שמעון ברייטקופף
ו' אייר התשפ"א
שוב הימים המבלבלים, הקרובים כל-כך והרחוקים כל כך.
השורות האלה נכתבות בערב יום הזיכרון, סמוך ונראה ליום העצמאות.
על התחושות אי אפשר להשתלט.
מי מאיתנו אינו מצטער על אחינו שנפלו בקרב או בפיגועי האיבה? מי יכול שלא להוזיל דמעה אל מול הסיפורים קורעי הלב, מול התמונות של הילדים ששוכבים על קברי אבותיהם הצעירים שנרצחו בדמי ימיהם?
ומצד שני, ההחמצה הגדולה. קביעת יום האבל שהותירה אותנו, אולי במכוון, בחוץ. יום שלא נקבע על ידי חכמי ישראל, ומותיר אותנו, נוגעים-לא נוגעים, שותפים-רחוקים ביום הלא פשוט הזה.
ומילא ביום הזיכרון, אין יהודי אחד יהא קנאי ככל שיהיה, שליבו לא שותת דם על הדם היהודי שנשפך כמים. אין יהודי שלא יכול להתחבר באמצעות פרק תהילים, לימוד משניות, לעילוי נשמת אחד הנופלים.
אבל ביום העצמאות התחושות קשות בהרבה. העצבות והשמחה משמשים בערבוביה. העצב על הקמת מדינה יהודית שלא על פי ערכי התורה מתערב בשמחה הגדולה על תוכניותיו של הקב"ה לכונן בארץ ישראל עולם תורה מפואר שהולך ופורח, על יהודים שמתקרבים בהמוניהם לבוראם ועל התממשות חזון הנביאים על תורה שיוצאת מציון ודבר ד' שיוצא מירושלים.
לפני שנתיים כתבתי בבמה הזו טור שהביא לא מעט סיבות לכך שיש לנו במה לשמוח.
טענתי אז, וביתר שאת היום, שהוויכוח האידיאולוגי בין הציבור החרדי למקימי המדינה אסור שיטשטש את הכרת הטוב אותה אנו אמורים לחוש כלפי הקב"ה על כל הטוב שגמל איתנו. זכינו לחיות בדור השפע, הדור הטוב ביותר לעם היהודי מאז ימי בית ראשון, וגם אם הורתה של המדינה שלא בקדושה, לידתה וגדילתה יש בה מן הקדושה כמותה לא הייתה דורות רבים.
והשנה, השנה, חובת ההודאה להקב"ה על כל הטוב לא מצריכה מחקרים מעמיקים והשוואות לתקופות קודמות. בדיוק בשעת כתיבת הטור פורסם הדיווח על כך שבתחילת השבוע תבוטל בישראל החובה לעטיית מסכות. ישראל הולכת להיות המדינה הראשונה בתבל, שבה המסכות הן לא חובה.
זה מצטרף להצלחה האדירה בהתגברות על מגפת הקורונה במדינת היהודים. לפי ארגון הבריאות העולמי במרבית העולם כמות הנדבקים והחולים בעלייה מדאיגה, אבל כאן? אורה ושמחה. עם ישראל זכה להיות הראשון בעולם שיוצא מהמגפה הארורה הזו, וישראל תהיה הראשונה שתסיר את חובת חבישת המסכות.
ובמדינת היהודים דייקא, כי אחינו היהודים בגולה, גם כאלה שגרים במדינות עשירות ומבוססות, גם כאלה שגרים בחווילות ענק ובחשבונות הבנק שלהם שוכבים סכומים דמיוניים, נאלצים לשבת מסוגרים בבית בלי אופק לקבלת חיסון.
וכן, במדינה הקטנה שלנו, באמצע המזרח התיכון – נס ופלא. רוב המדינה מחוסנת, והמאבק היחיד הוא על תקצוב עוד מיליוני חיסונים לעתיד, שבעזרת השם לא נצטרך.
וכן, רגש לאומי של גאווה מזדחל במעלה הגרון ומיד לאחריו תחושת האשם.
הרי אנחנו יהודים מאמינים, יודעים שהכל מאיתו יתברך. והוא גאל אותנו מייסורי המגפה ולא המדינה ולא אף מנהיג מוכשר ככל שיהיה. אבל כן, הקב"ה עשה את זה דווקא פה, במדינת ישראל, מדינת היהודים. בטח זה אומר משהו.
הלא דבר הוא.
אצבע אלוקים
וכמו בכל שנה, כשהימים האלה באים צריך להזכיר לעצמנו שאנחנו רואים פה את יד השם בכל צעד ושעל. מדינת ישראל התפתחה בצורה שככל הנראה הייתה מאכזבת את מקימיה, לו רק היו רואים אותה כפי שהיא היום. הישראליות של היום היא מסורתית, יהודית ואמונית. לא לנער הזה התפללו. לא ליצירה הזו ייחלו.
לא, אין כאן קריאה לקרוא הלל. בריכוזים שלנו יאמרו ביום חמישי 'תחנון השלם והארוך' – נכה על חטאינו ועל חטאי הציונות ההיא שרבים חללים הפילה.
כשנגיע בתפילת התחנון אל הפסקה של 'שומר ישראל שמור שארית ישראל', מותר לנו גם להגניב רגש קטן של הודיה גדולה על ההבטחה שקוימה. אחרי אלפי שנות הסתר פנים של גלויות ופרעות שהגיעו לשיאן בשואה הארורה, אנחנו זוכים להארת פנים גלויה ולטוב שנשפך עלינו מכל כיוון.
נוכל גם לחשוב קצת למה לא מצאנו את שביל הזהב שיאפשר לנו להודות לקב"ה על כל הטוב גם בלי להתייחס לחוליי מדינת ישראל ומקימיה?
מילא בשנים הראשונות להקמת מדינת ישראל – היה הציבור החרדי מיעוט נרדף שנלחם על זכויותיו הבסיסיות ונאלץ לנהל מלחמות מבית ומחוץ על הזכות לקיים חיים על פי ההלכה, אבל היום? כשהחרדים כבר מזמן לא במלחמת קיום על הישרדותם אלא בפריחה חסרת תקדים בכל התחומים והמישורים, איזו זכות יש לנו להתעלם, להפגין ולזלזל בריבון העולם על כל הטוב והשפע שזכינו לו?!
לו כל אחד מהקוראים היה שואל את סבו, אותו אוד מוצל מאש, שעלה לכאן אחרי השואה הארורה, אם הוא מאמין שיבוא יום ובמדינת היהודים ישבו 75,000 אברכים, שיושבים ולומדים תורה מבוקר עד ליל, במימון המדינה הקטנה ופושטת הרגל, שקמה באותם ימים – הוא היה שולח אותו להסתכלות אצל פסיכיאטר. יהודים תמיד הידרו בשמירה על בריאות הנפש. רק לפני 70 שנה – פסיק קטן במונחים היסטוריים – העם היהודי עסק בהישרדות ובמלחמת קיום.
הדור שלנו, שזוכה לראות את התגשמות חזון הנביאים קורם עור וגידים מול עיניו, נשאר אדיש לכל שפע הטוב הבלתי נתפס הזה, בגלל מחלוקות פנימיות שמסתירות את הראות. האם לא צריך להודות לד' על כל השפע?
נכון, ארץ ישראל נקנית בייסורים ודם יהודי נשפך כמים, אבל כל היהודים שנרצחו כאן בארץ ישראל בעשורים האחרונים, לא משתווים לשתי רכבות שיצאו לאושוויץ, פחותים בהרבה ממסע צלב אחד, האין זו סיבה להודות להקב"ה?
ובכלל, השנה האחרונה, הייתה השנה הביטחונית הטובה ביותר במדינת ישראל. הכי מעט יהודים נהרגו בשל היותם יהודים בשנה האחרונה – ועינינו סתומות.
הציונים אולי הפסידו במלחמה על צביונה של מדינת ישראל, שהולכת ונעשית דתית יותר, מסורתית יותר ואמונית יותר, אבל הם הצליחו לצערנו לטשטש לנו את הראייה. הם גרמו לכך שיהודים רבים כופרים בטובתו של מקום, רק בגלל המחלוקת האידיאולוגית עם מקימי המדינה.
מרחיבים דעת
בימים בהם נשמעות טענות על אכיפה בררנית נגד החרדים והרדיפה הנוראה שבוטלה ברגע האחרון בכל מה שקשור לעלייה למירון ביום ל"ג בעומר, אפשר גם להציץ לנתונים הכלכליים של הציבור החרדי במדינת ישראל.
אחד המדדים לבדוק את האיתנות הכלכלית של הציבור החרדי הוא אחוז הבעלות על דירות. וכן, למרות מצוקת הדיור החריפה ולמרות המחירים הגואים – מתברר שכמעט שמונים אחוזים מהמשפחות החרדיות מחזיקות דירה בבעלותן. זה מספר שלא מוכר באף מקום אחר בעולם. ואם כבר בשורות טובות, אז הנה עוד אחת: ל-11 אחוז מהציבור החרדי, יש דירה נוספת. מה שנקרא להשקעה.
והדירות, כך מתברר, מרחיבות את דעתם של האנשים. רוב מוחלט (75%) של הציבור חי בדירה שמאפשרת לו לשים מקסימום שתי נפשות בחדר. לא צמצום נורא ולא עוני מחפיר. ההפך הוא הנכון. לכו תספרו את זה לדור המקימים שחיו שלוש משפחות בדירה אחת של חדר וחצי בלי מטבח ושירותים.
וברוך ד', כשמתרחקים מהכותרות ומהצעקות, מההפגנות ומהזעקות, מהפוליטיקה ומהתקשורת, ושואלים כל אחד מהציבור החרדי איך הוא מרגיש במדינה – מתברר שאנשים, לא ייאמן, שמחים ומאושרים. לא חמוצים ולא ממורמרים, אלא מלאים הכרת הטוב ושמחה. 96 אחוז מהציבור החרדי מרוצה מהחיים במדינת ישראל. ארבעת האחוזים הנותרים הם בטווח טעות הדגימה או עיתונאים. כל השאר פשוט מאושרים לחיות פה.
השמחה והאמונה מקרינים גם על העתיד. רוב מוחלט של הציבור החרדי, להבדיל מהציבור הכללי, בטוח שבעתיד החיים יהיו פה טובים יותר. המחשבות האופטימיות על העתיד עלו בצורה דרמטית בשנים האחרונות. כל שנה יותר ויותר חרדים חושבים שהעתיד בארץ ישראל יהיה טוב יותר מהעבר. והם כנראה צודקים.
האין זו סיבה להודות לד'?
העיתון יכלה, והסיבות לצאת בריקוד לא יכלו.
ארגוני הקירוב בפריחה חסרת תקדים. יותר ויותר משפחות שולחות את הילדים לחינוך תורני. ברשת בתי הספר של קירוב 'שובו' מספרים על ביקוש חסר תקדים ברישום למוסדות התורניים, וזה אחרי שנה קשה של הסתה אנטי חרדית שפתחה כמעט כל מהדורה בכלי התקשורת. קרן ההסעות של החינוך העצמאי, שמסייעת להסיע ילדים של משפחות רחוקות מהיהדות למוסדות תורניים, קורסת תחת עומס הבקשות.
עם ישראל חוזר לאלוקיו. הילדים שלומדים במוסדות התורניים עושים מהפך בכל המשפחה. ביישובים של השומר הצעיר שנוסדו על שנאת הדת נפתחים מקוואות ובתי כנסיות כפטריות אחרי הגשם. כמעט ואין שבוע שלא מגיעה הודעת מייל המבשרת על עוד פתיחת מקווה, על עוד משלחת מקיבוץ שמאלני שהגיעה להתברך בבתי גדולי ישראל.
מי היה מאמין לכל אלה.
וכן, למרות שקמים עלינו לכלותנו מכל כיוון והמתח התמידי שיש פה במדינה, והמריבות והשחיתות וכל הצרות שמלעיטים אותנו בהן בוקר, צהריים וערב – תוחלת החיים שלנו היא מהגבוהות בעולם. אם בקום המדינה תוחלת החיים הייתה 66 שנים, היום היא זינקה ל-81 שנה לגברים ו-84.7 לנשים.
נכון, יש עוד הרבה מה לתקן. החרב המתהפכת מעל עולם הישיבות טרם שבה לנדנה וגזירת הגיוס עודנה באוויר, הפרהסיה הציבורית בשבת קודש עדיין עומדת במרכזו של ויכוח, עדיין מפלגות שמניפות את דגל השנאה לחרדים זוכות ביותר מדי מושבים בכנסת, אבל בשביל אלו ועוד – יש את כל השנה כולה.
בימים האלו לא צריך לצהול ברחובות. השמחה שלנו מתבטאת בצורה אחרת. אלפי המוקדים בהם מתקיים 'יום שכולו תורה' ביום העצמאות, הם התשובה החרדית ליום הזה. שמחה גדולה והודיה לקב"ה, ובעיקר תשובה הולמת למי שקמו עלינו לכלותנו והוכיחו שוב כי עצת ד' היא תקום.
חדוות ד' היא מעוזנו.
