שמעון בריטקופף
ג' תשרי התשפ"ו
השורות הללו נכתבות בערב ראש השנה, הפותח את עשרת הימים הקדושים שקיבלנו במתנה מבורא עולם כדי שנוכל לשוב ולהתקרב אליו.
האמת, כל השנה אני מחכה לימים האלה.
אילו ימים קדושים, אילו ימים טהורים. כולם עסוקים בתשובה, בסליחה, בהיטהרות ובחשבון נפש. מי כעמך ישראל.
כדי שחלילה לא יהיה מקח טעות וגזל דעת, להלן הודעה חשובה לקוראינו הנאמנים: השורות הבאות יעסקו באקטואליה הבוערת באמת – ימי התשובה שאנו בעיצומם. מעט הכנה, מעט לימוד זכות.
מכיוון שלא כולכם פותחים עיתון בשביל זה, אז תחילה מחילה. אבל מי יודע, אולי גם אתם תמצאו כאן משהו שידבר אל ליבכם.
נתחיל.
הבעל שם טוב הקדוש היה נוהג להסביר בימים הללו את ההבדל בין גן עדן לגיהינום: כשנעלה לשמיים, אמר מרן זכותו תגן עלינו, יראו לנו שני סרטים. בראשון נראה את כל מה שעשינו בחיים, בשני נראה מה היינו יכולים לעשות.
אם שני הסרטים דומים, זה גן עדן; אם הם שונים, זה גיהינום רח"ל.
הימים האלה הם טעימה קטנה לכל אחד מאיתנו ממה שהוא יכול להיות. לאילו דרגות רוחניות הוא יכול להעפיל. הוא מקבל טעימה קטנה מהגן עדן העתיד לבוא.
הרבי מפרמישלאן היה אומר תמיד: כשאני רואה שיכורים נוסעים לבית מרזח, הם תמיד שותים משהו. נכון, הם בדרך לשתות, אבל גם בדרך לא מזיק לטעום משהו. הוא היה פונה בלב רותח להקב"ה: גם אם לא הגיע זמננו לגאולה השלמה, תן לנו לטעום משהו. איזה ‘לחיים' קטן שייתן לנו טעם מה הולך להיות לנו.
והימים האלה הם ה'לחיים' הזה. הם הטעימה שהקב"ה נתן לנו ברוב חסדיו מהגאולה השלמה. מהעתיד לבוא.
לפעמים אנחנו כל כך רחוקים, נכנסים לראש השנה בלי שום הכנה, היישר מהעבודה, ומשוכנעים שכבר אי אפשר לשנות דבר. אבל זה לא נכון, אפשר להפוך הכל ברגע אחד.
ראיתי בשם אחד הרב'ס שהיה מזיל דמעות מאין הפוגות בברכת ‘ברך עלינו' שבתפילת מנחה האחרונה של השנה. ברך ה' אלוקינו את השנה הזו, וכל מיני תבואתה, וברך שנתנו, כך היה מתפלל כמונה מעות. והיו שואלים אותו החסידים: רב'ה, השנה נגמרה. התחלנו מנחה אחרי השקיעה, על מה הבכייה? מה אפשר לברך בכמה דקות?
הכל, הוא היה אומר. הקב"ה יכול להפוך הכל בשנייה אחת. מן הקצה לקצה. גם בסופה של השנה, הוא יכול להפוך אותה בשניות האחרונות שלה למבורכת.
ביום הכיפורים אנחנו מקבלים טעימה קטנה מכל מה שאנחנו יכולים להיות. וכן, גם אם כל החיים שלנו אנחנו רחוקים מאוד ממה שהיינו יכולים להיות, אפשר להפוך הכל ברגע אחד. רגע אחד של תשובה. הקב"ה לעולם לא מאכזב את האנשים שדורשים אותו בלב שבור, הלוואי הלוואי שאנחנו לא נאכזב אותו.
יש לנו כמה ימים לנצל, לחטוף, לתקן, הלוואי שלא נאכזב את עצמנו.
התשובה של הקב"ה
צילום אילוסטרציה. למצלומים אין כל קשר לנאמר בכתבה
עשיית תשובה אמיתית היא כנראה המשימה הכי קשה שעומדת בפנינו. אין שום אפשרות בעולם לעשות תשובה טהורה שמגיעה מלב נשבר בלי עזרה מלמעלה. הרב'ה מקוזמיר היה אומר בדרשת יום הכיפורים על הפסוק “ושב ה' אלוקיך את שבותך" – אנחנו צריכים לומר להקב"ה ביום הכיפורים: “ריבונו של עולם, אתה הרי יודע שאני לא יכול לעשות תשובה. אתה היחיד שבאמת מכיר אותנו לפני ולפנים, כמה הנקודה האלוקית שלנו התלכלכה בבוץ ובכמה כיסויים היא התכסתה, אולי, ריבונו של עולם, אולי אפשר שאתה תעשה תשובה בשבילי".
כמה עמוק.
רק כשמבינים שהכוחות שלנו מוגבלים ושרק החלק האלוקי יכול להשלים את התהליך, זוכים לעשות תשובה אמיתית.
ואולי זו הסיבה שלא עושים תשובה בראש השנה. ביום שבו אתה מכיר במלכות המוחלטת של המלך, אתה מבין שבלעדיו אין לך כלום. אם הוא לא יעזור לך עם התשובה, שום דבר לא יעזור.
רק אחרי שאתה ממליך אותו לחלוטין, אתה זוכה לתשובה מלמעלה ומלמטה.
בשביל להיות שמח ומאושר בימים האלה צריך להיות אחד מהשניים: או כופר גמור או מאמין גמור. אין אמצע. רק מי שמאמין באמונה שלמה, תמימה ופשוטה, יכול לשמוח מכל הלב.
חדוות ה' היא מעוזו. ממך אליך אברח.
הלוואי שנזכה.
לחזור הביתה
מהי תשובה? לשוב. לשוב הביתה. איך אני יודע שהגעתי הביתה? פשוט מאוד.
תארו לכם שאני מופיע בבית של החבר הכי טוב שלי באמצע הלילה, מלוכלך ושיכור. כנראה שהוא יכניס אותי הביתה, אבל בשקט הוא יגיד לי: “תשמע, תעשה לי טובה, לך למקלחת ונדבר".
אבל בעזרת ה' בקרוב ממש כשיחזרו החטופים מעזה, גם אם הם מלוכלכים ומריחים לא טוב ונראים כחושים וזקוקים למקלחת הגונה ובעיקר לסיוע רפואי, אבא שלהם ייתן להם כזה חיבוק, שהם לא ישכחו לעולם.
לא משנה מה הריח, מה הבגדים, מה מצב הבריאות, הוא חזר הביתה!
כל כך חיכינו להם. כל כך ייחלנו. סוף סוף הגעתם הביתה.
כשאנחנו עושים תשובה, אנחנו מרגישים שהגענו הביתה. שלא שופטים אותנו על כל מה שעשינו אלא שמחים איתנו בלב שלם.
יש יהודים רבים שמגיעים לבתי הכנסיות רק ביום הכיפורים. יש כאלו שמסתכלים עליהם בזלזול, כאילו הם ‘תופסים טרמפ' על היהודים שמגיעים כל השנה לבית הכנסת. אבל דווקא היהודים האלה הופכים את יום הכיפורים מיום קדוש ל'קודש הקודשים'. כשילד חוזר הביתה אחרי שנה של היעדרות, אי אפשר לתאר את השמחה של ההורים. שמחים איתו הרבה יותר מאשר עם הילד שנמצא כל השנה בבית. האהבה הכי עמוקה פורצת החוצה.
וזה נכון לכל אחד. גם למי שחווה שנה של ניתוק מהקב"ה, שהמחשבות שלו נדדו למקומות שרחוקים מבית המדרש, שחווה התמודדויות ואתגרים לא פשוטים והוא קצת חושש מה'צביעות', נראה לו קצת לא לעניין לבוא לבכות ביום כיפור אחרי כל מה שעשה – שידע שזה בדיוק הפוך. אין ילד שאבא שמח לראות כמוהו. ואין דמעות שבוקעות שערי שמיים כמו הדמעות שלו.
הלוואי שכל עם ישראל יחזור בתשובה שלמה, והלוואי–הלוואי שנזכה לקבל אותם בלב שלם, פתוח ושמח.
איש לא נגע
אחד המנהגים הקדושים בערב יום הכיפורים הוא ללכת לטבול במקווה. גם אנשים שלא מקפידים על כך כל השנה, בערב היום הקדוש הם לא יפספסו. יש הרבה סיבות לכך, אבל אחת מהן עמוקה במיוחד.
אומר רבי לוי יצחק מברדיטשוב: מקווה הוא אסיפה של מי גשמים שלא נגעה בהם יד אדם. יום הכיפורים הוא יום כל כך קדוש כי מאיר בו העומק הכי עמוק של הנשמה. מקום שלא נגעה בו יד אדם. מקום שבין אדם לקונו.
מסביב לנקודה הזו יכולים להצטבר הררים של לכלוך. פגיעות, טראומות, אכזבות, כישלונות, לכלוך שהרבה פעמים לא מאפשר לנו לגעת בנקודה הטהורה הזו, אבל היא תמיד שם, מחכה לַמְּנַקֶּה עם יד טובה שיאפשר לנו לראות אותה. ימי התשובה שאנחנו בעיצומם הם מנקים מהסוג הזה. ימים שמסוגלים להוריד את כל החוויות השליליות ולתת לנו את מה שהנשמה כמהה אליו: קרבת אלוקים.
ואם כבר הזכרנו את רבי לוי יצחק, אי אפשר בלי שני סיפורים קטנים שלו מערב יום הכיפורים.
מדי שנה היה נוהג רבי לוי יצחק לקבל את החסידים לברכה בערב היום הקדוש. כל מי שנכנס היה צריך לשים רובל אחד בקופת הצדקה ולקבל את הברכה לגמר חתימה טובה. ערב יום כיפור, רגע לפני ‘כל נדרי', נכנסת לחדר אישה אלמנה, ענייה מרודה. “רב'ה", היא אומרת. “הצלחתי להשיג רובל אחד ברוך ה', תברך אותי בגמר חתימה טובה".
בוודאי, אומר לה רבי לוי יצחק, בוודאי שאברך אותך.
ואז אומרת האישה: “רב'ה, יש לי גם ילד קטן, תברך גם אותו. אבל אני אומרת לכם את האמת אין לי עוד רובל לתת. בקושי את הרובל הראשון השגתי".
רבי לוי יצחק, ליבם של ישראל, הסתכל על האישה הענייה ואמר לה: “את יודעת את התעריף שלי. חייבים רובל בשביל ברכה".
האישה מתווכחת – ורבי לוי יצחק בשלו.
אחרי כמה דקות, כשהאישה האומללה רואה שכלו כל הקיצין, היא אומרת לו: “רב'ה, אתה יודע מה, אני אוותר על הברכה. תברך רק את הילד שלי".
רץ רבי לוי יצחק לבית הכנסת, פתח את ארון הקודש וצעק: “שמעת, ריבונו של עולם? שמעת מה אומרת פייגעל'ה האלמנה? היא ויתרה על הברכה שלה. היא רוצה ברכה רק לילד שלה. כשאבא צריך לבחור, הוא תמיד יבחר בבן שלו. תבחר בנו גם אתה, תברך אותנו בשנה טובה ומתוקה בלי חשבונות" .
כמה היינו יפים
מדי ערב יום כיפור, היה יוזם רבי לוי יצחק אירועים שיעזרו לו לסנגר על עם ישראל. נביא עוד אחד, אחרון.
ערב יום כיפור, הקהל כולו כבר בבית הכנסת, כולם מחכים לרב'ה כדי להתחיל בתפילה, אבל הוא מתמהמה. מחכה בחדר.
בסוף, רגע לפני השקיעה היא הגיעה. רב'ה, היא אומרת, מתנשפת, עם רובל ביד, תברך אותי. בעלי ברח מהבית, אני לא יודעת איפה הוא, ואני נשארתי עגונה עם שמונה ילדים בבית.
למה הוא ברח, שואל רבי לוי יצחק.
הוא אומר שהזדקנתי, אומרת המסכנה.
ומה את עונה לו על כך, שאל.
אני אומרת שאולי הזדקנתי, אבל איך הוא יכול לשכוח כמה הייתי צעירה שהתחתנו. איך אהבנו זה את זה.
רבי לוי יצחק רץ לבית המדרש, פתח את ארון הקודש וצעק: “ריבונו של עולם, נכון, אנחנו כבר לא כל כך יפים, אנחנו אחרי אלפי שנות גלות, הזדקנו מרוב צרות וגלויות, אבל גיוואלד איך אתה יכול לשכוח כמה יפים היינו כשעמדנו לפני הר סיני".
וזה נכון לכל אחד מאיתנו. גם אם הזדקנת והתלכלכת, הימים האלה הם הימים שבהם מתחדשת האהבה. הימים שבהם פותחים את האלבומים של החתונה, שנזכרים באהבה הגדולה שהייתה ומעוררים אותה עד שתחפץ.
אלו ימים שבהם הקב"ה נמצא איתנו במצב של ‘זכרתי לך חסד נעורייך' – את ימי התום והאהבה הפשוטה, ואם נפתח את הלב וניתן לאהבה הזו לשוב ולזרום בעורקניו, נזכה לשנה טובה ומתוקה.
לא הפסקתי להתגעגע
יום כיפור הוא זמן של וידוי על החטאים, אבל יש בו משהו הרבה יותר עמוק.
אולי משל קצר: בין שני אחים טובים, שאהבו זה את זה אהבת נפש, החלה מריבה.
כדרכן של מריבות, אתה יודע איפה זה מתחיל, אף פעם אתה לא יודע איפה זה נגמר. במשך שנים שניהם עושים הכל כדי להציק זה לזה. השמצות, גידופים, מסירות. הכל כשר במלחמה. בסוף הם משלימים וחוזרים להיות האחים הכי טובים בעולם.
כשהם יושבים ביחד, אחד אומר לשני: גם כשהיינו בשיא המלחמה לא הפסקתי להתגעגע אליך לרגע אחד. לא הייתה שנייה שלא חשבתי עליך. גם כשעשיתי את המעשים הכי שפלים, זה היה מתוך געגוע לימים הגדולים של האהבה שלנו.
נכון, עשינו עבירות, אנחנו מתחרטים ומבקשים סליחה, אבל בעומק העומקים אנחנו אומרים להקב"ה: גם כשהיינו בעמק הבכא, שקועים בעבירות עד למעלה ראש, לא הפסקנו לחשוב עליך לרגע אחד.
הבעש"ט הקדוש היה נוהג לשאול ביום הכיפורים: איך אנחנו יכולים לשיר את מילות הווידוי? להגיד את זה בניגון? תארו לכם אויב שעשה לכם את הגרועים שבחטאים וכשהוא מגיע לבקש סליחה במקום לבכות הוא מתחיל לשיר, איזו צורה יש לזה? האם לא נכעס עליו?
לפני כל וידוי היה אומר הבעש"ט: ‘ריבונו של עולם, אם לא היינו חוטאים איפה היית שומע ניגון כל כך יפה?' כי כשאנחנו שרים, אנחנו אומרים לריבון העולם: נכון, חטאנו הרבה, אבל לרגע אחד לא הפסקנו לחשוב עליך.
ואם ככה, איך אפשר שלא לשיר?
חלאת ההרגל
נדמה שאין יהודי אחד שלא רוצה להיות טוב יותר, נעלה יותר, קדוש יותר. המחסום העיקרי שלנו הוא ההרגלים. אדם עובד בעבודה מסוימת שמרגילה אותו לקודים התנהגותיים מסוימים, מוקף בחברים, במשפחה, הוא לא מאמין שיש סיכוי שהוא באמת יכול לעשות שינוי אמיתי.
ואנחנו יכולים. כל אחד מאיתנו. להתהפך ברגע אחד.
עוד רגע יגיע החג המופלא, חג הסוכות.
אחת הסוגיות הכי עמוקות במסכת סוכה היא האם הסוכה היא דירת עראי או דירת קבע. ההלכה היא שהסוכה חייבת להיות דירת עראי.
יכול אדם לומר: אני כל כך אוהב את החג הזה, שאני רוצה לבנות לכבודו בית רחב מידות במרכז שכונת רחביה. בית מפואר שיראה כמה אני אוהב את החג. זה יפה מאוד, אבל הוא לא יוצא ידי חובת סוכה. הסוכה חייבת להיות כזו שאתה צריך כל סעודה בה להתפלל שהקרשים הרעועים שמהם בנית את הסוכה יחזיקו מעמד עד לסוף הסעודה.
לעראיות יש ערך עצום. לא להיות מקובע, לא להיות תקוע בשום מקום. החטא הכי גדול שאיתו אנחנו מתמודדים הוא הקול הפנימי שאומר לנו: אתה באמת לא שווה כלום. אתה חסר ערך כאן בעולם. ביום כיפור אנחנו נפרדים מהקול הזה. אנחנו מבינים שאנחנו חשובים להקב"ה וחשובים לעצמנו.
הצעד הבא הוא להתחיל מחדש. להיות טובים יותר. אבל יש בעיה. אנחנו שקועים בהרגלים. עבדים להרגלים שלנו.
הרגלים לא חייבים להיות דווקא רעים. גם הרגל להתפלל על אוטומט, לעבור את כל החיים כאילו אתה רובוט שמתוכנת לעשות משימות בלי לעבוד רגע על הפנימיות של הדברים ועל המשמעות שלהם, הוא עבדות לא פחות פשוטה.
הבעש"ט הקדוש אומר שהדבר הראשון שאברהם אבינו אמר לשלושת עובדי האלילים שנכנסו לביתו הוא ‘רחצו רגליכם'. תרחצו את עצמכם מההרגלים שלכם. יהודי שרוצה באמת להתחיל מחדש, חייב להתנתק מההרגלים. זה לא קל אבל זה אפשרי.
להיות ‘עראי' במצוות
הרב'ה מאיז'ביצה היה נוהג לומר בסוכות שזה החג שיכול לתת לנו כוחות להתפטר מההרגלים הרעים שיש לנו. בסוכות אתה חייב להיות הכי עראי בעולם. גם הבן אדם הכי מפונק חייב לצאת מהבית המרווח וללכת למבנה רעוע. ההליכה הזו נותנת לנו את הכוחות להתנתק מהקיבעון שמלווה אותנו כל השנה.
ב'מי השילוח', ספרו של הרבי מאיז'ביצה, מוקדשת יריעה נרחבת לצורך להתנתק מהרגלים. לא רק מהרגלים רעים, אלא גם ממעשים הטובים שנעשים מתוך הרגל. גם בקיום תורה ומצוות צריך להיות ‘עראי'.
מספרים בבדיחה ששאלו אברך כולל מתי הוא חושב על הקב"ה במהלך היום. הוא אמר: אני אגיד לכם את האמת. אני קם בבוקר, רץ להתפלל, אחר כך לוקח את הילדים לגנים, רץ לכולל, מנחה, ילדים, סדר ב, מעריב, ילדים, סדר ג, לצערי אין לי שנייה ביום לחשוב על הקב"ה. זה ההרגל הנורא.
שאל פעם אחד המשכילים את החתם סופר: האם אתה בטוח שתשמור את השבת הבאה? במקום לכעוס על השאלה, אמר לו החתם סופר: “אני מקווה מאוד שכן. אני מתפלל כל יום שיהיו לי הכוח והאמונה לשמור את השבת הבאה".
כולם שומרים שבת. אבל האם איננו שומרים שבת מתוך הרגל? מתי התפללנו לאחרונה שתהיה לנו אמונה תמימה בשביל לשמור שבת? מתי הרגשנו כמו החתם סופר ששמר כל שבת מחדש כאילו היא השבת הראשונה שלו?
ביום הכיפורים אנחנו עובדים להתפטר מהעבירות. סוכות הוא הזמן להתפטר מההרגלים ומהקיבעון.
רבי נחמן מברסלב היה נוהג לומר שמי שמניח תפילין היום רק בגלל שהניח אתמול ויניח מחר, אין סיבה שיניח אותן. כמובן שזה לא פטור מלהניח תפילין, אבל יש כאן זעקה שקוראת לנו להתחדש. לא לעשות דברים מתוך הרגל, מתוך קיבעון. לנסות לשחזר כל יום את ההתרגשות שהייתה לנו כשהנחנו פעם ראשונה תפילין.
הריקוד של הצדיקים
קבלה אחת לסיום.
תכף נחגוג כולנו זכר לשמחת בית השואבה. המשנה בסוכה מספרת שרק חסידים ואנשי מעשה היו רוקדים. תארו לכם שבאמצע חתונה יוצאת בת קול משמיים ואומרת: רק צדיקים גמורים יכולים להיכנס למעגלים – מי יעז לרקוד? הצדיקים הרי חושבים על עצמם שהם הרשעים הכי גדולים והרשעים וודאי לא יעזו להיכנס. אז מי רקד בשמחת בית השואבה בבית המקדש?
בחתונת בתו של רבי אלימלך מליז'ענסק הוא הכריז: “כל מי שעשה אי פעם עבירה, שלא יעז להיכנס לריקודים".
כמובן שאף אחד לא קם. כולם ישבו בפחד בצידי האולם. עד שאחד מהחבריא קדישא של הבעש"ט, רבי דוד לייקס, קם ואמר: “אף אחד לא ישמח חתן וכלה? אם כן, לא אכפת לי מכל העבירות שלי, אני רוקד".
זה כנראה מה שקרה בשמחת בית השואבה. האנשים הצדיקים באמת הם אלו שלא אכפת להם מה השכנים יחשבו עליהם או אפילו מה הם חושבים על עצמם, העיקר שתהיה שמחה בבית המקדש.
מה אנחנו היינו חושבים אם היינו רואים את אחד השכנים שלנו, שראינו אותו בכמה מצבים כאלה ואחרים בחיים, מעז לקום ולרקוד כמו איש צדיק? בטח היינו לוחשים לכל מי שמסביבנו: פחח, הוא צדיק? אני הרי מכיר אותו. אבל בבית המקדש הייתה שמחה כל כך גדולה שאף אחד לא דיבר. כולם שמחו באמת עם אלו שרקדו.
אנחנו רגילים לחשוב שהשמחה הכי גדולה היא כשקורה לנו משהו טוב. זה מצוין. אבל באמת השמחה הכי גדולה כשאנחנו מאושרים בשביל מישהו אחר. שמחה שאינה תלויה בדבר.
אהרון הכהן נבחר להיות הכהן הגדול, להיכנס לקודש הקודשים ולגאול את עם ישראל, כי כשהקב"ה הגיע למשה ואמר לו ללכת לגאול את עם ישראל, משה היסס. הוא אמר: יש לי אח גדול, הוא ייפגע, הוא יחשוב שלקחתי את מקומו. אבל הקב"ה אמר לו: אל תדאג. אני מכיר את אחיך. הוא ישמח איתך באמת. אם היו בוחרים באהרון הוא היה שמח, אבל הוא שמח הרבה יותר כשבחרו באחיו.
קין הרג את אחיו כי קינא בו שהקב"ה קיבל את הקורבן שלו. שואל הרב'ה מויז'ניץ זיע"א: נו, זה טבעי. הוא קינא בו על משהו רוחני, מה הוא היה יכול לעשות? זו קנאה טהורה. אומר הוויז'ניצר: קין היה צריך לשמוח שהקב"ה קיבל את הקורבן של אחיו. הוא היה צריך להיות מאושר שיש לו אח כל כך קדוש. זה מהות החטא.
לרב'ה הקדוש מרוז'ין היו שישה בנים. כל אחד מהם הנהיג קהילה משל עצמו. פעם ביקשו החסידים מאחד הבנים, רבי מרדכי פייביש מהוסיאטין שיספר קצת על אחים שלו.
וכך הוא סיפר: “אחי מסדיגורה כשהוא אומר קריאת שמע הוא יכול להחיות מתים. אחי מטשורטקוב, ברגע שהוא לוקח את הסידור ביד הקב"ה אומר לו: משה דוד בני, אני נותן לך את כל העולם, עשה בו כרצונך, אבל אחי כל כך ירא שמיים שהוא מייד מחזיר את העולם להקב"ה".
וכך, בהתלהבות עצומה, הוא סיפר על כל אחד מהאחים את השבחים העצומים שלו.
כשסיים, שאל אחד החסידים: “רב'ה, נו, ומה איתך?"
ענה הרב'ה: “מה, לא מספיק שיש לי חמישה אחים קדושים כל כך? זה המעלה שלי, שזכיתי להיות אח שלהם".
בשנה החדשה נקבל עלינו לשמוח יותר עם הזולת, באמת, מכל הלב.
הלוואי שנצליח.
ההזמנה של הקב"ה
הרגעים הכי קדושים ביום הכיפורים הם הרגעים של תפילת נעילה. השם של התפילה מטעה. היא נערכת בשעה שהשערים עוד פתוחים, למה קוראים לה נעילה? בספרי החסידות כתוב שבשעת תפילת נעילה אומר הקב"ה לכל אחד מאיתנו: “כל היום הייתי ביחד עם כל כלל ישראל, עכשיו, בדקות האחרונות, בוא ניכנס לחדר רק אני ואתה וננעל את הדלת, תבקש מה שאתה רוצה. אני שומע רק אותך". אלו הם הרגעים שכל אחד מאיתנו יכול להרגיש מה השליחות שמוטלת עליו בעולם.
ושם, ברגעים הכי נעלים, הקב"ה נפרד מאיתנו עם הזמנה: “בוא", הוא אומר לכל יהודי, “בוא לשבוע שלם לבית הנופש שלי – הסוכה. תבוא לשבוע ואני ארפא אותך מכל הצרות".
איך יהודי יכול לדעת אם הקב"ה באמת סלח לו ביום כיפור? אם הוא יושב בסוכה ומרגיש בבית. אם הלב שלו מלא שמחה והוא לא רוצה לצאת מהסוכה, הוא יודע שהוא קיבל את ההזמנה של הקב"ה.
שנזכה כולנו לעבור את הימים האלה בקדושה ובטהרה, לקבל את ההזמנה של הקב"ה ולממש אותה ולצאת לחיי קבע של שמחה ואמונה. אכי"ר.
(מבוסס על תורות שמסר ליבם של ישראל רבי שלמה ב"ר נפתלי זצ"ל בהזדמנויות שונות. שיהיה מליץ יושר על עם ישראל ובמיוחד על אותם שנשא על ליבו: שבורי הלב, הרוח והגוף)
