אמא של כולם

לא הייתה כזו

היא הייתה רבנית חשובה, סופרת דגולה; היא הייתה דמות אם לאלפי בחורים; הייתה לה אצילות יוצאת דופן, וכמו שאמר בעלה מורנו הגרב"מ אזרחי בלווייתה: לא הייתה כזו. לא הייתה אמא, סבתא, אחות, דודה, רבנית, אשת ראש ישיבה ובת משגיח שכזו. אחת ויחידה הייתה.

אני רוצה להציג זווית שאולי קצת פחות מוכרת לציבור הרחב, ושדווקא אנחנו, תלמידי ישיבת 'עטרת ישראל', זכינו להכיר יותר מקרוב.

דומה שיותר משאנו ראינו בה דמות אימהית, היא ראתה בנו ילדים ממש.

למסירות שלה לאחר בכלל ולתלמידי הישיבה בפרט לא היה אח ורע.

מאז שהייתה ילדה החיים הפרטיים שלה הופקרו לטובת הכלל. היא כנראה האישה היחידה שעונה באופן מלא להגדרה "בת ישיבה". ביתו של אביה, המשגיח המיתולוגי של ישיבת 'חברון' רבי מאיר חדש, היה במבנה הישיבה שבשכונת גאולה. דלתו הייתה תמיד פתוחה לרווחה, לא במובן המטפורי אלא כתיאור עובדתי.

בחורי הישיבה נכנסו ובאו לבית הקטן, חיטטו בארונות כדי לקחת תה, סוכר, אקמול סביב השעון. גם באמצע הלילה או בשבת בצהריים ואפילו בימי בין הזמנים.

היום קשה להבין כיצד אדם מוותר כך על מעט הפרטיות שיש לו, אבל כך היה.

לא הכרנו את אביה "המשגיח זצ"ל", אבל אומרים שהיא הייתה מעין בבואה אותנטית שלו, ואולי בשביל להספיד אותה כראוי אפשר להביא סיפור דווקא מאביה זצ"ל.

משימה חשאית

כשנפתחה ישיבת 'עטרת ישראל' בשנת תשל"ו על ידי ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי, הגיע המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל לכהן בישיבה שהקים חתנו. העובדה שהפיגורה המוסרית והרוחנית הכי גדולה בעולם הישיבות הגיעה לישיבה החדשה, תרמה לכך שהישיבה זינקה די מהר לכותל המזרח של עולם התורה.

היו אלו שנים ספורות לאחר פתיחת הישיבה. ימים שהישיבה עוד עשתה את צעדיה הראשונים בעולם התורה, ומדינת ישראל – איך לא – נקלעה למערכת בחירות יצרית. זו הייתה תקופת טרום מפלגות דגל התורה ושס. הייצוג החרדי כולו עמד על ארבעה מנדטים, ובכלל הציבור החרדי היה הרבה פחות מעורב, רגשית ומעשית, בפוליטיקה הישראלית.

באותה שנה החליט איש עסקים חרדי מוכר להקים מפלגה. "עוצמה" הוא קרא לה. זה היה משהו חדש ומלהיב, ואותו איש עסקים עשה חריש עמוק בישיבות לסחוף קולות. הבחורים התלהבו מהצעצוע החדש: מפלגה שמחזרת אחרי קולותיהם, והלכו אחריו בהתלהבות. בעיני גדולי ישראל וראשי הישיבות זה כמובן לא מצא חן, אבל חוץ ממכתבי מחאה לא היה הרבה מה לעשות.

בצהרי יום אחד בזמן קיץ נחת הנ"ל כחלק ממסלולו בחדר האוכל של ישיבת 'עטרת ישראל' כדי לשכנע את הבחורים לתמוך במפלגה החדשה. בחורים הם סקרנים, ואיש העסקים הנ"ל היה יהודי מסקרן מאוד. הם התאספו סביבו, ישבו ושמעו אותו בקשב ונפרדו ממנו לשלום.

אנשים טובים אף פעם לא היו חסרים בעם היהודי, והיו נשמות טובות שהפיצו שבישיבה החדשה של הגרב"מ אזרחי תומכים במפלגה של אותו איש עסקים. וההוכחה: הם אוכלים ארוחת צהריים עם אותו מתמודד ומכבדים אותו בכבוד מלכים.

האקלים הציבורי בזמנו לא היה סובלני, וזו הייתה יכולה להיות מכת מוות לישיבה.

ראש הישיבה הגרב"מ אזרחי החליט לשלוח בחשאי שני בחורים מבחירי הישיבה, בעלי כושר הסברה שאותו ינקו ב'שיעורים כלליים' לגורמים שהעבירו ביקורת על הביקור. הוא רצה שיסבירו שאין פה לא תמיכה ולא הצהרה. מדובר ביהודי שהגיע על דעת עצמו, דיבר עם בחורים שפגשו בו באקראי, והלך. הישיבה כולה מצייתת לגדולי ישראל בלי שום פקפוק.

ולמה הוא שלח בחשאי? כי חמיו המשגיח זצ"ל לא אהב שמתערבים לו בישיבה. הוא חשב שראש הישיבה והמשגיח הם מנווטי הספינה הרוחנית של הישיבה. הם צריכים לטפל בבעיות שצצות ועל כתפיהם מונחת האחריות.

אולי זו הייתה תמימות, אולי לא הכיר את העולם החדש, ואולי הכיר טוב יותר מכולם.

כך או כך שני הבחורים הלכו לשליחותם, אמרו מה שאמרו וחזרו לישיבה.

כשחזרו מהמשימה החשאית ונכנסו בשערי הישיבה, פגש בהם המשגיח.

מאיפה אתם חוזרים? שאל בהתעניינות.

גמגמו לפה וגמגמו לשם. המשגיח אולי נראה תמים, אבל ניסיון ארוך שנים היה לו, ואחרי כמה דקות הם נאלצו לספר לו בדיוק מה עשו ואיך עשו, ולספר שהם נשלחו לבני ברק להסביר שהישיבה לא תומכת באף איש עסקים ולא מתערבת ח"ו בפוליטיקה.

המשגיח לא אהב את מה ששמע.

אבל המשיך לשאול: ומה אמרו לכם?

"לא קיבלו את ההתנצלות".

למה?

"כי טענו שאם הישיבה הייתה באמת נגד אותו אחד, אף אחד לא היה נותן לו להשמיע את דבריו".

נו, ומה אמרתם?

"שהוא הגיע באמצע ארוחת צהריים ובחורים ישבו ואכלו, לא היה אפשר ללכת".

ומה אמרו?

"שאם לא הייתה ברירה, היה צריך להוציא אותו משם בכוח אבל אמרנו שהיהודי חזק מאוד, מגיבורי ישראל ממש, ואף אחד לא רצה לריב איתו".

נו?

"התשובה לא התקבלה. נאמר לנו שאם באמת היה אכפת לנו, היינו מתאגדים כמה בחורים ומוציאים אותו".

המשגיח חשב כמה רגעים ואמר: "תחזרו לשם ותגידו שיש ישיבה בירושלים, ישיבת 'עטרת ישראל', ישיבה של בחורים מצוינים שיושבים ולומדים ומצייתים לגדולי ישראל, אבל מהישיבה הזו לא זורקים אף אחד. לא מגרשים ולא אומרים לאף אחד לצאת".

לא ברור אם אותם בחורים חזרו או לא. כנראה שלא, אבל את המסר הם קיבלו בעצמות.

השקפה זה דבר חשוב. גם ראש הישיבה וגם המשגיח דיברו בחריפות על אותה ארוחת צהריים והבהירו לבחורים את חומרת העניין, אבל בישיבת 'עטרת ישראל', במשנתו של המשגיח, לא זורקים אף אחד.

והרבנית ע"ה העלתה את זה בדרגה נוספת: בבית שלה לא רק שלא זורקים אף אחד, אלא מקבלים כל אחד. בשמחה, בחיוך, בהתעניינות, ללא תנאי ובאהבה ללא גבול.

לקבל ולהכיל

אפשר לדבר על הצדקות שלה, על התפילות שלה, על מעשי החסד האדירים שלה. הכל נכון ומדויק ומסתמא ייכתב, אבל בעיניים שלי הדמות שלה הייתה לפני ואחרי הכל דמות של קבלה והכלה.

את הממלכה שלה ניהלה בשמחה ובאצילות מהקומה העליונה שבביתה הצמוד לבית המדרש של הישיבה. מהמטבח הקטן והצנוע, שתמיד היה מלא באנשים ומאכלים, הייתה מקשיבה, נותנת מילה טובה, מחמיאה, מחזקת כשצריך. פורשת חום אימהי על בחורי ישיבה שגלו הרחק מהמרחב הטבעי שלהם למגרש תחרותי וקשוח, ולפעמים כל מה שחסר להם הוא קצת חום אימהי. אפילו רק לכמה רגעים.

היא הגיעה מבית אצולה והקימה בית אצולה. היו לה כל הסיבות שבעולם להסתגר בדל"ת אמותיה ולהפעיל סביבה צבא של משרתים. ועדיין כל חלכאי ונדכאי העולם הרגישו אצלה בבית. תמיד בחיוך ענק, בהתעניינות אמיתית מכל הלב בשלום הילדים וההורים, ותמיד במילה טובה.

כל פעם שהייתה פוגשת אמא של בחור הייתה יוצאת מגדרה לשבח אותו.

אבי היה בוגר ישיבת 'חברון' והיה מהתלמידים הראשונים בכולל של 'עטרת ישראל', שהקים ראש הישיבה שליט"א.

לא אשכח שסבתא פרומה ע"ה, אימו של אבי, ניצולת שואה, הייתה מספרת בעיניים בורקות, עשרות שנים אחרי, שאשתו של ראש הישיבה הייתה מתקשרת אליה מדי פעם לספר לה שהבן שלה מאיר את הישיבה, שבעלה אוהב אותו אהבת נפש, שהיא שומעת אותם לומדים בלילות בהתלהבות ומתמלאת בשמחה.

במשך שנים זה היה מקור גאוותה של סבתא. אשתו של ראש הישיבה אומרת בשמו שבנה הוא העילוי של הישיבה. מי ידמה ומי ישווה!

וזה לא דבר מובן מאליו. לא מחויב המציאות. זה לא תפקיד סטנדרטי של אשת ראש ישיבה. היא לקחה את זה על עצמה וזה יחסר. כל כך יחסר.

זכותה תגן עלינו ועל כל ישראל.

לא משלם מחיר

קשה לעבור מהקודש לחול.

אבל רק כמה מילים על תמונת המראה של הנכתב לעיל.

נתחיל עם המובן מאליו: נתניהו הוא מנהיג דגול. הביא מנדטים בשפע. האיש שחזר לשלטון כנגד כל הסיכויים וכו' וכו'.

הבעיה היא שההתנהלות שלו גם במו"מ הקואליציוני אבל בעיקר כלפי האנשים שהלכו איתו במדבר בארץ לא זרועה, היא מופת של חזירות מחפירה. אין מילה אחרת.

אפשר להגיד שאם בליכוד היו 35 נתניהואים, הוא לא היה מגיע לתוצאה שהוא הגיע. נתניהו הוא הקודקוד אבל הליכוד עצמו, השדרה של המפלגה, מה שנקרא "הרצפה", הם אנשים אחרים ובראשם דודי אמסלם. הוא הרבה יותר "הליכוד" מנתניהו. הוא הפרצוף של המצביעים, של הזעקה, של הדרישה לתקן את המדינה, להפוך אותה ליהודית יותר, למסורתית יותר, להשוות את התנאים של הילדים מהפריפריה לתנאים של אלה מהמרכז.

ההישג של הליכוד נזקף לזכותו לא פחות מאשר לנתניהו.

אין הוכחה שאמסלם הוא מגנט מנדטים, זה לא נבחן, אבל הוא האיש שמייצג בצורה אותנטית את מצביעי הליכוד, בזכותו הם מרגישים במפלגה הזו בבית.

הוא האיש שנשכב על הגדר לאורך כל שנות האופוזיציה, במסירות נפש שאין לה אח ורע.

נכון, אפשר לתהות על עצם הצבת אולטימטום שלו על שני תפקידים בכירים. זו טענה. אבל שום דבר לא יכול לתרץ את זה שמשאירים אותו בחוץ.

נתניהו, ולא בפעם הראשונה, מנהל את המערכת בלי שום רגשות. קשה לומר שהוא משלם על כך מחיר. בינתיים הוא האיש שמכהן פה כראש ממשלה הכי הרבה שנים, אבל גם אם הוא לא משלם מחיר פוליטי קשה להתעלם מתחושת הקבס שעולה בגרונות רבים מדי ביום הקמת הממשלה.

אם בעטר'ס למדנו שלא זורקים אנשים, מהליכוד אנחנו לומדים שזורקים גם זורקים.

יהי חלקנו עם הראשונים.