יוסי אליטוב
ח' טבת התשפ"ג
על ההבדל בין חכמה לפיקחות עמדו גדולים וטובים במשך הדורות, ונאמרו הבחנות רבות. אחת הרווחות והמדויקות שבהן גורסת שההבדל בין חכם לפיקח הוא שהחכם לומד מהטעויות של עצמו, ואילו לפיקח מספיק ללמוד מטעויות של אחרים. כל הכלל היפה הזה קורס מול התנהלותו הפוליטית והבין־אישית של בנימין נתניהו, שהוא לכל הדעות אדם חכם אבל אחד שלא לומד גם מהטעויות של עצמו.
האיש שיצר לעצמו בעשר אצבעותיו שורה ארוכה ומרה של בני ברית נאמנים שהפכו ליריבים פוליטיים, הוציא השבוע לדרכה יריבות חדשה שתפרנס את כותרות העיתונים ותעסיק אותנו למשך השנים הבאות. הפעם היריבות מרה במיוחד, לנוכח העובדה שהפרטנר הוא אחד מהאנשים שעד לא מכבר היו הכי נאמנים לנתניהו, הכי מאמינים בו, הכי נאבקים את מאבקו ושוכבים למענו על הגדר.
בצהרי יום רביעי השבוע, כאשר נשמעו קולות שאגותיו של דודי אמסלם, החייל הנאמן ביותר לנתניהו והאיש שלקח על עצמו להימרח בזפת ונוצות באולפנים במשימת ההגנה נגד העוולות המשפטיות והתקשורתיות שנגרמות לנתניהו, התברר שוב שראש הממשלה המיועד אינו יודע להעריך מחוות, אינו מסוגל לנהל חברויות, ובעיקר אינו יודע לזהות סכנות בטווח הארוך.
הכל החל בפגישה בין נתניהו לאמסלם. האחרון הגיע לפגישה עם יו"ר הליכוד כדי לשמוע על התמנותו הצפויה לתפקיד יו"ר הכנסת. מלכתחילה רצה את תיק המשפטים, גם כדי להוביל רפורמות שייטיבו עם נתניהו בכך שיחלצו אותו מהסתבכותו המשפטית. אבל ברגע שהבין שהקרב אבוד וכי יריב לוין נעול על התיק, אמסלם, שחברי מרכז הליכוד הציבו בחמישייה הפותחת של צמרת המפלגה, סימן לעצמו את תפקיד יו"ר הכנסת.
מבחינת אמסלם התפקיד אמור היה לסמל את כל מה שעשה בשנים האחרונות בעבור ראש הממשלה בלילות ארוכים של עימותים עם היו"ר הקודם מיקי לוי, בנאומים ארוכים, בקריאות ביניים נחושות, בדאגה שלא להפקיר לרגע את זירת הקרב של מליאת הכנסת. אמסלם היה האופוזיציונר מספר אחת, מי שנשאר בכנסת בלילות ארוכים ועלה לדוכן בכל זמן פנוי, נשא נאומים חוצבי להבות, שחרר לחלל האוויר בדיחות ופרפראות ועשה הכל כדי למרר את חייהם התקשורתיים של יריבי נתניהו והליכוד. וכמובן, המלחמה העיקשת בפרקליטות ובמערכת שרודפת את נתניהו בזירה המשפטית. לא נגזים אם נאמר כי הניצחון שהושג בקרב ההתשה הפרלמנטרי נגד הממשלה היוצאת נזקף בראש ובראשונה לדוד אמסלם, שחקן הנשמה שלא הרפה ממאבקו למען נתניהו.
מכל הלב והנשמה
כשאמסלם עמד על הדוכן ונאם נגד העוולות המשפטיות לנתניהו אפשר היה לחשוב שהוא עצמו, ולא נתניהו, עומד למשפט. זו הייתה מלחמת קודש. בניסיון להעיף את נתניהו מהמסילה דרך בית המשפט ראה אמסלם איום ממשי על הדמוקרטיה, על צביון המדינה, על חוש הצדק הבסיסי. הפרקליטות מבחינתו הפכה ליחידה לתפירת תיקים, והיועמ"ש הקודם היה מבחינתו התליין שנשלח על ידי החונטה המשפטית לסיים את דרכו הפוליטית של נתניהו דרך אולמות המשפט.
חוש הצדק האישי של אמסלם קרא לו לנהל קרב מסור ונאמן בשוחות המליאה ובצריחי האולפנים. הוא נלחם כאריה וחשף שיניים כזאב ולא נח לרגע ממאמציו להסביר לכל העם היושב בציון על האופן שבו מערכת המשפט משתלטת על המדינה בדרך לא דמוקרטית, ותופרת תיקים מופרכים לכל מי שנקרה בדרכה.
את מאבק הקודש הזה מבחינתו תכנן אמסלם להמשיך ממשרד המשפטים, הזירה הטבעית שבה ניתן לתקן את המערכת, לרסן את הכוח הבלתי מוגבל שניכסה לעצמה, וללמד את החונטה לקח. משהבין שהתפקיד לא יינתן לו סימן אמסלם את תפקיד יו"ר הכנסת, במעין מחווה שהייתה מסמלת תיקון לקדנציה מפרכת ומתישה של עימותים יום יומיים עם יו"ר הכנסת הקודם, מיקי לוי, שגייס את התקנון לטובת ממשלת המרכז־שמאל ושיגיונותיה היום יומיות. אמסלם הורחק שוב ושוב מהמליאה, ותמיד חזר, נחוש יותר וחזק יותר, כדי להמשיך בעוז ובגבורה את קרב האיתנים היחיד שלו נגד המערכת שרודפת את הימין ואת מנהיגה בחוסר צדק.
וביום שלישי השבוע הגיע אמסלם לפגישתו עם נתניהו, מלא תקווה כי האחרון ידע להכיר טובה ולהכיר בחשיבותו.
ונתניהו, מאכזב ולא מפתיע, אמר לאמסלם "לא" גדול. הוא אומנם הציע לו כל מיני פרסי ניחומים בדמות תיקים אחרים, אבל אמסלם, שמראש טיפס על עץ והסביר שהוא רוצה את אחד משני התפקידים שמהם יוכל ליישם את הערכים שהפכו למלחמת חייו בשירות נתניהו, התחנן על נפשו וביקש את מה שלדעתו חיוני לקידום השקפת העולם. בשלב הזה נתניהו סימן לאמסלם לעבר הדלת.
מחיר הנאמנות
קשה לתאר את עומק האכזבה, את עוצמת החמיצות, את גודל הגוש שהתיישב בגרונו של הח"כ הנאמן והבכיר דודי אמסלם. "זה לצערי המחיר שמשלמים על נאמנות ועמידה על עקרונות", הפטיר, והמשבר הראשון של הקואליציה החדשה יצא לדרך. זהו משבר קשה יותר מכל הטרלה אופוזיציונית שניתן להעלות על הדעת.
היהודי הטוב הזה, איש עם נשמה גדולה ונאמנות נוגעת ללב, יישאר להתייבש מחוץ למשחק. אמסלם, איש הליכוד האמיתי והאותנטי, שמאמין בצדקת דרכו של נתניהו מהמקום הכי עמוק בלב, מצא את עצמו משלם מחיר על יושרתו: הוא לא חשוד כמי שיערוק או יעשה צרות, הוא לא יבלה בחניונים כדי להפיל את הממשלה ולערוק כמו גדעון סער, ולכן אפשר לנפנף אותו בקלילות מהולה בהסתכלות גזענית משהו. זה לא ישראל כץ, מקום 12, שאת איומיו צריך לקחת ברצינות ולכן חייבים להביא אותו על סיפוקו, אחרת יהיה מקור לצרות. הוא ליכודניק בכל הלב והנשמה, נאמן לדרך ולקו, ולכן ניתן לדלג מעליו חרף היותו ממוקם בחמישייה הראשונה של הליכוד.
בשיחה הטעונה שנערכה בין השניים ביום שלישי השבוע דרש נתניהו מאמסלם שיפרסם 'פוסט נאמנות' שבו ייאמר כי למרות שנתניהו לא נענה לדרישתו לקבל את תיק המשפטים או תפקיד יו"ר הכנסת, הוא יישאר ח"כ נאמן בשורות הליכוד ויפעל ככל אשר יורה לו ראש הממשלה. אמסלם סירב. יש גבול להשפלה.
נתניהו, שנעדר חוש התנהלות ונופל תמיד ביחסו לאנשים, פספס בגדול. אותו אמסלם שעבד פול־טיים בשנים האחרונות בשירותו של יו"ר הליכוד, יעבוד עכשיו נגדו, אבל יעשה זאת באופן הכי כואב. חלילה: הוא לא ידבר סרה במנהיגותו של נתניהו, לא יטיח בו אשמה ולא יצא נגדו בפומבי, לא יערוק לצד של הרעים ולא יהפוך לחובב החונטה המשפטית והפרקליטות; הוא יהיה האיש שיריץ כל מיני הצעות חוק שיהיו לצנינים בעיני נתניהו; הוא יהיה זה שידרוש תיקונים במערכת המשפט ואז יתגלה לכל שנתניהו הוא שוב זה שמהסס וחושש ומגן על המערכת. הוא ייעדר מהצבעות ויעשה לנתניהו חיים פוליטיים קשים מנשוא.
לא תמיד בגידות בחברים עוברות בשקט. לפעמים משלמים עליהן מחיר יקר. כעת נבנה מחנה ממורמרים שנתניהו יצר במו ידיו, שעימו נמנים דודי אמסלם, דוד ביטן ודני דנון. שלושה חברי ליכוד מסורתיים, מזרחיים, שמייצגים את השטח המפלגתי וזוכים לאהדה בשורות הליכוד, נאמנים לערכים ולא למסגרת, ישרים בליבם אבל לא תמיד מתיישרים עם הקו השולט. נתניהו יראה הרבה צרות פוליטיות מהכיוון הזה, ויהיה קשה לומר שהוא לא הרוויח אותן ביושר.
כל הטעויות האפשריות
שישים ימים לאחר הבחירות, ועם צאתה של הממשלה לדרך סוף־סוף צריך להודות שנתניהו אינו היחיד ששגה בהחלטותיו הפוליטיות. את המשפטים הבאים צריך לכתוב בזהירות רבה, אבל מישהו צריך לכותבם, ובמקום שאין אנשים אנחנו נתנדב למשימה:
כאשר ההסכמים הקואליציוניים הונחו על השולחן והתחוורו גודלו והיקפו של היבול שהצליחו המפלגות החרדיות להשיג, התחושות היו מעורבות: שמחה מצד אחד ותחושה חמוצה מצד שני. מחד גיסא בפעם הראשונה הושגו התחייבויות חשובות בנושאים של אידישקייט וערכים, ואלו הישגים שמחממים את הלב היהודי. מאידך גיסא הדרך להשגתם גבלה בחרפה. אין הגדרה אחרת.
ביום מן הימים, שישים הימים שחלפו מאז הבחירות ועד להשבעת הממשלה יילמדו בבתי ספר לפוליטיקה כדוגמה לצורה שבה ניתן לקחת הישג כביר ולמסמס אותו בצורה הגרועה ביותר. סטודנטים לפוליטיקה עוד ימרטו את שערות ראשם בניסיון נואש להבין כיצד קרה שחבורת פוליטיקאים מנוסה וממולחת נפלה לתוך בור בזה אחר זה, בלי לדלג על אף מכשול, על אף אבן נגף, על אף מארב תקשורתי ועל אף אמבוש מצד היריבים. בחיים הפוליטיים הנראות חשובה לא פחות מהמהות, כיוון שהיא משפיעה על המהות. ולעיתים התנהלות שמובילה לנראות גרועה מאפילה בקדרותה על ההישג המהותי.
תראו את העיתונות הכלכלית במדינה, שהפכה למערך כלי מלחמה משוכללים שיורים תקשורתית בראשו של כל אזרח חרדי במדינה. אין מילה טובה להגיד על הקמפיין בניחוח אפל שמנהלת העיתונות הזו. אפילו את האצטלה המקצועית והעניינית כבר לא מתאמצים להציג. נראה שנציגינו היקרים עשו הכל כדי להרים לקמפיינרים הללו להנחתה, פעלו רבות כדי לספק להם חומר תבערה, וכמעט האכילו אותם בכפית.
בטור זה כתבנו במשך שישים הימים מאז הבחירות כי ההתנהלות הרצויה מצד הנציגות החרדית בכנסת לאורך כל השנים, בהכוונתם הברורה של גדולי ישראל מכל החוגים, הייתה כזאת שמתייחסת למדינת ישראל לא כאתחלתא דגאולה אלא כגלות לכל דבר. ולפעמים דווקא גלות של יהודים שומרי מצוות אצל אחיהם החופשיים היא בעלת מאפיינים קשים יותר מאשר גלות אצל אומות העולם. כאשר בן אברהם יצחק ויעקב מקשיח את עורפו, פוער את פיו נגד קודשי ישראל ובז לעולם התורה ולערכיהם של שומריה, התחושה בלב צובטת הרבה יותר מאשר נוכרי ערל שרומס את קודשי ישראל בדיבור ובמעשה.
מתוך ההבנה שלפיה אנו חיים כעת בגלות בין יהודים, ידענו תמיד לנהל סדר יום מדוד ומחושב. האמירות היו מדויקות, הדרישות היו שקולות, המסרים היו מתואמים בין הנציגים לפני יציאה לתקשורת, וההתנהלות הכללית שיקפה הליכה בין הטיפות, במאמץ שלא לשחק לידיהם של שוטמי היהדות ולא לחלל שמיים. זו הייתה זירה זרועת מוקשים, שנציגינו ידעו להתהלך בה בגישה של "אמור מעט ועשה הרבה" ולהיזהר שלא לדרוך על המוקשים שיפוצצו את הבית על יושביו.
למה תיתראו
וכעת ימים חדשים באו. הגישה הזהירה הושלכה לכל רוחות השמיים. כל פנטזיה או משאלת לב של כל אחד מח"י הח"כים החרדים הפך מיידית לדרישה אולטימטיבית, כולל איום ברור מה יקרה אם הדרישה לא תיענה. המסר ששודר כלפי חוץ היה: נתניהו נמצא בידינו כבן ערובה ומותר לנו לעשות בו ככל העולה על רוחנו, כי הרי ממילא אין לו אלטרנטיבה אחרת. לכן נעמיס וניקח מכל הבא ליד, נזעק זאת בראש חוצות וכאשר האיש ברחוב ישאל אותנו מה קורה פה נענה לו: "תקפוץ לנו, יש עוד חמישים מילארד כדי שנגיע למנסור עבאס".
המתסכל ביותר היא העובדה שכמעט כל ההישגים שהושגו יכולים היו להגיע ללא כל הצרמוניה הזו. הרי אם הנציגים החרדיים לא היו מכפישים זה את זה בתקשורת ולא היו לוטשים עיניים זה לצלחתו של רעהו ולא היו מקדשים את מצוות השררה שבמסגרתה כל אחד חייב לקבל משרה בכל מחיר – יכולנו להיות במקום אחר לגמרי.
כעת הגענו לרגע שבו אנחנו, לא השמאל, לא התקשורת, לא מערכת המשפט, הרמנו את נס המרד החילוני לראש התורן. נתנו את הנשק בידי יריבינו לעמוד ולתקוף אותנו. כאילו איננו יודעים שממשלות שמוקמות באופן כזה אינן שורדות לאורך זמן, וכאילו אנחנו לא מבינים שכל דרישה הזויה לתקצוב מרכזים עולמיים ותנועות נוער ועוד כל מיני דרישות הזויות גורמות גם לאזרח המהוגן והלא מוסת לשאול את עצמו: "מה קורה כאן, האם החבר'ה האלה ששועטים אל הקופה בחדווה שכזו אינם מבינים שהם לא חיים כאן לבד?"
שכחנו שאיננו נמצאים בתוך קופסה סגורה. הדחקנו מתודעתנו את העובדה שהחברה הישראלית מורכבת משבטים. לא שמנו לב שזוהי חברה שיושבת על שסעים ולא הכל בה שחור ולבן. ברור שאנשי האמונה ושומרי המסורת הם אלה שמחזיקים את המדינה מבחינת הצביון והנשמה. אולם גם חלקים נרחבים שמכונים על ידינו "שמאל" גם הם גם חלק מהמדינה, וגם להם חלק בכלכלת המדינה ובביטחונה. אף ישראלי אינו רוצה לראות גישה של ביזה כלפי תשלומי המיסים שכולנו משלמים, וגם הם בכלל.
כל אחד מאיתנו שמנהל קופה משפחתית, יודע שמרתיח את הדם לגלות שמישהו מתייחס פומבית אל הקופה כאל קרן שווייצרית שבעליה חלה באלצהיימר וניתן לחגוג עליה ללא חשבון. זה לא בבקשת התקציבים שחלקם הגדול מוצדק מאין כמוהו אלא האופן, רחבות הלב, האטימות לנראות, העיוורון למציאות סביב, ודוקטרינת ה'תקפצו לנו' שנשמעה בתגובה לכל דבר ביקורת שנשמעה, גם מקרב אנשים מהוגנים.
תשעה מיליון צופים
נכון, השנאה לציבור החרדי היא מובנית; העליהום התקשורתי נגוע לעיתים באנטישמיות – בכך אין ספק. אבל הדבר המיותר ביותר שניתן לעשות הוא להוסיף עוד כמה ג'ריקנים של דלק למדורת ההסתה.
דווקא בגלל שהצדק איתנו והאמת בצד שלנו אנחנו נהיה מחויבים לנהל סדר יום שמביא בחשבון את כלל החברה הישראלית, ולא רק את הצד שלנו. כך מחייב המוסר היהודי שאותו הנחיל יעקב אבינו לבניו כשאמר להם "למה תיתראו", וכפי שמפרש רש"י: "אל תראו את עצמכם עשירים בפני בני ישמעאל ובני עשיו". יש עניין לעמוד על הזכויות אולם אין שום מצווה להוציא לזולת את העיניים ולומר לו "תקפוץ לנו". במשפט האחרון טמונות כל האטימות וחוסר ההבנה למציאות שבה יש לנו תשעה מיליון צופים. אין עניין להפחידם ולהרתיח את דמם.
הלב נחרך לשמוע השבוע כמה מנציגי הציונות הדתית שהתבטאו בטיפשות פה על שירותים רפואיים שלא יינתנו לאחים טועים, ועוד כל מיני אמירות מקוממות ומיותרות שאינן תורמות דבר זולת החדרה של עוד שנאה בעם ישראל.
מן הסתם ישנם קוראים ששואלים את עצמם כעת: "מי זה ה'מה-יפית'ניק' החדש הזה, שפתאום מתחשב במה יאמרו בתקשורת ואיך יגיבו הפוליטיקאים? ובכלל, איפה הוא היה כשמנסור עבאס חגג על הקופה ואף אחד לא פצה פה?" לאלה נענה: שתי סכנות אורבות לקיומו של העם היושב בציון. האחת היא האיום הערבי. כאן צריך לשאת עיניים בתפילה להקב"ה שאמירות לאומניות מתריסות מצד גורמים באופוזיציה לא יגרמו חלילה לאינתיפאדה ברמדאן הקרוב, כזה שהראשונים לברוח בו יהיו אנשי 'עוצמה יהודית'. אפשר לבנות וליישב את כל חלקי הארץ, ב'שיטת זמביש' הידועה: בית אחר בית, מאחז אחר מאחז, אבל ללא דיבורי רהב, נאומי התגרות וביקורים מחוללי אלימות בהר הבית.
ויש סכנה מאינתיפאדה שנייה: זו לא תהיה אינתיפאדה של סכינים, אלא כזו של מלחמת אחים. אם מה שהשתקף בשישים ימי ההקמה של הממשלה ימשיך להשתקף בשנים הקרובות של הממשלה, היכולת של היהודי החרדי לחיות בארץ תהפוך למאתגרת עד בלתי אפשרית. אנחנו במדינה קטנה שאזרחיה חיים האחד בתוך רעהו. היכולת שלנו לשרוד כאן תלויה בסייעתא דשמיא גדולה, בתוספת זהירות בכל דיבור ומעשה שלנו. הלוואי שההבנה הזו תחלחל אצל כל אותם נציגים שיכורי-כוח שחושבים כי הם והשלטון ימשיכו להיות היינו הך בשלושים השנים הקרובות. הם מתנהלים בדוקטרינת ה'תקפצו לי', והדוקטרינה הזו קרובה להתנפץ לכולנו בפנים.
הלוואי, הלוואי, שלפחות עם כינונה של הממשלה יירשמו התעשתות, התחברות למציאות והשקעה בנראות לא פחות מאשר ההשקעה שניכרה בהשגת עוד תקציב ועוד תפקיד, עוד מאחז ועוד 'שטעלע'. לפחות עכשיו אולי יתפנו הנציגים לתקן את הנזק החמור וחסר התקדים שנעשה סביב המו"מ הקואליציוני. מי ייתן.
מצעד המאוכזבים
בשעה ששורות אלו נכתבות (יום ד') נערך בנימין נתניהו להציג את ממשלתו. ביום רביעי השבוע הוא הזמין את בכירי הליכוד למצעד פגישות בלשכתו. המטרה: לבשר לכל אחד על התפקיד שיועד בעבורו. בינתיים שלושת המינויים הנבונים ביותר הם של יואב גלנט במשרד הביטחון, יריב לוין במשרד המשפטים ויואב קיש במשרד החינוך. לצד זאת המינוי המשמעותי של יאיר נתניהו הוא הצבתו של אמיר אוחנה כיו"ר הכנסת.
מכאן מתחיל הבלבול: את תיק החוץ מתכנן נתניהו לפצל לשניים. את השליטה על עובדי המשרד והשגרירויות יפקיד בידי ישראל כץ שיקבל את התואר שר החוץ. אולם את תפקיד שר החוץ בפועל מייעד נתניהו לרון דרמר, אחד משניים שנתניהו רואה בהם יורשיו המתאימים בליכוד (השני הוא ראש המוסד לשעבר יוסי כהן). כעת חשוב לנתניה להבריג את דרמר ולהכניסו לעניינים. הכיוון הוא מינוי לשר ההסברה או משהו דומה. בפועל נתחים נכבדים ששכנו במשך השנים במשרד החוץ יועברו לאחריותו.
שאר הבכירים יסתפקו במשרדים שיישארו. בידיהם תהיה האפשרות לבחור בין תיק 'דרדלה' לכהונה כחבר כנסת פשוט. ובעניין הזה צריך לשים לב למה שקורה בזרמים התת קרקעיים בליכוד. הנחת המוצא היא שהליכוד מצופף שורות, וגם שורת המאוכזבים שקיבלו מנתניהו אפס אחד גדול לא יימנעו מלתמוך בממשלה. ואכן, להימנע יהיה להם קשה. אולם לטרטר, להציב מכשולים ולעשות הכל כדי שנתניהו ייכנס לממשלה הזו בשתי רגליים שבורות, זה בהחלט אפשרי. לא בטוח שנתניהו צודק בגישתו לשפיה הוא יאכיל את הבכירים בכל מיני לקרדות והם יענו אמן בהנהון כנוע. כדאי לו להיערך להפתעות.
אחד הקרבות המיידיים שצפויים לממשלה הזו יבוא בדמות ההתמודדות מול בג"ץ שעשוי לטרפד את מינויו של אריה דרעי לשר. יו"ר ש"ס יוצג כשר הפנים והבריאות, אולם בתוספת הערת אזהרה של בג"ץ, לאחר שהאחרון הוציא השבוע צו על תנאי שבו נאמר כי ביום חמישי הבא ייערך דיון. אם השופטים יחליטו בו ש'חוק דרעי' אינו חוקי או שישנו חוסר סבירות קיצוני במינויו לשר, המינוי יבוטל.
את התשובה משגרות ש"ס והליכוד במסרים סמויים שעוברים כל הזמן לבג"ץ. מסרים שגורסים: 'דרעי יהיה שר בממשלה הבאה, ויהי מה'; 'אם תפסלו את חוק דרעי – נביא מיידית את פסקת ההתגברות'; 'אם תחליטו שחוק דרעי ייושם רק החל מהכנסת הבאה – גם אז נביא את פסקת ההתגברות, שתמנע מכם להתערב'; 'ואם תחליטו לבטל את מינוי דרעי כשר בנימוק של חוסר סבירות קיצוני – נדאג לבטל בחוק את עילת הסבירות, ובכך לעקר מכם את היכולת לפסול כל מיני חוקים בטענת חוסר סבירות'.
המשך המסר: 'אנחנו נערכים בשורת קווי הגנה מול הטנקים המשפטיים. אם לא תכירו את מקומכם – נעביר את חבילת החוקים לריסונכם שהכין יריב לוין, חוקים שיוציאו חלק מכם לפנסיה, יפצלו את משרת היועמ"ש, יסדירו את פסקת ההתגברות ויחזירו את חבורת השופטים לגודלה הטבעי והסביר'.
השאלה הגדולה כרגע היא אם החברים בבית המשפט העליון, לרבות הנשיאה חיות, שופטי העליון והעיומ"שים מבינים את שפת האיומים שמגיעה מהפוליטיקה ויימנעו מביטול מינויו של דרעי לשר או שיאמרו לעצמם 'בואו נצא לקרב. אנחנו נדיח את דרעי, אתם תפתחו בסדרת חוקים מגבילים, ואנחנו נגרור את החברה הישראלית למלחמת אחים על רקע טענות לשחיתות, ולא על רקע מאבקי ימין מול שמאל שבהם אנו מפסידים'.
האם דרעי יקבל 'ברקס' מבג"ץ שיגדע את כהונתו כשר שבעה ימים לאחר שהחל בכהונתו? האחוזים לכאן ולכאן – שווים. דרעי יודע זאת, ובסיועם של בכירי המשפטנים בישראל הוא נערך למלחמת שרשרת נגד הפסיקה ונגד השיטה.
חצי שר, חצי רווחה
בכל הקשור למפלגות החרדיות הקצוות די נסגרו לקראת הרכבתה של הממשלה. מלחמת העולם שפרצה בין 'דגל התורה' ל'אגודת ישראל' והביכה את היהדות החרדית, שכללה התבטאויות קשות שנציגים חרדיים הטיחו זה בזה בתקשורת החילונית, נעצרה לאחר שגדולי ישראל משני החוגים מיהרו להוביל להסכמות שלפחות ייתנו לנו רגיעה עד לאישור התקציב.
צריך לשים לב לפרט מעניין: למרות שישים הימים הקשים שעברנו, הזירות הגדולות שבהן תעמוד היהדות החרדית למבחן מול הכנסת, עוד לא החלו. כך למשל חוק הגיוס יתגלגל לאחרי הקמת הממשלה, וכן ההחלטות להגדלת המלגה לאברכים והפסקת האפליה התקציבית במערכות החינוך – יחכו להמשך הדרך. גם הקרב על הסלולר הכשר, שמעטים מבינים את טיבו ומהותו, נדחה אף הוא לזמן בלתי ידוע.
מי שמצפה לחורף שקט, יופתע לגלות שזירות הקרב עוד נכונו לנו. ניתן רק להתנחם בעובדה שכל אחד מאנ"ש יצא עם תפקיד מכובד לעצמו. מי בסמכויות ומי בתואר, מי במעמד חשוב ומי ביכולת ללהק סביבו חבורת עוזרים ויועצים. כל אחד בא על סיפוקו, חסדי ד'. כך שאם מטרת הבחירות הייתה לסדר 18 ח"כים ומקורביהם ועוד כחצי מניין של נורבגים ומקורביהם – הרי שהמטרה הושגה וניתן להכתיר את הבחירות כניצחון.
כך לדוגמה, יהדות התורה תקבל את משרד השיכון, גפני יחזיק במושכות ועדת הכספים, פרוש יכהן כשר לענייני ירושלים ומסורת ואילו אורי מקלב יעמוד ברשות לפיתוח המגזר החרדי ויכהן כסגן השר לענייני תחבורה חרדית. וגם לר' ישראל אייכלר ור' יענק'ל טסלר נמצאו שטעל'עס חשובים ומכובדים. וכמובן, ר' יצחק פינדרוס יעשה קידוש השם כאשר ייכנס כח"כ במסגרת החוק הנורבגי.
ש"ס ערכה בימים האחרונים תזוזות שמשפיעות על הח"כים במורדות הרשימה. דרעי יכהן כשר הפנים והבריאות, לצידו יכהנו משה בר סימנטוב כמנכ"ל משרד הבריאות וישראל אוזן כמנכ"ל משרד הפנים. סגנו בשני המשרדים הללו יהיה משה ארבל, הכוכב הפרלמנטרי של ש"ס. דווקא האירוע במשרד הרווחה נראה מעט מוזר: עקב מחסור במשרדי ממשלה יעקב מרגי ויואב בן צור יכהנו שניהם כשרי הרווחה של מדינת ישראל. מאז הקמת המדינה לא היו למשרד הרווחה שני שרים, אבל הממשלה החדשה יודעת לקבוע תפקידים.
איך תעבוד החלוקה בין שני שרי הרווחה המיועדים? ובכן, באופן רשמי אומרים לנו שבן צור יהיה אחראי על הביטוח הלאומי ועל זרוע התעסוקה, ואילו מרגי יופקד על ענייני חלוקת התמיכה למשפחות נזקקות. כלומר, אם לא סומכים שיעקב מרגי יהיה שר רווחה מספיק, יבוא שר הרווחה השני, יואב בן צור. באופן פחות רשמי ניתן לחלק זאת כך: יהיה שר רווחה ליוצאי מרוקו, ויהיה שר רווחה ליוצאי תימן, אל יחסר המזג. אפשרות שנייה: עד לשעה 2:00 בצהריים יכהן כשר הרווחה יעקב מרגי, כאיש עבודה מסור שמשכים בבוקר לעבודת יומו. והחל משעה זו יסיים בן צור את עיסוקיו הפרטיים ויחל לכהן כשר הרווחה.
שני שרי הרווחה יתפטרו מהכנסת, ובמקומם ייכנסו כח"כים נורבגיים חברי הרשימה יוני משריקי ונתנאל חייק. רוצה לומר: כמה סמכויות ברווחה יהיה למרגי ולבן צור קשה לדעת. אך מה שבטוח הוא שהשניים ידאגו לרווחתם של משריקי וחייק שיזכו בכרטיס כניסה לכנסת.
חיים ביטון, שקיווה להתברג בתפקיד בכיר, יסתפק בתפקיד שר במשרד החינוך, ואילו מיכאל מלכיאלי, שעמל קשה בחמש השנים האחרונות לרכוש את אמונו של היו"ר דרעי, תוגמל על מאמציו ויכהן כשר היחיד שחולש לבדו על משרד, מלבד אריה דרעי עצמו שיחלוש על שני משרדים.
בתפקיד הנחשק של סגן שר החקלאות יכהן ח"כ משה אבוטבול. ח"כ אוריאל בוסו יהיה יו"ר ועדת הבריאות של הכנסת, ואילו ח"כ ינון אזולאי יקבל את תפקיד יו"ר סיעת ש"ס וח"כ יוסף טייב יכהן כיו"ר ועדת החינוך.
בכל מקרה, וחרף החריקות והחרדה לעתיד הפוליטי הצפוי לכולנו, כולנו מחויבים לשגר את ברכת הדרך לנציגות החרדית שתיכנס למשרדים. חפץ ד' בידם יצליח לקדש שם שמיים ולייצג נאמנה את הציבור הגדול שמשווע לתיקון. ויהי רצון שכוח הציבור יעמוד להם להצליח במשימתם ולייצג את כולנו בכבוד.
