אסתר'טשע!

סוד כמוס שבא לסיומו ונשמה טהורה שעלתה למרומים. וגם: עוד ישבו זקנים וזקנות

1 – את סבא ר' הערש'ל ע"ה זכיתי להכיר לאחר שהתחתנתי והצטרפתי למשפחתו. סבא היה יהודי מאוד מיוחד. מהסוג, ככה נהוג לומר, שלא מייצרים יותר ממנו בדור שלנו. הוא היה ירא שמיים עד אין קץ. כל רגע פנוי הוא ניצל ללימוד התורה. כשנפטר הוא לא השאיר הרבה ספרים כמו שיש לכולנו היום בארון המסוגנן. הוא השאיר אולי ש"ס אחד שלם, סט 'שולחן ערוך' בודד ואולי עוד כמה ספרים. אבל הש"ס שלו, כרך כרך, היה מרוט ומקומט וצהוב מרוב שהשתמש בו.

הוא היה קם מוקדם בבוקר. מוקדם מאוד. לומד זמן רב ונעמד להתפלל לפני קונו כמו שעבד מתייצב לפני המלך. בהכנעה, במניין קבוע, במקום קבוע ובזמן קבוע. מעולם לא ראינו אותו 'חוטף' מניין. המניין שלו, המניין המרכזי של שעה שמונה, היה המניין שלו מאז ולתמיד. גם לאחר חתונה של נכד או נכדה. ב"אדון עולם" כבר עמד במקום שלו, עטוף בטלית ועטור בתפילין, ומאחוריו כל התפילות האפשריות לפני התפילה. בשעות אחר הצהריים המוקדמות, לאחר כמה סיבובים בבורסה, הוא כבר היה שוב במקום שלו בבית המדרש, מתענג מחדש על הגמרא שלו.

הוא היה חסיד בעלזא בלב ונפש מדורי דורות. אמא שלו הייתה תופרת בעצמה את כיפת הימים הנוראים הלבנה של הרבי. לאחר מלחמת העולם הראשונה הם ברחו מבוסק הגליצאית והתיישבו בסאטמר. ברגע הראשון שהתאפשר לאחר השואה היה סבא מראשוני החסידים שעלו על מטוס מקרטע ורב עלילות, כדי לנסוע לחג לקודש הקודשים, מרן מהר"א מבעלזא זי"ע, באחת הנסיעות הראשונות לאחר החורבן.

עברו כמה שנים לאחר החתונה וזכיתי להכיר אותו עוד יותר. מדי מוצאי שבת היינו עולים כולנו, כל הצאצאים, להבדלה רבתי. היה שם חם נורא, ההסקה עבדה במלוא עוזה, אבל היה גם חם בלב. אלה רגעים שאני לא יכול לשכוח. למרבה הפלא, ככל שהכרתי אותו יותר, כך לא הצלחתי לפצח את אישיותו. מצד אחד היה איש שמח וטוב לב, ומצד שני הוא הסתיר בקרבו עצב מוכמן. העיניים שלו ברקו תמיד מאושר, במיוחד כשזכה לחתן נכד או נכדה, אך היה בהן דוק עדין של יגון כבוש.

אולי זו העובדה שהוא נשאר שריד בודד למשפחתו היפה והמיוחסת – הוא היה מדבר תמיד על אימו ומתרפק עליה כמו ילד קטן? כנראה שלא, שכן העצב הנסתר ההוא היה משהו אחר. היו לו קווי מתאר שונים מעצב קולקטיבי של ניצולי שואה.

גם בלי שמישהו אמר לי או רמז לי, ידעתי בבירור שיש כאן סוד.

2- את הסוד הזה גיליתי רק לאחר כמה שנים ורק לאחר פליטת פה לא מתוכננת של מישהו. כששמעתי אותו לראשונה הבנתי סוף סוף גם כן זאת היתה התמונה של אסתר. אסתר'טשע, כפי שקראו לה בבית. כמובן, כשאף אחד לא שמע. היא הייתה הסוד של המשפחה. היא לא הייתה בבית אך הרוח שלה הייתה נוכחת בכל רגע נתון. לא דיברו עליה ברבים. עבור רבים כמוני בתוך המשפחה, בטח המצטרפים החדשים, לא היה מי שהעז להתנדב לספר עליה. רק לאחר כמה שנים, כנראה מישהו פטפט יותר מדי, נודע לי על האחות הנסתרת. סוף סוף הבנתי את הסוד של התמונה הממוסגרת הקטנה שעמדה תמיד על ארון כלי הכסף וגם לאן סבא נעלם ליום אחד שלם כשהוא נמצא בארץ ישראל. הוא היה נוסע לתל אביב, למוסד פגועי המוח שבו היא שהתה.

לסבא היו רק בנות. אסתר הייתה השלישית. ילדה חמודה, שמחה וחייכנית. קראו לה על שמה של אחותה של סבתא שנרצחה בשואה. סבא השתוקק לבנים, אבל השם גמל לו בבנות מיוחדות שהיו חכמניות ויודעות ספר. בגיל שנתיים קיבלה אסתר הקטנה זריקה חיסונית. מאותו יום ואילך המצב הקוגניטיבי שלה הלך והתדרדר. זו לא הייתה אסתר'טשע שכולם הכירו. המצב שלה לא השתפר. סבתא לא אמרה נואש, היא נאחזה בכל סיכוי שהוא והלכה איתה לכל בית חולים אפשרי באירופה, מגרמניה ועד שווייץ. היא צעדה איתה יד ביד ברחובות באנטוורפן, למרות שבאותם ימים אנשים נבהלו וברחו לצד השני. ככל שהתקדם הזמן היה קשה להחזיק אותה בבית. באותם ימים, במיוחד בבלגיה, לא היה מוסד יהודי שאפשר היה להחזיק אותה שם. היא התגלגלה ממקום למקום עד שבשלב מסוים העלו אותה לארץ ואשפזו אותו במוסד מתאים.

מאסתר'טשע המתוקה עם העיניים השחורות היוקדות נשארה רק תמונה אחת קטנה ממוסגרת וסוד אחד גדול, גם הוא ממסוגר מכל צד. לא דיברו עליו בגלוי, בטח לא עם צעירי המשפחה. כל אחד גילה עליה בשלב מסוים בחיים שלו. סבא וסבתא נהגו להגיע הרבה לארץ, לא מעט כדי לבקר אותה. אי אפשר היה לדבר איתה. יום שלם הם ישבו מולה, דיברו אליה בלי שתבין, העיניים שלהם זלגו דמעות של געגועים, והלכו הביתה. הזיכרון שלה פעפע בלב המיוסר שלהם, אבל הוא נשאר כלוא שם.

לא דיברו עליה, כי למעשה, לא היה הרבה על מה לדבר.

3- לפני כעשור הלך סבא לעולמו. למרות שהייתי נכד 'חדש', אני מתגעגע אליו עד לעצם היום הזה. אל החיוך שלו. אל חוכמת החיים שלו. אל הדאגה שלו לנו, הנכדים. כשנכדה הייתה זקוקה למשרה הוא נטל אותה ממשרד למשרד בבורסה, לא נח ולא שקט עד שסידר לה עבודה מתאימה. סבא השאיר צוואה מפורטת. הוא לא שכח בה את אסתר'טשע שלו. הוא השאיר סכום כסף מיוחד עבורה. לא היו הרבה הוצאות. האשפוז היה על חשבון המדינה, אבל לכסף היה ייעוד אחר, שאף אחד לא רצה לדבר עליו בקול.

גם לאחר שסבא נפטר האחיות המשיכו להגיע. כל אימת שביקרו בארץ הן הקדישו לה יום שלם. כשדודה נחמה ע"ה נפטרה, עברה האפוטרופסות לבן משפחה אחר שביקר אותה לעיתים מזומנות ודאג לכל מחסורה.

לפני שבוע נסעה אחותה לבקר אותה. השוויגער שלי הרגישה מעין דחף פנימי לקום ולנסוע. כמעט מהיום למחר הם נסעו לארץ ישראל ובכל אותו שבוע היא ביקרה אותה יום אחר יום. באותו שבוע קרה משהו מוזר. מישהו התקשר להודיע שישנה חלקת קבר מכובדת, לא רחוק מקבריהם של סבא וסבתא בהר המנוחות, ואם לא ירכשו אותה עוד היום – היא כבר לא תהיה מחר.

אסתר'טשע לא נטתה למות. זה לא היה נראה בכלל, למרות שבשנים האחרונות מצב הבריאות שלה לא היה בשיאו. אבל דבר אחד היה ברור: אם החלקה הזאת ליד ההורים שלה לא תהיה שלה, אף אחד לא יזכור להתפלל על קברה. הם הלכו לבדוק את המקום ומהון להון נלקחה יתרת ההון מהצוואה והחלקה נרכשה כדת וכדין.

ביום רביעי חזרו השווער והשוויגער הביתה לבלגיה ובמוצאי שבת התקבל טלפון עצוב, בלתי צפוי, מהמוסד:

אסתר'טשע נפטרה!

הנשמה המיוסרת שלה פרחה מגופה הדואב והתאחדה בגן עדן עם נשמותיהם של סבא וסבתא ודודה נחמה ע"ה. ההשגחה העליונה סידרה את הכל בדרך פלא. חלקת קבר כבר הייתה. כל מה שהיה צריך הוא לארגן לוויה מכובדת שתעניק לה את הכבוד האחרון.

ימי השבעה היו יוצאי דופן מאוד. רבים לא הכירו אותה. רבים כלל לא ידעו על האחות העלומה של משפחת סג"ל. היו כמה זקנים וזקנות שנזכרו בילדה המתוקה הזאת שביום אחד היא הפכה לצל של עצמה ומאז נעלמו עקבותיה.

סבא וסבתא ע"ה אולי לא היו מסכימים שאכתוב עליה ברבים, אבל אני בטוח שבאלפי הקוראים יהיו אנשים טובים שיתנדבו להתפלל וללמוד לזכות הנשמה הקדושה הזאת שמעולם לא טעמה טעם חטא, אסתר בת ר' צבי הלוי ע"ה, ויעשו חסד של אמת עם נשמה בודדת, זכה וטהורה, שכל שבעים שנותיה בעולם הזה היו אך ורק שליחות אלוקית נשגבת שאנחנו לא מבינים בכלל.

***

עוד ישבו זקנים וזקנות

התמונה הזאת צולמה בחשאי. סליחה שלא רואים את כולם, אבל לא הפסדתם הרבה. כולם לא נראים שם טוב יותר. זה מה שנותר לי לעשות לאחר שעתיים של שעמום מסיבי, בעוד ישיבה מן המניין של איזו ועדת דיירים באזור בריסל.

כולם מלבדי הגיעו מוכנים. מצוידים בעט ודף, רושמים כל פרט. מתייחסים ברצינות תהומית לכל סעיף וסעיף על סדר היום של הישיבה. גם אם מדובר בסעיף זניח שכותרתו היא: תיבת דואר חדשה שאינה תואמת את הצבע של שאר התיבות. ירחם השם.

רובם עשו שיעורי בית ומצאו סימוכין בחוקים מחוקים שונים, ואני חשבתי מתי כבר יעברו להצבעות ואוכל לקחת את החבילות ולהיעלם. הגויים, במיוחד האירופאים, במיוחד גמלאים חסרי מעש, אוהבים ישיבות ורצוי שיהיו ארוכות ככל שניתן, כמאמר הכתוב "עוד ישבו זקנים וזקנות". הם לא קמו היום מוקדם מדי וגם מחר לא יקומו מוקדם, כי אין להם למה ובשביל מי. רובם קשישים וקשישות בגילי שבעים–מאה ועשר, שמעדיפים לדון בגורלו של חטיף שהושלך על הרצפה במבואה או בכיבוש הישראלי בעזה, מאשר לשבת בבית ולבהות בארבעת הקירות.

מה שהרגיז אותי ביותר היה הסעיף התמים שהופיע בסדר היום של הישיבה, תחת הכותרת: מוכנות הבניין לקראת אלפיים חמישים. הוא עורר את חשדי והביא אותי לא לסמוך על אף אחד אלא לבוא בעצמי. סעיפים מהסוג הזה הם הפתיח לחלום בלהות כלכלי. החברה שמנהלת את הבניין הזמינה חברה בסכום של כמעט עשרים אלף אירו כדי שתבדוק למה הבניין יהיה זקוק בעשרים וחמש השנים הבאות. התברר שלפי המחקר שלהם ולפי החוקים שישנם בקנה הבניין יצטרך ליותר ממיליון אירו!

איך צעק פעם נפתלי בנט ראש ממשלת השמאל הקיצוני: השתגעתם?

לאחר עשרות שנים של חיים משותפים אני מבין היטב מפני מה אנחנו מוגדרים כעם חכם, אבל הטיפשות של הצד השני תמיד מוציאה אותי מדעתי מחדש. ממבט מהיר על רוב המשתתפים אתה אמור להבין שרוב רובם כבר לא יהיו פה בעוד חמש שנים מהיום, אז על מה המהומה?

דפקתי על השולחן ואמרתי שיש לי הצעה ואני רוצה להעלות אותה להצבעה מיידית:

נתקן בבניין את מה שצריך לתקן כרגע ובכל מה שקשור לאלפיים חמישים – אני מציע לכולנו להיפגש שוב כאן, במקום הזה, בשנת אלפיים ארבעים וחמש.

ההצעה עברה ברוב גדול ואני מתאר לעצמי שרוב תומכיי עשו זאת רק כסגולה לאריכות ימים.