לפני קרוב לארבעים שנה – בשנת תשמ"ב – עבר מו"ר המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל להתגורר בירושלים, והחל ללמוד עימי בקביעות פעם בשבוע. הספר הראשון שהוא ביקש ללמוד היה הספר 'נפש החיים' לרבי חיים מוואלוז'ין, שאותו הוא ראה כספר הדרכה בסיסי בעבודת השם מעשית.
כאשר למדנו את הפרקים הראשונים בספר – שם מרחיב הגר"ח בנוגע למקומו של האדם בעולם ולהשפעה שיש למעשיו ולנשמתו על הבריאה – אמר לי המשגיח שלוּ הייתה נשמתו של האדם מתגלה אליו במלואה, לא היה ביכולתו לשרוד ולחיות עם הגילוי.
בהתחלה, המשפט הזה היה נראה לי משונה. אנחנו רגילים לחשוב על כך שגילוי של מציאות גבוהה המגיעה מחוץ לעולמו של האדם, עלולה להיות מסוכנת עבורו – "כי לא יראני האדם וחי". אבל הנשמה, היא חלק מעצם מציאותו של האדם. האדם הרי חי מכוחה של נשמתו; כיצד ייתכן אפוא שדווקא החשיפה לנשמה זו במלואה עלולה להיות מסוכנת עבורו? איך ניתן לחיות באמצעות דבר שאיננו יכולים להכיל – ומה היא הדרך הנכונה לחיות איתו?
האדם כהר געש
אם נרצה לגעת קצת בנקודה הזו, ניתן להמשיל את האדם למעין עולם קטן.
כידוע, החיים בכדור הארץ מתקיימים על פני קרום של אדמה הראויה למגורים. מתחת לאותה שכבת אדמה, ישנן כמויות עצומות של אנרגיה. אותה אנרגיה היא כוח חיוני לקיומו של כדור הארץ, אך כאשר היא מתפרצת בעוצמה כחלק מהתהליך הידוע כהתפרצות הר געש, התוצאה הרסנית ומסוכנת.
האנרגיה הלוהטת של ליבת כדור הארץ הכרחית, אך היא צריכה להישאר מתחת לפני האדמה, על מנת לשמור על קיומו התקין של העולם. יציאה לא מבוקרת של אותה אנרגיה אל פני השטח, עשויה לזרוע חורבן מוחלט ולהפר את האיזון העדין שמאפשר את קיומם של החיים.
אותו עיקרון נכון לא רק במבנה הפיזי של העולם. מרכזו הרוחני של העולם הוא בית המקדש, שמרכזו הוא קודש הקודשים – אזור חתום וסגור, שרק הכהן הגדול רשאי להיכנס אליו פעם אחת בשנה. בליבו של קודש הקדשים ניצב ארון הברית – אף הוא חתום וסגור, וכפי שמלמדים אותנו חז"ל (ב"ב צט.) "מקום ארון וכרובים אינו מן המידה" – כלומר, הוא איננו תופס מקום במרחב. בין שני הכרובים היה יוצא קולה של השכינה באוהל מועד – אותו קול שבני ישראל פחדו שימית אותם במעמד הר סיני.
בן אדם רגיל אינו מסוגל לחיות ולהתקיים לאורך זמן בתוך אותו מקום קדוש, בתוך אותה ליבה רוחנית של העולם. הוא אינו מסוגל לעמוד במקום שמופקע מכל תפיסת המרחב והמציאות של העולם, והוא אינו מסוגל להכיל גילוי ישיר ומפורש כל כך של השכינה. אף על פי כן – מקום זה הוא ליבו של העולם, וממנו שואב העולם כולו את חיותו. העולם אינו יכול להתקיים ללא אותה מציאות של קדושה פנימית ונסתרת, אך הוא גם אינו מסוגל להתקיים אם הגבול העדין שבינו לבין אותה קדושה נפרץ והיא פורצת החוצה.
אם נרצה להעביר את אותו רעיון לחיים האישיים שלנו, נוכל לקחת לדוגמה יסודות בסיסיים באמונה. כמו, למשל, האמונה ש"אין עוד מלבדו".
ללא ספק, ההכרה שהכל מגיע מאיתו יתברך, שהוא משגיח על הנבראים כולם, שאין דבר נעלם ממנו, שאין כוח שיכול לעמוד כנגדו חלילה, ואין שום פרט שלא נכלל בתוכנית הגדולה שיש לו עבור העולם – היא הנחה בסיסית שעליה מושתתת כל האמונה שלנו. למרות זאת, השימוש בה צריך להיות זהיר ומושכל.
אם ניקח את היסוד הבסיסי והמהותי הזה וננסה להחיל אותו על העולם במלוא מובן המילה, התוצאה תהיה שקולה להתפרצות הר געש. נוכחות מלאה של הקב"ה בעולם אינה מותירה מקום לשום נברא; אם בכל מקרה הכל מגיע מאיתו יתברך, איזה מקום יש להחלטות שאני מקבל? מדוע שיהיה צורך לקחת אחריות, ליזום ולהתאמץ לעשות את הדבר הנכון, אם בכל מקרה הכל נמצא מחוץ לתחום השליטה שלנו?
היחס ליסודות מהסוג הזה צריך להיות זהיר מאוד. ברור מאליו שאי אפשר לסגור את הדלת ולהתעלם מעקרונות משמעותיים כל כך באמונה, שכן כל עולמנו הרוחני שואב את חיותו מכוח אותה אמונה קדושה – אמנם, מנגד, ככל שמדובר ביסוד חשוב יותר וחיוני יותר, כך גדלה הסכנה של הנזק העלול להיגרם משימוש לא נכון באותו יסוד.
בניגוד למה שמקובל לעיתים לחשוב, אין שום צורך לקחת יסודות שמקורם פנימי כל כך ולנסות להחיל אותם על העולם בכל הכוח. ניסיון לכפות על המציאות לקבל את אותן תובנות גבוהות כהווייתן, עשוי להפר את האיזון העדין שמאפשר את קיומו של העולם, ממש כשם שניתוק מאותם יסודות כמוהו כהתנתקות ממקור החיים של הבריאה.
פנימיות היא כמו אש לוהטת או כמו נהר של מַאגְמָה (סלע מותך ורותח. לאחר יציאת המאגמה מבטן האדמה היא הופכת ללבה) המבעבעת מתחת לפני השטח של העולם; בלעדיה החיים היו בלתי אפשריים, אך כאשר היא יוצאת במלוא העצמה, היא עשויה להחריב את העולם שמתקיים ממנה. החכמה הגדולה היא, לדעת כיצד לשמור על האיזון העדין שבין העולם החיצון לבין התוכן הפנימי שעליו הוא מושתת; כיצד לדאוג שהאש לא תכבה, אך גם לא תצא משליטה. עלינו להשכיל להשתמש בה מבלי להיכוות ממנה.
הרעיון הזה נכון גם כלפי כל אחד ואחד באופן אישי. לכל אדם ישנה נקודה פנימית שבוערת בו – במידה והוא עדיין לא כיבה אותה. אמנם, אותה נקודה פנימית אינה צריכה לפרוץ החוצה ולהתגלגל באבני חוצות. כוחה של הנקודה הפנימית יפה דווקא משום שהיא מוצנעת ונוכחותה אינה מורגשת בעולם שבחוץ.
כל מי שזכה להכיר מקרוב אדם גדול, בוודאי מכיר את התופעה. מצד אחד עומד מולך אדם שבלב שלו בוערת אש של קדושה. יש מקומות מסוימים ברוחניות שאליהם הוא רגיש עד כאב; מקומות שיכולים להביא אותו בקלות לדמעות, עיוותים שהוא היה משתוקק לתקן לוּ הייתה לוֹ היכולת לעשות כך. מי לא ראה, או לפחות שמע, על אדם גדול שהיה מסוגל להזדעזע כאשר נחשף לדברים שאנו דשים בעקבינו? שלא היה יכול להבין כיצד אנשים יכולים להיות אדישים לדברים שהנשמה תלויה בהם?
אמנם, למרות זאת, הגדולה באותם אנשי מעלה היא דווקא בכך שהאש נשארת בתוכם פנימה. יכולות להיות להם השגות רוחניות עמוקות, אבל הם לא מונעות מהם לתפקד או לתקשר עם העולם. הם מסוגלים לחיות בעולם שבו אין צער גדול יותר מהצער על סילוק השכינה, אך גם להיות רגישים לכאב של ילד קטן.
הנקודה הפנימית בוערת ומקרינה על אישיותו של האדם, כל עוד היא נשארת בפנים. אך ברגע שהיא יוצאת החוצה, העסק כבר מתחיל להיות לא יציב. כל אדם שמודע לנקודה פנימית שקיימת בתוכו, צריך לדעת לשמור עליה ולעבוד איתה, אך גם להיזהר שהיא לא תשתלט עליו ותגרום לו לאבד את האיזון ואת הקשר הבריא עם העולם. אכן, האדם חי מכוחה של נשמתו – אך אם הוא היה נחשף אליה במלוא עוצמתה, הוא לא היה מסוגל לשרוד.
יראת שמים כיצד?
הדרך הנכונה לגשת לסוג כזה של עבודה, מתחילה בשינוי גישה בסיסי. במקום לנסות ולחפש את אותה נקודה בתוכנו פנימה באופן שעלול להוביל אותנו למסלול התנגשות עם עצמנו ועם העולם, אנחנו צריכים לחפש היכן אותו מסר יכול להדהד דווקא מהעולם שסביבנו. היכן הנקודה הפנימית שלנו יכולה לאפשר לנו להביט אחרת על המציאות ולראות בה עומקים שבלעדי אותה נקודה היו יכולים להיות נסתרים מהעין. כך נוכל לעבוד ולגדול עם אותו כוח פנימי מבלי להתעסק איתו בצורה ישירה ומסוכנת.
רעיון דומה אנחנו יכולים לראות בדברי הגמרא במנחות (מג:), שם לומדת הגמרא את החובה לברך מאה ברכות בכל יום מהפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעימך" (דברים י', י"ב). ההמשך של אותו פסוק הוא: "כי אם ליראה…" וכו'. התורה מצווה אותנו ליראה את ה' יתברך, וחז"ל מלמדים אותנו שהדרך לכך היא באמצעות אותן מאה ברכות שחייב אדם לומר בכל יום. כיצד החובה לברך מאה ברכות בכל יום עוזרת לנו למלא את הדרישה ליראת שמים?
יראת שמים היא הפתח לכל עבודת השם. אבל אין פירוש הדבר שאפשר להגיע אליה בצורה ישירה. על מנת שאדם יבנה את יראת השמים שלו באופן נכון, הוא אינו צריך להעמיק להתבונן פנימה, אלא לחפש את המקום שבו הוא יכול לשמוע כיצד המסר של יראת השמים מהדהד בעולם. כאשר אנחנו מברכים – בין אם מדובר בברכות השבח, בברכות הנהנין או בברכות אחרות – אנחנו מבטאים את העובדה שהעולם מכיל אינספור אופנים שבהם הקב"ה בוחר לדבר איתנו.
אדם רגיל רואה באוכל דבר מה מזין, יהודי מאמין רואה שבתוך המאכל מונח חסד של הקב"ה. הוא רואה קשת בענן ונזכר בברית שכרת הקב"ה עם נח. הוא ניגש לקיים מצווה ומתייחס למעלה שהעניק הקב"ה לעם ישראל. הוא מקדש את השבת ואת המועדים ומעניק ליום רובד קדוש שמבדל אותו משאר ימות השבוע והשנה.
כל אותן צורות שונות של הסתכלות, אינן מתאפשרות ללא יראת שמים. כאשר אנחנו יוצקים לתוך המציאות תוכן שיסודו ביראת שמים, העולם מקבל משמעות אחרת לחלוטין, ובמקביל גם המודעות שלנו ליראת השמים גדלה – וזאת מבלי שניסינו לגעת באותה נקודה בוערת עצמה.
יצא לי פעם לפגוש גר צדק, שלבנו הקטן היה מום מולד מסוים. דבר זה הפריע לו מאוד. כשדיברתי עם אותו יהודי על נושא זה, שאלתי אותו למה לדעתו הקב"ה צריך גרים? האם חסרים לו עוד אנשים שמקיימים מצוות ומדקדקים בהלכה בעם ישראל? או, שמא, יש ערך מוסף ייחודי, שרק הגר יכול לתרום לעם ישראל?
כמובן, הוא השיב לי שהוא מאמין שהאפשרות השנייה היא הנכונה. אם כי הוא לא ידע לנקוב היכן נמצא הערך המוסף שהוא מביא לעם ישראל.
עניתי לו, שאחת הבעיות שקיימות אצלנו בציבור היא, שכאשר כולם צועדים באותה הדרך ובאותו המסלול, אפשר בקלות לאבד את המודעות לכך שאדם יכול למלא את תפקידו בעולם ולגדול גם אם הוא אינו הולך בתלם. שכחנו שלכל אדם ישנו תפקיד ייחודי בעולם, ושלפעמים הוא צריך לעבור דברים לא כל כך מקובלים על מנת להגיע למקום שהקב"ה ייעד עבורו.
כגר צדק – אמרתי לו – הדרך שלך בהחלט שונה מזו של אלו שסביבך. היא ממש לא הדרך האידיאלית שכל אחד היה בוחר לעצמו ולילדים שלו. אבל זו בדיוק הדרך שהקב"ה בחר בשבילך. אתה הרבה יותר מודע לכך שאדם יכול לגדול, גם אם הוא לא הטיפוס הכי תקני בעולם, ושאפשר להיות עובד השם גם בלי להיות זהה לכל אלו שיושבים לידך בבית הכנסת.
במקרה שלך, הוספתי, לא רק שאתה עצמך כזה – אלא שגם הבן הקטן שלך יצטרך לעבור מסלול דומה. הוא אף פעם לא ייראה כמו ילד רגיל, אבל זה לא אמור למנוע ממנו לגדול ולהתפתח כאדם בעל אישיות בריאה ומיוחדת. זה בוודאי לא צריך למנוע ממנו להיות עובד השם אמיתי.
הסיבה שבגללה יכולתי לראות את האבחנה הזו, הייתה מאחר וגם אצלי בוערת נקודה דומה. בעיניי, הרצון להיות תקני, הוא אחד המכשולים הגדולים העומדים בפנינו ומונעים מאיתנו לגדול, והעובדה שאותו רצון להתמסד הפך במקומות רבים להיות קודש קודשים, מקוממת אותי.
ופה בדיוק מגיע החלק המסוכן.
לו הייתי נותן דרור לאותן תחושות, התוצאה הייתה הרסנית. חברה צריכה מסגרת וכללים, ואדם צריך לדעת לחיות בתוך המסגרת שהחברה מציבה לו. אדם שהיצר האינדיבידואלי שלו מתפרץ ללא שליטה, הופך לאדם משוגע, פשוטו כמשמעו. אמנם, הרגישות שיש לי לאותה נקודה, גרמה לי להיות מסוגל לראות את סיפור החיים של אותו גר צדק בצורה קצת אחרת ושונה – וכך גם ללמוד על עצמי. דווקא הערנות לעולם שבחוץ, היא הדרך הבריאה להגיע למה שנמצא במקומות הכי עמוקים שלנו עצמנו.
