אנחנו, אנשי השנה

תשפ"ד שהייתה, העניקה לנו שנה מאתגרת ורבת תהפוכות.
מזה כחצי יובל שנים שהרשימה הזו מתפרסמת ב'משפחה', וזה לי כעשרים וחמש שנה שתחת צמד מילות הסיכום האלה "השנה שהייתה" מופיעה בדרך כלל רשימה של ציונים שאנו מעניקים לאיש השנה או לגיבור השנה בפוליטיקה, בממשלה ובחיים הציבוריים בכלל. מן תרבות שהתפתחה עם השנים, שבמסגרתה מחולקים ציוני סוף שנה ומשורטטים במעבר שבין השנים גבולות הגזרה של המערכות הפוליטיות והציבוריות, בעיני הכותב.
השנה, אל תצפו לרשימה הזאת, משום שהיא לא תתגלגל כאן עכשיו. הפעם, בחרתי לדבר עלינו. והכוונה היא 'עלינו', במובן הכי מצומצם של המילה. משום שלראש הממשלה או ליאיר לפיד, אהוד ברק ומפגיני קפלן, ישנם מספיק מצייני ציונים.
בחתימתה של תשפ"ד, תעסוק הרשימה הזאת בכל יחיד מאיתנו, החרדים. אנו, אנשי התורה המרוכזים לשבטיהם, על מיליון ושלוש מאות אלף הנפשות שאנו מונים.
ולפני הכל, חשוב להקדים. לא כמידת הקב"ה מדת בשר ודם. במשפט בין בני אנוש, הדיון עוסק בכל מה שכבר אירע. יושב הנאשם על ספסל הנאשמים בבית המשפט וממתין בחרדה למוצא פי השופט הדן אותו בגין מעשים שביצע בעבר ופוסק את דינו עליהם, כך או כך.
אך הקב"ה, בשבתו על כיסא דינו ברחמים, אינו דומה כלל לאותה סיטואציה משפטית שקל לנו לדמות לנגד עינינו. השפע והקצבה הנפסקים לזכותנו במרום בימי הדין, אינם נקצבים בשל מעשי העבר שלנו. לולי כן, הרי היינו אנו ובנינו ובני בנינו באוברדראפט מתמיד וגדול מני ים של מעשים טובים, ולא היינו זכאים למאומה. אלא, שהטובות העליונות מוזרמות אלינו בהקפה, על סמך מעשינו הטובים העתידים לבוא בשנה הבאה.
מנגד, בשולי גזר הדין הרחום הזה מופיעה הערת אזהרה: אף משקיע לא ימשיך לנתב משאבים כספיים משמעותיים לעסק שאינו עורך מאזן בסוף השנה העסקית. באותה מדה, בבואנו לקבל את חותמת הברכה על השנה הבאה אנו מתבקשים קודם כל לבצע חשבון נפש על העו"ש שלנו. לא מתוך כוונה להתייסר על מה שהיה, אלא מתוך מוכוונות עתידית לרצות לייצב ולקדם את עצמנו למקום טוב יותר.
משקיע מנוסה אינו נבהל מקשיים או נפילות חשבונאיות בקיטון ההכנסות או בגידול הוצאות חריג. הקשב שלו מופנה לבירור אחד: האם מנהלי העסק בו השקיע את מיטב כספו מבצעים מאזן המשקלל את מצב העסק במדויק ויודעים להפיק את הלקחים קדימה. במידה זאת גם נוהג הקב"ה איתנו, קרוצי החומר.
אמת, גם אנו יודעים שעל סמך מעשינו בשנה החולפת מגיעות לנו גערות ונזיפות במקרה הטוב. והוא, רחמן שכמותו, בוחר במקום זאת להעניק לנו שפע של מתנות בהקפה. אלא, שבסוף השנה, בהגיע חודש אלול, הוא רק מבקש לראות שההשקעה העצומה שלו בנו השתלמה לבסוף. גם אם נפלנו פה ושם, הוא מצפה לוודא שאנחנו יודעים לקחת אחריות, להישיר אליו מבט, להודות שחטאנו ולהבטיח לתקן.
אלמלא נבצע חשבון נפש ועריכת מאזן, כיצד ניתן לעמוד ולבקש מהמשקיע שימשיך להאמין בעסק שלנו לשנה נוספת?

סיכום עצמי
שני אבות טיפוס אפשריים מגדירים את אופיו של היהודי שומר התורה והמצוות. הנשר הגדול, הרמב"ם, בלשונו הזהב בשמונה פרקים, מכנה אותם "החסיד המהולל", ו"הכובש את יצרו".
כלומר, ישנה הדמות של יעקב איש תם יושב אוהלים, היהודי החובש את ספסלי בית המדרש בעודו עולה ומתעלה מחיל אל חיל, והאתגרים העומדים בפניו הם 'לסחוב בעליות', גם אם לפעמים עליו לנוע נגד הרוח – ובלבד שמתאמץ הוא לעלות ולהתקרב אל בוראו בהגברת חיל בתורה ובמצוות.
לעומתו, ישנו יהודי המוגדר כ"כובש את יצרו" שייעודו שונה. הוא לא זכה, מלכתחילה, להימנות על אלו ששליחותם היא להיות מחושבי ספסלי בית המדרש.
אלו הם אנשי הרשות, שמרכז חייהם מתנהל מחוץ לכתלי בית המדרש. הם אמנם יראים ושלמים ומקפידים על קלה כבחמורה, אך שולי גלימתם מתחככת בהוויות העולם בעת שהם עמלים לפרנסתם. זבולונים המחזיקים את שבט יששכר, ונדרשים להתמודד עם העולם הגדול על ניסיונותיו הרבים. שירתם האישית לקב"ה מתנגנת דווקא בעת ההתנגשות התמידית שלהם עם עולם החומר.
התיאורים הללו, מקרינים על שתי דמויות מההיסטוריה המוקדמת של עם ישראל. יעקב אבינו, האברך המנותק מהעולם והמתעלה בעבודת השם, ויוסף הצדיק שנשלח לשבת בלב ערוות הארץ, במצרים, להתמודד עם ניסיונות ולהיאבק עם יצרו. לבסוף הקרבות הפנימיים של יוסף, הם אלו המניפים אותו לפסגה הגבוהה ביותר, כפי שהוא עצמו הגדיר זאת, כאשר קרא את שם בנו אפרים, לאחר ש"הפרני אלוקים בארץ עניי". כלומר, דווקא בארץ עניי, בעודי רחוק מבית אבי הגדול, הפרני הקב"ה. יוסף הצליח לייצר בתוך החשכה הגדולה של מקום המצאו במצרים עובדת האלילים, ד' אמות של קדושה, שפיות וטהרה, ודווקא מהמעמקים האלו הצליח להגיע למצב של "הפרני".
אלה הם צמד אבות הטיפוס לכל יהודי, וכל אחד מאיתנו יודע בקלות למי מהם הוא משתייך. האם הוא נמנה בין באי בית מדרשו של יעקב, או שמא צועד הוא במשעולי העולם לאור דרכו של יוסף.
בניגוד למחשבה הראשונית, לא באמת ניתן לומר מי משני אבות הטיפוס מהווה, בעצם חייו, שיר ושבח גדול יותר לקב"ה. האם אותו אברך שעולה ומתעלה בתורה וברוחניות, או אותו בעל-בית שקם ונופל וקם בהתמודדויות תכופות על ההווי הרוחני שלו. עצם ההתמודדות בשמירה על הצלם היהודי, ללא קשר לניצחון, היא שיר ושבח נפלא ביותר, שעולה הישר אל הבורא, המתהלל במעשי ידיו להתפאר.

הרמוניה אחידה
בעבר, היו תקופות שבהן החברה החרדית הייתה מורכבת מיושבי אוהלים. רוב מניינו ובניינו של הציבור החרדי הקטן מספרית התכנס בישיבות ובכוללים. העולם היה שונה, והשתנה מאז בכפלי כפליים.

רגעים של חשבון נפש. אילוסטרציה צילון: פלאש 90

דין אחד הוא לחברה חרדית קטנה, שבטית וסגורה, ודין אחר לחברה חרדית שחצתה מכבר את מיליון הנפש, כן ירבו. בניגוד לעבר, כיום, יהודים חרדים רבים משולבים כמעט בכל תחום בישראליות היומיומית. העניין הזה מחייב היערכות אחרת, כשלצערנו – ונכתוב זאת בזהירות – המערכות הציבוריות והפוליטיות שלנו לא מספיק נתנו את דעתן לאתגר הגדול. אתגר, שככל הנראה לא מתכוון להיעלם, גם עם הופעתה של שנת תשפ"ה הבעל"ט.
כאשר החל דור התקומה הרוחנית לאחר שואת אירופה, זיכה הבורא את עמנו בתקופה של "תן לי יבנה וחכמיה". זאת הייתה דרישה אולטימטיבית ובלתי מתפשרת, שטמנה בחובה את חובת המציאות: לשקם ולרומם את היכלי התורה ולבנותם באמצעות שרידי מחנות המוות שהתגלגלו לכאן אחד מעיר ושניים ממשפחה. אלה היוו תשתית איתנה, שעליה יונח בעתיד כל כובד משקלו של העולם התורני בארץ, כפי שהוא פורח כיום. לולי התשתית הזאת, שמסתבר שהונחה היטב ב"ה כפי שעינינו רואות, עולם התורה שלנו היה בוודאי נראה שונה לחלוטין. ואכן, בשנים אלה, עולם התורה היה מרכז החיים של הציבוריות החרדית.
בד בבד, עם התפתחות עולם התורה באספקלריה של יעקב אבינו האברך, נוצרה גם, לא מעט בעקבות הריבוי הטבעי בלעה"ר, מציאות שהפיקה סוג נוסף של יהודים טובים, יראים וחרדים לדבר ד' בכל תג וקוץ, מבני האסכולה של יוסף הצדיק. עם הצורך הזה, מתחדדת החובה לייצר כיום תנאים נוחים יותר בתוככי החברה החרדית הגדולה, כדי שבניה יוכלו להתפרנס, לצאת אל מרחבי התעסוקה השונים ועדיין לשמור על צלם רוחני.
כחברה מרכזית, המעורה בכל נושא מתחומי החיים בישראל, זה מחייב אותנו בהיערכות. ברור שכל יחיד הינו אינדיבידואל בעת שהוא יוצא לעסוק בפרנסתו, ומביא עימו אל המלאכה את סט הכלים שרכש בבית הוריו ובבית מלמדיו, ואת היכולת להתמודד באמצעותם בכל הקשור לנחישותו ולדביקותו בחיי תורה ומצוות. אך אנו, כחברה, חייבים לייצר מעטפת הדדית שתשמר את מקומם של חבורת החרדים העובדים, מבלי לוותר חלילה על אף אחד מהם.
זאת, למרות שבשנים האחרונות פרץ עולם התעסוקה החרדי התרחב, וחרדים רבים מועסקים במרבית התחומים הציבוריים, כשהם שומרים על אורח חיים חרדי למהדרין. הם אינם מתביישים להגיע אל המשרד כשציציותיהם מתבדרות ברוח, מקפידים על תפילות במניין ומתעקשים על שמירת הצלם היהודי הטהור, כיוסף הצדיק בשעתו, שהאור שנטע במצרים הוא שעומד לבני דורנו ובזכותו יכולים אנו להסתובב במצרים הגדולה מבלי לפגום ביהדותנו וצביוננו.
אלא שהחיכוך המתמיד בין הקטבים, יוצר שאלות מתבקשות. האם בסופו של יום נבין, שלא רק המוגדרים כבני יעקב או יוסף, זבולון או יששכר בני ברית אחת הם, כי אם גורל משותף הוא לכל בן אברהם יצחק ויעקב השוכן בארץ הזאת.

עלינו להבין, שיתכן שלצד השירה הגדולה ביותר של עולם התורה, הבוקעת רקיעים מגרונותיהם של האברכים השוקדים על תלמודם באוהלי יעקב, גם שירתם של אלו שההשגחה שלחה אותם לעבוד ולהתפרנס מחוץ לבית המדרש חייבת להתמזג בזו של הלומדים, כפי שהגדיר זאת יוסף הצדיק: "הפרני בארץ עוניי". ההפריה הגדולה של המגזר יכולה לבוא ממקום שבו ייעשה חיבור בין כל החלקים, כאשר הכול יעלה למרום כשירה הרמונית ואחידה.
והאתגר הגדול הזה, מחייב היערכות. אחרת. שונה. כזו, שתוביל את השינוי הזה ביד רמה – מתוך מבט תורני מאוזן ומדויק.

בית הלוי
אחת התופעות היותר מטרידות בתשפ"ד קשורה למרכיב חמור שצף ועלה בשנה החולפת. להוותנו גילינו, כי אצל לא מעט אנשים מתוכנו שררה תחושת ניתוק וניכור מהמלחמה שאנו עדיין בעיצומה. הם לא חשו מספיק הזדהות עם יהודים שעצרו את חייהם ויצאו להילחם למען כולנו. יודגש וייאמר ברורות: איננו עוסקים כלל במי שהחזיק בתורתו באמונת אומן בלתי מתפשרת, והגביר חיילים לתורה למעלה מכפי יכולתו. הדברים אמורים כלפי מי שנטו להתנכר ולא השכילו להבין את משימתם הרוחנית הכבירה כמי שאמונים על דגל שבט לוי.
יש לנו, כציבור, את הזכות לשרת את העם על ידי הגברת קול התורה וצבירת מעשי חסד וזכויות רבות. אך האם באמת כולנו חשנו הזדהות מלאה והבנו שאנחנו עם אחד שמנהל קרב אחד והישרדותנו תלויה איש ברעהו? האם כולנו הבנו שכאשר חיילים נופלים והורים קוברים את בניהם, וילדים את הוריהם, הרי שהעניין מחייב אחריות אחרת ושותפות מצידנו כלפיהם? ברור כשמש שחלקים נרחבים מאוד בפרהסיה החרדית לא נראו כמי שהינם חלק מהסיפור הגדול שחלף על העם היושב בציון.
כשחלקים מתוכנו עושים פוליטיקה ומתעסקים בהבלים בשנה שבה נופלים חיילים, ומרתקים משאבים אדירים לעניינים שאינם לחימה פיזית ולצערנו גם לא עבור לחימה רוחנית מיוחדת יותר מבכל שנה אחרת – הרי שזה עצמו נותן פיתחון פה למקטרגים לומר: אם כטענתכם בני שבט לוי הנכם, מן הראוי שתנהגו כשבט לוי. רוצו בדרככם באותה נחישות שבה רצים חיילים בשדה הקרב. נועו בגבולות ובזירות שלכם. סיימו מסכתות נוספות, הוסיפו זכויות ונהגו אולי גם בתעניות דיבור (ע"ע כמות המלל והרפש ששפעה בבחירות המוניציפליות, בעוד דם עבדיו נשפך כמים).
שהרי לא יתכן שעם קטן, שותף בחלקת אדמה קטנטנה, כשיהודים שומרי מצוות ושאינם, חיים יחד במציאות חיים אחת – יורכב ממקריבי חללים, פצועים, קברים הלוויות ואבל, אך חלק אחר ממנו, מי שלא נתן אל ליבו להתחזק ולעשות עוד 'יש' רוחני, יתהלך מנותק, אפוף תחושת ניכור וחוסר אמפתיה.
השאלות האלה קריטיות, דווקא משום שחברת לומדי התורה שלנו מתנוססת ביציבות. ולצידה, קמה גם חברה של בעלי-בתים חרדים העמלים לפרנסתם ובשני החלקים ישנם מי שנדרשים לחשבון נפש אמיתי. האם שנת תשפ"ד הייתה ככל השנים? האם האזעקות שהניסו חלק גדול מהעם אל המקלטים והממ"דים, הדהדו באוזנינו ודחקו בנו אל בתי המדרש בריצה מתבקשת להגברת בנק הזכויות היהודי הקולקטיבי?
אנחנו אוהבים לחלק ציונים לפוליטיקאים ולגנרלים. קל להאשים אנשים אחרים שאינם אנחנו. אך בערב ראש השנה, עלינו להפנות שאלות כלפי עצמנו. דווקא מתהומות הניתוק וחוסר האכפתיות, נתהה: האם הבנו שהערבות ההדדית מחייבת אימוץ התנהגות שונה בתכלית?
חשבון הנפש שלנו תובע מאיתנו להבין, כיצד הגענו לחוסר אמפתיה מוחלט למתרחש בחלקים אחרים בעם, ולא רק הנמנים על המגזר הכללי, כי אם גם בקרב משפחות שומרי מצוות שחייהן השתנו במאה ושמונים מעלות לאחר נפילתו של הבעל או האח, הי"ד. משפחות שאיבדו אבות שפרנסו והחזיקו את התא המשפחתי ושירת חייהם נגדעה באחת.

לחיות את זולתנו
איננו שוכחים לרגע את כל אותם ארגונים ויחידים שפעלו לשם שמים בחלוקת מזון ובהגשת סיוע ללוחמים בחזית. איננו מתכוונים חלילה אל מי שהבינו את חומרת המצב ואימצו את הסטנדר אל ליבם בחום. שאלתנו מופנית אל היחידים מתוכנו. איך ננחיל לדור הצעיר שלנו את האמת הפשוטה ש"אם בחוקותי תלכו" הוא שטר הקיום שלנו בארץ הזאת, בעוד שהשטר הזה מחייב צורת חיים שונה לחלוטין.
כפי שמלחמה ניטשת בין החומר לרוח באזורים שאינם שומרי תורה ומצוות, אותה מלחמה מתנהלת גם בקרב בני הציבור החרדי. העובדה שאנו בוגרי ישיבות וגדלנו בבתים חרדים אינה פוטרת אותנו מעמידה בניסיונות שמזמן לנו היצר. אמנם, אלה הם ניסיונות שונים ואחרים לגמרי מהפיתויים שמזדמנים ליושבי תל אביב וגרורותיה, אך אל דאגה: גם בבני ברק, בירושלים ובביתר עילית מגיע היצר לקטוף את פירות עמלו. לכל אחד, עניינו ושליחותו.
בתשפ"ד, היינו חייבים להיראות אחרת. הן בנושאים שבין אדם לקונו והן בנושאים שבין אדם לחברו. קחו את שיחות החולין שלנו בעיתות פנאי. איך הן נראות. במה הן עוסקות. למעשה, לא אמור היה להישאר לנו בשנה החולפת זמן פנוי, שאינו מוקדש לדביקות מלאה בחיי תורה ואהבת ישראל אינסופית לכל נופל בקרב.
שגרת המלחמה של השנה האחרונה אמורה לעוררנו בזעקת השכמה מהדהדת. זכינו ברבבות יושבי אוהל, ומנגד גם "יוספים" רבים הכובשים את יצרם ונלחמים על צלמם הרוחני. אלו ואלו אנחנו. כולנו בני עם אחד נחנו. אי אפשר לצפות שנקודות הממשק שלנו עם החברה הישראלית יהיו רק בדרישת הבו לנו תקציבים, וחוקים, ויכולת לחיות את חיינו כפי שאנו דורשים, ומצד שני להתנהל בחוסר מודעות מוחלט מהגלים העוברים על הציבוריות הישראלית; מהחברה המקיזה את דם בניה הממשיכים למלא את בתי העלמין – כאשר כמעט יום אחד בתשפ"ד לא חלף ללא "הותר לפירסום". עלינו להרגיש אותם. לחוש חובה כלפיהם. להבין את השוד והשבר העוברים על כל משפחה שניטל הימנה ראשה או נקטף ממנה בנה מחמדה.
להפנים, כי בשעה שאנו ישנים בנחת ולא עוסקים בתורה, יש אם שלא מצליחה לעצום עין כל הלילה, לילה אחר לילה, כי בנה מתרוצץ בין חיות הטרף העזתיות ואין לה מושג אם ומתי תבוא דפיקת האיוב בדלת. נפשה אפופת חרדות ויישוב דעתה מתאדה אל מול הסיטואציה שאיש איננו מסוגל להכיל.
אם אנו מפמפמים לכל מי שרק קשוב לנו, בחזה נפוח מגאווה עצמית, על היותנו בני שבט לוי, הרי שאנחנו חייבים להיראות ולנהוג באופן ששמנו יהיה נאה לנו, ואנו נאים לשמנו. בלבוש, בדיבור, במעורבות ובאכפתיות. בני לוי אינם קבוצה אליטיסטית החיה חיי ניכור בתוך עצמה, אלא אמורה להיות מגדל אור של איחוי וחיבור קדוש בין מנעד הגוונים והשבטים שבעם.

להתמקד ביום הבא
במוצאי שמחת תורה האחרון נדלק האור בכל מקום. לא רק במטכ"ל או בחברה הישראלית הכללית. גם אצלנו. כל אחד מאיתנו יישאל ביום הדין הקרב ובא, היכן היית ומה עשית. האם נמת את שנתך והמשכת בשגרת חייך בנעימים כאשר אלפים מבני עמך נעקדו על קידוש השם, או חתרת למגע בהגברת זכויות של לימוד תורה וקיום מצוות? כל אחד מאיתנו יודע היכן הוא היה.
אין כאן שום מטרה לייסר ולהתייסר בגין השגיאות בהן שגינו, או על חוסר ההבנה שגילינו. אך עתה הוא זמן של חשבון נפש, לרבים כמו ליחידים. הזחיחות וההחצנה של "שישו בני מעי" אינם יכולים עוד להיות חלק מהוויתינו בשנה הבעל"ט. יש כאן עם אחד שזקוק לכל הזרועות שלו.
ואם אנחנו דורשים תקציבים וחוקים ייעודיים לציבור שלנו ולא מקבלים, יש לכך סיבה פשוטה. הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם השם נקרא עליך ויראו ממך" אינו מוגבל רק ליחסם של אומות העולם אל עם ישראל. כשיהודי הולך בדרך ד', פיו וליבו שווים והוא מתנהג כפי שבן לוי צריך להתנהג, הרי שהוא זוכה למורא ולכבוד. צלם האלוקים שלנו אמור לגרום לכך, שאפילו יריבים פוליטיים מרים יכנעו אל האמת.
כדי שזה יקרה, די בכך שנוודא כי היום הבא שלנו יהיה טוב יותר מקודמו. זה לכשעצמו מבטיח לנו לעלות בסולם כלפי מעלה וימנע מאיתנו צניחה חופשית והתרסקות תודעתית.
פעם, ברגע של חדוותא דלעילא שאלו השלוחים את כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, מה עליהם לבקש מדי לילה בעת שהם קוראים את קריאת שמע שעל המיטה, כהכנה לקראת היום החדש שיאיר למחרת. באיזו משאלה רוחנית או מאוויים טהורים של התקרבות לבורא עליהם להתמקד.
השיב להם הרבי, אומר לכם את שאני מבקש על עצמי: שבכל יום אתקדם יותר בעבודת ד', מיום האתמול. כלומר, מחר ייעשה צעד נוסף במעלה הדרך. לא להסתפק בקיים. להרחיב את גבולות הקדושה.

נקודה של אור
על הפסוק "אם יהיה נידחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם יקחך" אומר הבעש"ט, והלא צריך היה להיאמר "אם יהיה נידחך בקצה הארץ". איך מגיע יהודי נידח אל השמיים? אלא, ביאר אור שבעת הימים, לכולנו יש ירידות, נגיעות ופניות. אך כל עוד אנו עוטפים אותן ברצונות טובים, והמטרה העליונה היא עבודת השם, אזי ב"קצה השמים" יש לנו קצה של אמת, נקודה טהורה של יראת שמיים, ללא פניות ואינטרסים. כשהנקודה הזאת קיימת, גם אם חלילה נידחנו וכשלנו, אזי "משם יקבצך" – באמצעות אותה נקודה פנימית, חפה מנגיעה ורבב, ישא אותנו הקב"ה אליו, יקרב וירומם אותנו.
בדומה לכך , מתבאר גם הפסוק "שחורה אני ונאווה": בכל אפילה יש צורך בהותרת נקודת אור שלא כוסתה והואפלה. גם אם כתם שחור מעיב על מראה הנשמה – שבעצמיותה תדיר זוהרת היא באור יקרות – הרי שכל עוד נותרה בכוחותיה הגלויים נקודה אחת של אמת, ניתן להיאחז בה ולהתעלות מעלה.
בשנת תשפ"ה המתדפקת על פתחנו, בטוחים אנו כי נקודות הטוהר המרובות, אפופות האמת הפנימית המלווה אותנו, יאירו ויבקעו את כל השכבות שהצטברו, ונזכה להיות ראויים לקבל מהחותך חיים לכל חי שפע של ברכה, הצלחה וישועה, כל אחד בדברים שלהם הוא נזקק.
תחל שנה וברכותיה.