישלמו על הדרך הזו ומי שצריך ידע לבוא איתם חשבון.
לצד אלה יש הצועדים בדרך השנייה – של הנציגים העומדים בתוקף על עמדתם אך מייצגים בכבוד את עולם הישיבות. נזהרים באמירותיהם. מילותיהם מדודות. אין להם שום עניין לטלטל עד הקצה את מערכת העצבים הרגישה והמתוחה גם כך של החברה הישראלית.
הם אומרים את דבריהם במקומות הנכונים בלי להתריס, בלי להעליב, בלי לפגוע. בלי ליצור קילומטראז' של הופעות בתקשורת. המטרה שלהם היא באמת לומר את אשר על ליבם ב"גאון יעקב", שהנציגות החרדית מייצגת את הזכות המוסרית השורשית שניתנה ללומדי התורה להגות בה, בלי שאי מי יסיט אותם מדרכם. זו זכות שעומדת לימין עם ישראל שיונק את זכותו על הארץ המובטחת מכוחם של לומדי התורה שהם בסיס השמירה הרוחני העליון על כולנו.
הנציגים והדוברים מן הסוג הזה עושים שימוש מושכל במשפטים מדודים ונכונים שיכולים להיכנס ללבבות.
אגף החייטים
לשמחתנו יש גם האגף השלישי – שלא מדבר, אבל בעיקר עושה. אני מכנה אותם "אגף החייטים", שעימו נמנים המנסים כל הזמן לתפור ולהביא הסדרים.
זו עבודה לא קלה. אנחנו נמצאים במציאות שלא היינו בה שבעים וחמש שנה. מכל כיוון סוגרים עלינו. המערכת המשפטית, והמחוקקים עצמם, מייצגים ציבורים רחבים שעוינים את לומדי התורה.
חלק מאנשי האגף הזה הם שומרי מצוות, בשר מבשרנו, וחלקם גם כאלה שטרם זכו לכך, אך הם אחינו ודמינו. הצד השווה בהם הוא בעבודתם המסורה מבוקר עד ליל, במאמץ לתפור מתווים והסדרי ביניים. הם רצים ממקום למקום להפחית את הלחץ, למנוע מגורמים שונים ליצור גלי מעצרים נגד בני הישיבות, ומקנחים בעבודת רגליים מתישה וקשה נגד מערכת משפטית אכזרית שמורעלת ומכווננת לעשות הכל כדי לפגוע בנשמתה היהודית של המדינה.
אנשי האגף הזה לא רצים לתקשורת ולא מתראיינים. תהי משכורתם שלמה מאת השם. ולוואי שהקבוצה השלישית הזאת תתוגמל בבחירות הקרובות. כי בסופו של יום נצטרך להגיע למערכות של הסדר. לא של הפגנות ושאגות ועלבונות. מי שיצליח ליצור מערכות הסדרה אמיתיות לצרכים הרוחניים, החומריים והחברתיים של החברה החרדית – יביא תוצאה מיוחדת וראוי לתגמול מיוחד על כך.
השתלטות עוינת
האמת צריכה להיאמר בקול צלול וברור. קשה עד בלתי אפשרי להכיל את אותם מאכילי קופים בתאילנד, בלייני קפריסין ומחוזות נוספים שהצליחו להסתנן למערכות לומדי הישיבות, ועטים על כל מצלמה ואולפן. הם מתגאים ומכריזים לעבר המיקרופונים: לא נתגייס ולא נשרת. אבל יש המשך למשפט, שנאמר בגלוי: נמשיך לעבוד, נבלה ונחיה חיים מופקרים, בלי שום חשבון לאף אחד.
הם מכתימים את שמם של בני הישיבות האמיתיים, שמתייגעים בפיצוח סוגיות וטובלים במעיינות הדעת. קל להבין מה ביקשו להשיג המפיקים שמלהקים לאולפן את חבורת הטיילנים המשתמטת: קל להכפיש את מי שהוגה בתורה כשיש מי שמנסה להיקרא שייך לעולם הישיבות, ובחסותו עושה ככל העולה על רוחו. הליצנים הללו נותנים חרב ביד המתבוללים – בני הערב רב של דורנו – שכל מגמתם היא לפגוע בנו.
לציבור החרדי יש תפיסה ברורה מרבותינו, מאז ומקדם: מי שאורח חייו אינו עולה בקנה אחד עם חיי תורה ומצוות (ולהפך, וד"ל), אין מקומו ברשימת בחורי הישיבות שאמורים לקבל דחיית גיוס. לאף מנהל מוסד אין שום זכות מוסרית לכלול אותו בתלמידיו. וכי לא מובן מאליו שהם פוגעים ביכולתנו להילחם על לומדי התורה האמיתיים?
והאמת היא שהזהירות אינה נדרשת רק ממאכילי הקופים. בעת הזאת, כשמידת הדין מתוחה מעל היכלי התורה, חובתנו הראשונה היא להיזהר במילים ובמעשים שהופכים במהירות להקלטות ולסרטונים ויראליים. קשה בימים אלה לבוא ולהכריז: "אנחנו בעלי מסירות נפש", "נמות ולא נתגייס", כי המשפטים האלה מרחיקים את קידוש השם ואת אהבתו והופכים לחילול השם. עלינו להפנים: כל מה שגורם ליהודים לבוז ללומדי התורה לא יכול להיחשב כ"גאון יעקב".
קידוש השם הוא מההלכות החשובות ביותר בשולחן ערוך, והוא מיושם בכבוד ובאצילות, באיפוק וברוגע. לא בשפת תגרנים מהשוק, לא בטרמינולוגיה של שדרני ספורט ולא בגסות של ילדי גן סוררים. דברי חכמים, בנחת נשמעים.
געגועים לרביץ
בימים אלה אפשר למשש את הכמיהה העזה לדמויות, כמו הרב אברהם רביץ ורֶבּ מוּנְיֶה שפירא נוחם עדן, והרב יצחק פרץ לאוי"ט. מנהיגים פוליטיים שכיבדו את התורה ואת לומדיה, והשמיעו דברי אמת חדים ונוקבים בשפה נעלה ומכובדת, באופן שהדברים חדרו ונקלטו.
לעומתם, רוב המייצגים כיום את המגזר בזירה הציבורית סובלים מתופעה קשה של "מחלת תקשורת". אין הגדרה מדויקת יותר לתופעה הזו שכל מהותה רדיפה אחר פרסום ותהילה חלולה.
האמת הכואבת היא שקיים ואקום עמוק בשיח הציבורי. טרם הצלחנו לטפח דור של דוברים המסוגל להציג בשפה בהירה, ישראלית ומכבדת את תרומתה של התורה ולומדיה לעם הזה. להבהיר שלימוד התורה אינו עניין סקטוריאלי של החרדים, אלא שכל יהודי זקוק למטרייה רוחנית זו. להציג כיצד התורה שומרת על מערכת המוסר היהודית, על מבנה המשפחה, על החוסן הלאומי ועל הכוח הפנימי לעמוד נגד אויבינו.
זהו החסר המהותי שלנו: שיהודים בבתיהם יזהו ויכירו באמת הטמונה בקול האותנטי, ושהדוברים שלנו יצליחו לפרוץ אל עומק הזהות היהודית שלהם. הדרך לשם אינה עוברת בעימותים או בביזוי האחר, אלא דרך כבוד האדם וחוכמת הלב.
***
החיים עצמם
אלול מואר
אלול כבר כאן ועימו מתעוררת בכל אחד מאיתנו התקרבות פנימית. חודש של מבט עמוק פנימה, של ניהול מערך חשבון הנפש הייחודי של כל אחד.
זהו החודש המיועד שבסיומו ניגש כל אחד מאיתנו לבקש ממלכו של עולם אשראי לשנה הבאה: בפרנסה, בחיים, בשמחה, בחינוך הילדים.
הדרך לראש השנה עוברת בכל אחד מימי החודש, שבהם פותחים אנו את המאזן הפנימי כדי להביט במראה ולהבין: היכן עמדנו, מה עשינו ומה פעלנו בימים ובשעות שניתנו לנו בשנה החולפת.
כל אחד נדרש לתיקון. וכי מי מאיתנו לא שגה ולא טעה. אולם הבשורה הגדולה שממתינה לנו בספרים הקדושים מלמדת אותנו, כי גם אם לא הצלחנו לתקן את עצמנו באופן מלא, עצם קיומו של המאזן השנתי וחשבון הנפש פותח עבורנו את השערים וגורם לכך שמשמיים ימשיכו לתת לנו שפע של מזונות, בריאות וחיים.
הווי אומר: עצם ניהול המאזן מעיד על ההכרה שיש לנו אב גדול בשמיים שנתן לנו הכל, ואנו מבינים היטב את ההתנהלות המחייבת של זכויות וחובות. כשאדם נכנס למצב של חשבון נפש – ולא חשוב מה תהיה התוצאה הסופית – הוא כבר זוכה לתוצאה טובה יותר מהשנה שעברה.
זהו אם כן חודש מבורך, שבשעריו זכינו לבוא.
וגם כאן, כמו בכל נושא ביהדות, יש תפיסות עולם שונות. האימה שמתוארת בספרי המוסר לעומת גודל האהבה שפורח מספרי החסידות.
אולם למרות בתי המדרש השונים, כולם מכוונים לאותה מטרה עליונה: חודש אלול אינו יכול להיראות כמו חודש אב או תמוז שקדמו לו. זהו חודש שבו אנחנו נדרשים לנהל שיחה עם עצמנו, זמן שבו עלינו לקיים דיאלוג פנימי אמיתי: מה פספסנו, היכן החמצנו, האם אנחנו מממשים את ייעודנו בעולם?
פגישה עם המלך
עם זאת, נדמה שהדור שלנו מתאים יותר למשל החסידי של "המלך בשדה".
בעל התניא, האדמו"ר הזקן מחב"ד, מביא משל מרטיט על חודש אלול:
במשך השנה הקב"ה דומה למלך היושב בארמונו, ולא כל אחד יכול להיכנס להיכל המלך. רק יחידי סגולה, אנשים שהכינו את עצמם כראוי לארמון המלוכה, זוכים להתקרב מעט.
אולם ישנם ימים שהמלך יוצא בהם אל ה"שדה" – למקום שבו נמצאים האנשים הפשוטים. או אז המלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות, מתוך קרבה ואהבה אין סופית.
כך גם בעבודת השם: כדי להגיע לקרבתו יתברך נדרשים זיכוך, קדושה והרבה עמל בתורה ובתפילה. אך בחודש אלול מלכו של עולם יוצא כביכול אל השדה, קרוב אל כל אחד מאיתנו. בשדה אין מחיצות ואין הגבלות, וכל יהודי, בכל מדרגה רוחנית, יכול לגשת אליו ולדבר עימו.
משמעות הדבר היא שבחודש אלול מתגלה הזדמנות ייחודית שאין דומה לה בכל השנה: שערי התשובה פתוחים לכולם למלוא רוחבם. הקדוש ברוך הוא אינו מבקש אלא שנעשה את הצעד הראשון הקטן, שנצא לקראתו ונשוב אליו, והוא יאסוף אותנו אליו באהבה אין סופית.
עלינו לנצל את הזמן הזה להתבוננות, לתשובה ולמעשים טובים, להרבות בתורה ובמצוות ולהתחזק בקשר הפנימי עם השם יתברך. אך על אף שזוהי עת של חשבון נפש, עיקר העבודה נעשה מתוך שמחה גדולה, משום שזכינו שהמלך בעצמו ירד אלינו לשדה וממתין בסבלנות שנבוא ונפגוש אותו.
אשרינו, זכינו לכך שהמלך יוצא אל השדה! האם נאבד את ההזדמנות הנדירה לפגוש אותו?!
פנים שוחקות
המסר העמוק של משל "המלך בשדה" שמתייחס לכל תקופת חשבון הנפש של חודש אלול כזמן שבו המלך יוצא מארמונו, יורד לשדה, מקבל את כולם בסבר פנים יפות ושומע באמת, הוא שאנחנו נמצאים בזמן של קירוב, לא של ריחוק.
משמיים רוצים את טובתנו, מחכים שנתעורר. וגם כשיש צורך לעורר אותנו, הקב"ה טוב ומיטיב, ועושה הכל כדי שזה לא יגיע לאדם במצב של "הפך הטוב". וכשאין ברירה ויש צורך לתת איזו "צביטה" קטנה, גם היא ביטוי לאהבה האין סופית של הקב"ה, שאינו מוכן לוותר על אף יהודי.
אלול, כהכנה ליום הדין, מגיע אלינו, ולנגדנו נגלות פניו השוחקות של המלך. הוא יוצא לשדה, מגיע לאזורים הפחות טבעיים שלו ושלנו – לא רק בנקודות המפגש של בתי המדרש, הישיבות והכוללים, אלא פוגש אותנו במקומות החולין שלנו. הוא יוצא לשדה, ושם הוא זמין לנו יותר. אנחנו יכולים להיפתח יותר, להודות על דברים שעשינו ולתקן.
בספרים הקדושים למדנו כי כל תיקון שנעשה ביוזמת האדם ולא בהתעוררות שמגיעה אליו משמיים, נעשה בפחות ייסורים וביותר שמחה. זו ההזדמנות הנפלאה שיש לנו: המלך יושב בשדה ומחכה לכל אחד ואחד מאיתנו.
זהו חודש אלול האמיתי: אם כל יהודי יחשוב מחצית השעה מהיממה על המלך שיצא מהארמון לקראתנו, הדבר כבר יעורר אותו להגיע לתשובה שבאה מאהבה ומקירוב, לא מפחד. לא ממשרפות הגיהינום, אלא מרצון טהור להתחבר אל השם ואל הדר גאונו. מתוך רצון, שלא תהיה שום מחיצה מפרדת בינינו. מתוף שאיפה למלא את השליחות, את הכוונה העליונה.
זהו אלול מואר, אלול אופטימי, אלול מלא אהבה לבורא. אלול שבו אנו מטיילים עם המלך בשדה!
