לא מעט זירות רותחות ומדממות מתפתחות בינינו, הציבור החרדי, למדינת ישראל, במסגרת משבר הקורונה המתגלגל. רצתה ההשגחה, ושני הנגיפים – זה של הקורונה וזה של הפוליטיקה – יצעדו יחדיו, שלובי זרוע זה בזה. השבוע, כך נדמה, הגיעו היחסים הללו לנקודת רתיחה מסוכנת. קשה להסתובב ברחוב בחזות חרדית מבלי שיינעצו מבטים עוינים, שיישאלו שאלות מקניטות – חלקן בהתרסה, אבל חלקן באמת בכאב.
אף אחד לא הזמין את המצב שהוביל לתהומות השפל הללו באריזת משלוחים מסין: לפני שנה בדיוק, בימים אלו, התעוררנו לראשונה לתופעת קיומו של הנגיף הקטן והמסתורי. מדינת ישראל נדרשה להתמודד מול סוגיית הטיסות הנכנסות מסין, המקום שבו התפרץ הנגיף והחל להשתולל בקצב קטלני. אלה היו ימים של מערכת בחירות שלישית, במדינה תזזיתית שלא ידעה להכריע מי ינהיג אותה. אגב, עד עכשיו היא לא יודעת.
היינו תלויים בין שמים לארץ: בין הנגיף שהיה ברור כי ישנה את חיינו בטווח הארוך יותר – כפי שאכן קרה כעבור חודש בדיוק – לבין תקווה לפיה הנה סוף סוף אנו הולכים ליציבות פוליטית, עם ממשלה שתכהן, תקציב מסודר שיעבור, וממשלה שתהיה מרוכזת במשימותיה. הייתה תקווה באוויר שהפעם, סוף סוף, תיפול הכרעה.
אבל מאז הכל התהפך, והאנדרלמוסיה רק הלכה וגדלה. הקורונה והפוליטיקה הפכו לעיסה מאוסה של פופוליזם עכור. לא מעט החלטות מצילות חיים, כמו הזרמת תקציבים למרכזי הרפואה, תקצוב מערכת הבריאות, סגירת השמים לטיסות לדובאי למשל – אינן מתקבלות, רק בשל העובדה שהנהגת המדינה הפכה מקבינט שאמור לקבל החלטות של חיים לאסופת מנהיגים ממפלגות ניצות, שאינם מסוגלים להתכנס לחדר אחד ולהסכים על משהו אחד לטובת האזרחים.
חלק מן התופעות של ההיענות הציבורית החלשה עד בלתי קיימת להוראות הסגר – קשור לחוסר האמון שהלך והתפתח בין אוכלוסיות שלמות למקבלי ההחלטות. כל עוד דיברו על בריאות נטו – הציבור שיתף פעולה. זכרו מה היה כאן בחודשי אדר וניסן: ציות מוחלט. איש לא חשב להפר. הכל היה סגור באופן הרמטי. מה קרה מאז? מאז קרתה פוליטיקה, הרבה פוליטיקה: וברגע שהשיקול הפוליטי הזר והציני הפך להיות המרכיב הדומיננטי בכל החלטה – האמון נסדק, ולמרבה הצער, מאז כל אחד עושה שבת לעצמו; כל אחד מקדש את המקומות והזמנים שבהם מבחינתו אין קורונה, אין סכנה ואין צורך בזהירות.
סולם רעוע
וכאן אנו מגיעים אל הזירה החרדית. מקבץ של גלים חוזרים הביא את הציבור החרדי להפוך באופן רשמי ומקובע לשק החבטות של התקשורת הישראלית, ואנו מוכרחים להודות: לא תמיד שלא בצדק. הציבור החרדי הוא באמת קרוע מבפנים, נע בין קטבים וקצוות. אנחנו כפופים לשתי ממשלות: ממשלת ההלכה – ולהבדיל ממשלת נתניהו; אנו חיים בשתי מדינות: מדינת התורה – ומדינת ישראל. ספר החוקים שמחייב אותנו מעל לכל הוא לא זה שנכתב בתש"ח, אלה זה שכתב רבי יוסף קארו לפני 500 שנה. מנגד, אנו מכירים בהיותנו אזרחים הנדרשים לשמור על החוק. אלמלא מוראה של מלכות – איש את רעהו חיים בלעו, ובימים כאלה, בהם במחי חוסר זהירות עלולים להשפיע על המשך חייו של הזולת רח"ל – הדברים מקבלים משמעות יתרה.
הכאב הוא, שמלכתחילה לא אמורה להיות שום התנגשות בין הדברים. התורה היא תורת חיים. היא זו שמהזהירה אותנו 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'; 'לא תעמוד על דם רעך'. על ההנחיות היינו אמורים לשמור לא בגלל הממשלה, נתניהו או המשטרה; בגלל שאנו יהודים שקדושת החיים נמצא אצלם במדרג הגבוה ביותר בעולם. פיקוח נפש דוחה הכל.
ואכן, כל עוד לא היה מי שדאג ליצור התנגשות אמיתית או מלאכותית בין הסמכויות – הכל התנהל על מי מנוחות. המוסדות היו סגורים, המניינים נערכו במרפסות ובחצרות, השמירה הייתה מושלמת, אות ומופת. אבל אז הגיע השלב שבו מדינת ישראל הציבה סולם עדיפויות משל עצמה. בראש הסולם: הכלכלה, חופשות יולי-אוגוסט, טיסות לדובאי, אירועי תרבות, הווי ובידור. בתחתית הסולם: החינוך, בתי הכנסת, לימוד התורה. בתגובה, גם במדינת בני ברק הוצב סולם, אבל הפוך לגמרי: ילדי תינוקות של בית רבן בראש הסולם, תורה ותפילה במִשלבים העליונים – דובאי וחופשות בתחתית הסולם, אם בכלל.
הקונפליקט הזה הוביל לפרדוקס, בשתי הזירות: "אז מי קובע לנו?" שאלה האמא החרדית בבני ברק, "ביבי או הרב?" האם שולחים את הילד לחיידר או לא? הולכים לבית הכנסת או נשארים בבית? האם אפשר לייחס לבנימין נתניהו את אותה ענייניות, טוהר ושיקול דעת בקבלת ההחלטות כמו אלו של מרן הגר"ח קניבסקי? כמה החלטות שמתקבלות במדינה נובעות נטו מדאגה מקורונה ולא משלל אינטרסים אחרים?!
יחוגו וינועו כשיכור
סכסוך הרשויות הפציע דווקא בתקופה שבה מערכת האכיפה הישראלית והציבור החרדי נעים בתנודתיות של שיכורים. רק בקצוות: או שאפשר לקיים שלושים חתונות במתחם אחד בהשתתפות אלפים – או שמכים אנשים באלות ומובילים אותם בזינזאנות למעצר בגלל שנתפסו עם מסכה שאינה מכסה את האף. הכל בקפריזות, בעלייה מאפס למאה. אין אזורי אמצע. אין סבירות, אין מידתיות. השדרן בכלי התקשורת התורן מכתיב עבור הקצין במטה המשטרה שמוריד פקודות לשוטר בשטח. "אמרו במהדורה שאנחנו לא אוכפים מספיק, יאללה תסתער בבני ברק בכל הכוח", זהו משפט שגם אם לא נאמר מפורשות – הוא מרחף מעל לכל ההתנהלות המשטרתית.
וכך נקלענו ל'יום חמישי השחור' בבני ברק. שתי תמונות החרידו את הלב: באחת נצפים צעירים משלנו פוגעים באכזריות ברכב שבו יושבים אנשים, שבהמשך התברר כי הם שוטרים. הם חבטו ללא רחם, עד כדי סכנת נפשות. יסלחו לי כל העדות: אלה לא היו "בנים לבעלי תשובה", וגם לא מ"בתים של עדות המזרח" כמו שכל מיני גזענים בתוכנו מנסים לחלק את כל אירוע בלתי נעים שקורה במחוזותינו. הכי 'אונזערע' שיש.
התוצאה לא איחרה לבוא. ההוראה שהגיעה מהשר לביטחון פנים אמיר אוחנה לדאוג לכך ש"התגובה בוא תבוא ומהר!" – גררה את בני ברק לליל פרעות וזוועות במסגרת תג מחיר משטרתי אלים ובריוני שנגבה מכל תושבי העיר, ללא אבחנה, אנשים נשים וטף. רימוני הלם בפתחי הבניינים, מסוקים באוויר, אלות ברחובות, ילדים קופצים מהמיטות בבהלה. עיר שלמה במצב מלחמה, הכל כדי להחזיר את הכבוד המשטרתי האבוד.
אוחנה, שסוף סוף הצליח למנות מפכ"ל על מלא, איש מטעמו בשם קובי שבתאי, אשר שימש קודם לכן כמפקד משמר הגבול הידועה באופי פעולה מאוד מסוים מול אוכלוסיות – שלח את המפכ"ל הטרי למשימת מג"ב ראשונה: להיכנס לבני ברק, להפוך את העיר על יושביה, לא לחוס ולא לרחם. אלמלא תושייתו של חבר הכנסת יצחק פינדרוס שכינס בעזרת קצין ידיד את מפגש הפיוס עם המשטרה על גג עיריית בני ברק – מי יודע להיכן היו הדברים מידרדרים בימים הבאים.
התמונה השנייה התעלתה על כל מה שראינו עד היום: נער נושר ממוצא חרדי – אחד מבני הנוער שבשנה האחרונה נמצאים כל היום בבית – פרק את זעמו בהצתת אוטובוס ושריפתו כליל. תמונה שכיווצה את כולנו במבוכה וגרמה לנו להתקפד בבושה. אלו מראות שמתאימות לעזה ורמאללה, פחות לעיר שמגדלים בה תורה וחסידות.
שני עמים, מדינה אחת
אבל כאן סיימנו עם חלוקת הציוּנים לאחרים. עכשיו בואו נדבר קצת על עצמנו.
לנציגות החרדית בכנסת, שאנו כה מרבים לחבוט בה – אפשר לחלוק רק מחמאות בפרספקטיבה של שנה אחרי פרוץ הקורונה: החתום מעלה עוקב בזמן האחרון אחרי עשר הלשכות של חברי 'יהדות התורה'. אלה לשכות שמתפקדות בימים האלה כארגוני חסד ורווחה לכל דורש: סידורי אשפוזים, העברות ממחלקה למחלקה, סידור בני משפחה מחלימים שיוכלו להיכנס למחלקה ולסעוד, אישורי כניסה לארץ, מלגות לנזקקים, אוכל לקשישים.
מיום כניסתי לסיקור עבודת הכנסת אינני זוכר תקופה כזו, שבה כל לשכת ח"כ חרדי מוצפת בפניות לעזרה לפרט וידי העוזרים הפרלמנטריים מלאות עבודה מהסוג שמאפיין בדרך כלל מתנדבים בארגוני חסד. בזמן שבו לא ניתן לערוך חתונות ואי אפשר לקיים לימודים, בעת שבה אזרחים נאנקים תחת דחק כלכלי ולא עומדים בתשלומי המשכנתא – נפתחו להן לשכות חסד חשובות בגבעת רם. הח"כים וצוותיהם עושים כמיטב יכולתם לשרת את הציבור שנקרע בין שתי המדינות.
ראוי גם לומר בפה מלא שבשני הצדדים מתקבלות לעתים החלטות לא מושכלות, אבל זו טבעה של תקופת חירום, שבה הבלבול שולט וסדר העדיפויות משתבש. למשל: לפתוח מוסד בזמן מגיפה משתוללת, ללא מחשבה על ההשלכות לחיי אדם – היא החלטה שנוגדת את העיקרון המקודש של פיקוח נפשות; מנגד, לוותר מראש על כל מערך החינוך היהודי למשך שנה כמעט תמימה, עם לימודים שנערכים קרעים-קרעים ונזק חינוכי לשנים – זה לפגוע אנושות בנשמת אפו של עולם חרדי שמושתת על חינוך. אז התוצאה היא בלבול אחד גדול.
כיוצא בזה: להחיל כללי אכיפה זהים על בית של שבעה חדרים עם ארבע נפשות ברמת השרון ליחידת דיור של שלושה חדרים עם תריסר נפשות בבני ברק – זו איוולת מבחינת שיקול הדעת. אבל מנגד – להתיר את הרסן וללעוג לרגישות של הרוב הישראלי שנחרד מתופעת הזלזול והקלת הראש כביכול בחיי אדם ואינו מסוגל להבין ולהכיל כיצד קורה שציבור ערכי שיודע לארגן הטסה של חולה בודד במאות אלפי דולרים בשביל הסיכוי הקטן להציל את חייו, לפתע מקל ראש במגפה ודאית שקוצרת חיי אדם – זהו גם משהו שקשה להצדיק ולהסביר. זוהי פגיעה בערבות ההדדית בין יהודים שאמור לשדר אכפתיות לחיי הזולת ובריאותו.
למען האמת, ההרגשה היא של שני עמים במדינה אחת. או אם תרצו: טריטוריה אחת לשני עמים. קשה לגשר על כל הפערים, אבל את זאת כן ניתן לבקש: בואו נבחר בקפידה את הזירות שבהן אנו יוצאים למלחמה מול המדינה. מישהו הצליח לספור כמה החלטות פזיזות, מאבקים מיותרים והיטפלות לזוטות היו כאן? והאם כל אלו היו שווים את השנאה שהתפרצה נגד יהודים שומרי מצוות? כלום לא היה עדיף לבחור את שני או שלושת הדברים המרכזיים שחשובים, להיאבק עליהם בכלים המקובלים והחוקיים, ולהציג חזית אחת מלוכדת ואחראית בכל השאר? מה פשר השליפה האוטומטית מהמותן? מה פשר ה'דווקא' שמשודר במקומות רבים לכל צעד שיש בו ריח של הישמרות מפני נגיף ארור וקטלני?!
אובדן שותפות הגורל
והתוצאה, רבותיי, היא הרסנית כפי שקשה למצוא את המילים שיתארו זאת.
כל מי שחי מעט בעולם המעשה ויוצא קצת מהשטעט'ל החרדי למחייתו ולכלכלתו – נתקל בימים האלו במבטים זועמים עד אימה. אלו לא מבטים של אנשי שמאל, תומכי יאיר לפיד או חסידי הקרן החדשה לישראל; אלו יהודים טובים ומסורתיים, עם הערכה חמה לתורה ולשומריה. אנשים מהברית הטבעית בין יהודים שומרי מצוות ליהודים אוהבי מסורת. הם שואלים: "מה קרה לכם, החרדים? מה עובר עליהם? לאן אתם רוצים להגיע? בחודש שבו אנו עוברים את המספר של 4,500 מתים מקורונה (1,000 מתוכם בחודש האחרון בלבד!) – אתם באמת חושבים שתוכלו לחיות ככל העולה על רוחכם? אתם חושבים שהחברה הישראלית – לא הפוליטיקה הצינית, האזרחים, האנשים הפשוטים מדימונה ובאר שבע – לא תגיש לכם את החשבונית על הפקרת החיים של כולנו?"
הביטו ימין, וראו את הקטסטרופה; הביטו לשמאל ותיווכחו בטרגדיה. המיטות בבתי החולים נמצאות בתפוסה מלאה, אחוז התחלואה החרדי זינק אל מעל ומעבר בהרבה לחלקנו באוכלוסייה. כולנו – חרדים ושאינם – נסמכים על אותן תשתיות אזרחיות. אם נותר מימוש מעשי למעשייה על אותו כסיל שקדח בתאו בספינה וקרא "אני קודח רק בתא שלי, זה לא עניינכם" – הרי שהוא קורה במציאות חיינו כאן בימי הקורונה. אנשים קודחים, מדביקים ונדבקים כמעט ביודעין, ואומרים: "אנחנו עושים את זה רק לעצמנו".
אנחנו חולקים עם החברה הישראלית את אותם מיטות במחלקות הרפואיות, את אותם משאבים ואת אותן תשתיות בריאות. אי אפשר לתקשר רק בינינו לבין עצמנו ולשים פס ארוך על כל מה שקורה סביבנו. זה לא עובד; זה אף פעם לא יעבוד.
ניקח, לדוגמה, את אירוע הקנסות. קבוצה קטנה של מנהלי מוסדות נושפת בעורפם של הפוליטיקאים החרדים כדי שיקימו קול של מהומה עקשנית נגד הכוונה להעלות את סכומי הקנסות לעסקים ולמוסדות שיפרו את החוק. הח"כים, שנרתעים מקבוצת הלחץ הכי חזקה במגזר, מתמסרים אל המאבק שכותרתו היא אחת: "תנו לנו להפר את החוק בשקט ולשלם מחיר בסדר גודל של שקית פיצוחים לשבת". אין כאן מאבק על עצם החוק, וגם לא ניסיון להתאים את ההגבלות לאופי החיים החרדי; זוהי הצהרה כמעט מפורשת לאמור: 'אנחנו רוצים לצפצף על החוק, ושתעריף הקנס יהיה מגוחך, כדי שנוכל להמשיך מבלי להרגיש תעוקה בחשבון הבנק'. זוהי אמירה בלתי מתקבלת על הדעת.
נחדד: לא כל הוראות הממשלה תואמות את אופי החיים החרדי. כליאתן של תריסר נפשות בשמונים מטרים רבועים – היא תולדה של ממשלה שאינה מודעת לצורת חייהם של חלק מאזרחיה; סגירת תלמודי התורה לזמן ארוך כל כך, מבלי לאתר חלופות, זה לא תכל'ס. אבל על זה בדיוק צריכים השרים החרדיים להיאבק: על מציאת פתרונות במסגרת החוק; על המצאת חלופות; על סידור מסלולים שמשלבים פרקטיקה ושמירה על הבריאות. ומה עושים במקום זאת? לא נוגעים בחוק עצמו – אלא דואגים לרפד את דרכם של מי שיפרו אותו. שהקנס לא יהיה גבוה מדי.
האזרח הישראלי שרואה ושומע – אינו יודע את נפשו מרוב זעם ועצבים. ההרגשה היא שיש במדינה הזו נבחרת ח"כים שמרגישים אדוני הארץ. הם יקבעו מי יידבק ומי יינצל, הם יחליטו מי ימות ואיך. בסאב-טקסט, יש מי שיוכל לשמוע אותם מכריזים כביכול: 'אנחנו נפוצץ את המוסדות, נרקוד בחתונות, נדביק ונידבק ונקריס את בתי הרפואה, ושכל השאר ימשיכו לשלם בחיים ובבריאות. כך זה נראה, כך זה נתפס, ולמען האמת – קשה להפריך את ההרגשה הזו. אין שום מחשבה על נִראוּת, אפס הפנמה של צוואת יעקב אבינו 'למה תתראו'. כולם יעבדו אצלנו וימותו, הכל בשביל שאיזה מנהל מוסד לא ייאלץ לחוש דגדוג בחשבון הבנק של המוסד בגלל שהחליט לצפצף על הוראות החוק.
הגזמנו. באמת שהגזמנו. ממש עוד לא הרבה זמן, כשהחשבון הפוליטי יוגש במזומן, והוא יהיה גבוה וכבד וכואב – לפחות שלא נתכנס לפאנלים של חשבון נפש, איך זה קרה לנו, ואולי צריך להעביר תקציב לרב אייכלר על הקמת מכון להסברה חרדית ושהרב נויגרשל יילך לאולפנים. צעדנו לזה במודע. בעיניים פקוחות.
בחייהם ובמותם
השבוע ביקרתי בבית משפחת משי-זהב בירושלים. בניין טיפוסי בבתי אונגרין, בפינת הרחובות שבטי ישראל ושומרי אמונים, בגבולותיה המערביים של שכונת מאה שערים. דירה של פעם, מהסוג שבו יהודים חיו בדמי מפתח ושמחו בחלקם. אני נכנס לבית שאיבד אב ואם בתוך יומיים; האמא, שרה זיסל ע"ה, מקורונה, והאבא, רבי מנחם מנדל זצ"ל – שלא יכול היה להישאר בלי אשת נעוריו וקרס לאחר שכנראה עבר את הקורונה מבלי לדעת על כך (בגופו נמצאו נוגדנים גבוהים). תופעה בריאותית של פוסט-קורונה. חודש קודם לכן הם שכלו את בנם ממחלה.
להיכנס לבית אותנטי שכזה ולפגוש את חמש מאות הספרים באידיש שכתב הסופר הפורה ביותר בספרות היידיש החרדית בדור האחרון; יהודי שהעמיד משפחה ענפה בבית צר בן שלושה חדרים – זוהי חוויה של רוממות, לצד עצב על הטרגדיה שפקדה את המשפחה. נקלעתי לשיחה בין שלושת האחים – ר' הרשל, ר' יהושע ור' יהודה; ולשמוע את המונולוגים של השלושה מחדרי המיון בימים שקדמו לפטירה, כשהם צבאו סביב מיטת האם – זה לשבת ולבכות.
"אם צריך לתאר גלויה טראגית על גיהינום עלי אדמות – מה שקורה במחלקה יהיה התיאור המדויק", אומר יהודה. "אחת לחצי שעה נפתחות הדלתות, והצוות הרפואי דוחף מיטה מכוסה בסדין. עוד אדם שהנגיף הכריע אותו לתמיד".
האח ר' יהושע מתכווץ ואומר: "ישבנו שם ימים ארוכים, ונגמרו לנו הדמעות מלפגוש את האנשים שכמה ימים קודם לכן ראינו אותם נכנסים על שתי רגליים ועכשיו יוצאים באלונקה לדרכם האחרונה. אנשים לא מבינים שאנחנו במגפה, ובמגפה צריך להישאר בביתם".
האח ר' הרשל, מוסיף: "ברגעים אלה יושבים בירושלים לבד שלוש מאות חרדים וחרדיות. אתה מבין את המשמעות, כן? דו ביסט דאך א שרייבער – אתה הרי כותב – תנצל זאת. תסתובב עם כרוז, תצעק געוואלד. אל תעשה הנחות. אנחנו כבר איבדנו את ההורים שלנו במגפה הזו, לפחות את ההורים שלכם תצילו. אל תשחקו בחיים שלהם!"
האחים סיפרו, שלילה לפני שקרס בפעם האחרונה, בתחילת ה'שבעה' שעוד הספיק לשבת על רעייתו, רבי מנחם מנדל זצ"ל קרא את בניו למרפסת ודיבר 'כמו אריה' על יום קִצו שקרב. הוא ביקש להודיע היכן הוא רוצה להיקבר ומה הוא מבקש שייכתב על המצבה. באותם רגעים זה נשמע כמו שיחה רגילה וצפויה של אלמן שנזכר שגם יום פטירתו יבוא מתישהו. חלפו בסך הכל שלושה ימים, והשיחה המוזרה והכאובה הפכה לרלוונטית. רבי מנחם מנדל, שלילה אחד בכל ימי חייו לא ישן מחוץ לביתו, וכל ימיו חי עם רעייתו בקורת רוח ובקרבה שהייתה סמל ומופת ל'מכבדה יותר מגופו' – הצטרף לרעייתו בעולם האמת. לא הותיר אותה לבדה. שלושה ימים בסך הכל הפרידו ביניהם.
לפני שיצאתי, נכנסתי לנחם את בנות המשפחה. "סליחה", אמרה אחת הבנות לאחר שאמרתי את נוסח 'המקום ינחם' המקוצר. "אנחנו זקוקים שתגיד גם 'ולא תוסיפו לדאבה עוד', ופרצה בבכי.
את הבכי הבא לפחות – בואו נחסוך.
קללת המוטציה
וקצת על הסקרים.
ככל שאנו מתקרבים למועד סגירת הרשימות, מתברר שבנימין נתניהו ויאיר לפיד עומדים האחד מול השני. לא בנט, לא סער, בטח לא חולדאי ושאר המתיימרים. לפיד, שנצפה השבוע בחברת אדמו"רים וראשי ישיבות במטוס מניו יורק לאחר שיצא לבקר את יועץ הסקרים האמריקאי שלו – עשה את דרכו לארץ בתחושה קלילה ומעודדת. הוא מבין שהמשחק השתנה: אם בהתחלה נראה היה שגדעון סער הוא זה שייתן את הפייט מול נתניהו – משהו במסלול ההמראה של סער נעצר. נתקע.
יאיר לפיד הוא זה שמתחיל לצבור תאוצה. חולדאי מדשדש מתחת לאחוז החסימה. בנט וסער מתגוששים יחדיו על כעשרים ושבעה מנדטים שיחולקו ביניהם, מה שאומר שבנקודת הזמן הזו אם מישהו באופוזיציה חשב להציב את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו – תוחלתו נכזבה. גם באנדרלמוסיה סביב הקורונה, נתניהו התגלה כמנהיג חזק ונחוש שאפשר להפקיד בידיו את המפתחות. כל היתר לא מצליחים לקבל את הגיבוי הציבורי הנדרש. אף אם התיקו הנצחי לא יוכרע גם הפעם – תבוסה לנתניהו אינה צפויה לפי התמונה הנוכחית. לכל היותר בחירות חמישיות. בנוהל.
אולם לכך צריך להוסיף הערת אזהרה אחת: בימים האחרונים, הנגיף מתנהג אחרת מכפי שכולנו הכרנו את התנהגותו בחודשים האחרונים. אם העקומה תמשיך לעלות בקצב מסחרר רח"ל ולא תהיה התייצבות במצב – גם נתניהו יהיה עלול להפוך לקורבן הנגיף; כמו הידיד טראמפ מוושינגטון, גם נתניהו עשוי ללכת הביתה בגלל השלכות הקורונה. זה לא נראה כעת, אבל המצב כבר נראה ככזה שמתחיל לצאת משליטה.
אם נכנסנו לחודש שבט במחשבה שהנה החיסונים מוציאים אותנו מהמנהרה החשוכה – כעת מתברר שלא דובים ולא יער. המוטציות החדשות שהגיעו משלל היבשות – מתנהגות אחרת. הן אינן ממושמעות לא לפרופסור גרוטו ולא לפרופסור ברבש. אנחנו צריכים כנראה לשכוח מכל מה שלמדנו עד עכשיו, ובכל בוקר ללמוד מחדש, לפי עקומת הנגיף העדכנית, מה יקרה כאן בשעות הקרובות.
הנגיף לא מבשר טוב. הקורבנות הנוכחיים הם אנשים בכל הגילאים, גם ללא כל רקע רפואי, אף אחד לא מוגן. כולם צריכים להתעורר, לתקן, להיטיב את הדרכים, לראות איפה אפשר להגביר זכויות בתחומים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. כמובן – לשמור על כל כללי הבריאות, מבלי להתחכם ומבלי להיות חוכמולוגים. ובעיקר-בעיקר, לזעוק זעקה גדולה: 'אבינו מלכנו, מנע מגפה מנחלתך', 'אבינו מלכנו, שלח רפואה שלמה לחולי עמך'.
