ישראל מאיר
כ"ח אב התשפ"ד
1.
לפני כחודש פרסמתי פה טור על ר' בן ציון ורטהיימר זצ"ל, יהודי פתח תקוואי שתורה, תפילה, חסד, צניעות ופשטות עלו על שולחנו. בתוך הדברים הזכרתי חוויה אישית שהייתה לי עימו בתקופה שבה התמודדתי עם פירוק נישואין. כמות התגובות והבקשות ההיסטריות לפגישות ייעוץ מצד הורים של, אחים של או הבעל והאישה עצמם שנמצאים באירוע הטרגי הזה (טרגדיה, זאת המילה. גם כשזה מתבקש – וזה לפעמים מתבקש) שקיבלתי על האזכור הזה, לימדה אותי המון.
לפעמים אתה צריך להזכיר משהו בפרהסיה, מעל דפי העיתון, כדי להבין טוב יותר כמה הנושא הזה, שהוא אומנם טאבו, מבעבע מתחת לשיח. הציבור המתמודד (כאמור, ההתמודדות היא לא רק שלו ושלה) זקוק ראשית, לאופטימיות על "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן". שנית, להדרכה מה נכון לומר ומה לא. מתי לתמוך ומתי לשחרר. על מה צריך לנהל מלחמה ועל מה צריך לדבר שלום.
המתמודד עם הטרגדיה בהווה, חווה את העולם מחדש. תבדקו, כל מי שמדבר על זה בלשון עבר, מסכם את התקופה במשפט נוסח "יש את החיים שלפני ויש את החיים שאחרי". אין הדרכה כיצד נכון להגיב ולהבין באמת מה עובר עליהם. מה אומרים בשבעה? "המקום ינחם" – אצל אשכנזים; או "מן השמיים תנוחמו" – אצל ספרדים. מה אומרים כשמישהו מפרק בית? שותקים? בוכים?
לא, זו לא אכסניה של טיפים, תובנות וסיפורים מהסוגיה הבוערת. פשוט, בקרב התגובות היו בקשות כאלו. אז הנה תשובתי: לא. אבל אני כן מציף רשימה חלקית (מאוד!) של שאלות שברגעים אלו מציקות למשפחות טובות, משמנה וסלתה של הציבור החרדי.
אולי זאת רק חצי נחמה, אבל חשוב שתדעו: החוויה הקשה היא לא רק צרת הפרט. הנה, כותבים עליה (קצת) גם בעיתון.
2.
במגזין פסח האחרון של 'משפחה', תחת הכותרת 'מאפלה לאורה' שיתפו הכותבים את הקוראים בסיפור אישי מחייהם שהוציא אותם מחושך לאור. זאת משימה לא קלה. אני למשל בחרתי להיעדר ממנה. יוסי אליטוב, שהשלים באותם ימים דיאטה של חמישים קילו, שיתף את הקוראים בגילוי לב בהליך שעבר. השיתוף בכתב הוליד דברים שבעל פה – והסיפור הפך לפודקאסט בשם המעולה 'תשובת המשקל'. יחד עם בנו ר' מנחם, משתף יוסי את המאזינים בהליך. אבל החלק המעניין, נכון לפרק 3 שפורסם השבוע, הוא לא השיתוף בהליך ההרזיה (יש המון תוכניות שמלמדות על כך), אלא השיתוף בהליך ההשמנה.
לא מדובר בגנטיקה או בגזרת גורל. מדובר בתרבות שכולנו חיים בתוכה ומגדלים בה את ילדינו. זה יכול להתחיל בחמצוצים של 'אבא של שבת' בגן, או 'דוד סוכריות' בבית כנסת שמזריק לילדים להיטות יתר לסוכר. זה יכול להקצין בתפריט חסכני בחדר האוכל של הישיבה וזה יכול להיות מסוכן בהתמכרות משפחתית למשקאות ממותקים באצטלה של 'הוצאות שבת וחג'. בתשובת המשקל שלי לא השלתי עשרות קילוגרמים. אבל גם אני הקטן זכיתי בחודשים האחרונים להיפרד מתוספת משקל שהציקה לי ולחשב תזונה מחדש, כך שאני מוצא את עצמי עוקב בהתלהבות אחרי הפודקאסט, לא רק בגלל הפתרונות שאליטוב מציע, אלא בעיקר בגלל הבעיות שהוא מציף. הנה, מישהו חרדי מדבר על פחמימה, על סוכר, על משקאות מתוקים, ג'אנק פוד ושלל מרעין, שהדבר היחיד שאנחנו בודקים לפני שהם נכנסים לפינו והופכים להיות חלק מאיתנו, הוא הכשרות שלהם.
דווקא בגלל ההרגל החשוב הזה – לבדוק כשרות לפני שמכניסים לפה – יש לנו פוטנציאל להצליח לפקח על רכיבים נוספים של המוצר שאנו מברכים עליו. נכון, כחרדים אנחנו בקבוצת סיכון להשמנת יתר (בינינו כמובן, כן?) אבל כחרדים אנחנו בקבוצת סיכוי מעולה לחזור בתשובה. לאף אחד מאיתנו אין פיתוי לשתות קפה חלבי אחרי ארוחה בשרית, או אפילו לטעום משהו לפני קידוש. עם נקודות פתיחה כאלה, תשובת המשקל היא בפיך ובלבבך לעשותה.
3.
מעונות היום. עזבו רגע את השערוריה עם היועצת המשפטית על סבסוד מעונות לאברכים. דווקא על זה כולם מדברים. אבל זה לא הסיפור.
אין באמת מעונות. ענף הגיל הרך לא יכול להתמודד עם הביקוש (לא רק בציבור החרדי), ובשוק הפרטי המחירים מזנקים. המצוקה הזאת עוד תגרום לנו להתגעגע למצוקת הדיור.
לפני כשלושה חודשים זכיתי בשעה טובה להולדת בן. ככל שאני צולל לסוגיה, אני מעכל שהעיסוק בגזרת הסבסוד הוא עיסוק (חשוב כמובן) בשימור בית חולים מתחת לגשר. אברכים ומשרתי מילואים כאחד לא מוצאים מעון. תפקיד מטפלת שהיה בעבר שם נרדף למילה 'שליחות', הפך להיות עונש המוטל על אישה שלא מצאה עבודה בשום מקום אחר (ברור שיש יוצאות מן הכלל).
במקום להבין שהאתגר החשוב ביותר הוא לייקר, כלכלית ותדמיתית, את מקצוע המטפלת, מדינת ישראל עסוקה בשאלה מי יקבל מימון למעון שלא קיים. או גרוע מכך: קידום חוק שמאפשר להורים לצפות בזמן אמת בנעשה בתוך המעון (קראתם נכון!). הרי ברור שהחוק הזה יהפוך את המקצוע למבוקש יותר, לא? מי מאיתנו לא רוצה להיות נתון לצפייה שיפוטית בכל תנועה ותנועה על ידי שלושים הורים? חלם זה כאן! כל הורה לתינוק מהנהן בצער למקרא הדברים.
העיתונאית יעל דן אמרה השבוע שהיא בעד "לתת לסנוואר הכל. להרים דגל לבן". חשבתי בכאב על החיילים שנלחמים בעזה ומאזינים לדברים. חשבתי על המשפחות שלהם וכמובן על משפחות הנופלים. ואז עלה במוחי רעיון שהלוואי שיום אחד יקרום עור וגידים: הקמת תחנת שידור, בפריסה ארצית כמובן, שתשדר מסרים המתאימים בדיוק לאוכלוסייה הזאת. תעודד את החיילים, תחזק את המשפחות, תהדהד את המסרים של המפקדים בשטח. יודעים מה, אפשר שתקצוב התחנה (משהו כמו ארבעים מיליון שקלים בשנה), ימומן על ידינו. אפשר גם שעבודה בתחנה תיחשב כשירות בצבא – כי חיזוק רוח החיילים הוא דבר חשוב. אני חושב שיוזמה כזאת יכולה להיות קונטרה משמעותית למגישה כמו יעל דן שאמרה את הדברים האלה בגלי צה"ל.
