ישראל יוסקוביץ
י"ח חשון התשפ"ב
בזמן שבירושלים מתקוטטים על זיכרונות ושאר ירקות, בנגב הישראלי מסתובבות מיליציות חמושות ומנהלות כללים של מערב פרוע • במקום להמשיך את מחול הוויכוחים, יצאנו לסיור מקיף בין הבקתות והחמולות, פגשנו את האנשים שנמצאים בשטח וחזרנו עם תמונת מצב מטלטלת
1.
בצהרי יום שני, בזמן שהפוליטיקאים התגוששו בכנסת על מורשת רבין, הדרמתי לעיר רהט, מעוז ההתיישבות הבדואית בנגב. כאן אין פנאי לטקסי זיכרון, נאומים פופוליסטיים ומלחמות עבר. המלחמה היא על החיים עצמם.
על יד סוחרי נשק, תגרני ממריצים וגובי חסות אלימים מתגוררים עשרות אלפי אזרחים נורמטיביים; כמהים למשילות, מצפים ומייחלים לה, אבל זאת מבוששת לבוא. המדינה עמוק בתמונה, רשויות החוק פועלות במרץ, אפילו מערכת הביטחון גויסה למשימה, אך פתרון לא נראה באופק.
במקומו, מדי יום מפלחים את קו הרקיע צרורות ירי. לרוב, מדובר במה שמכונה "ירי שמחה" – הנורה במהלך שמחות משפחתיות. המנהג הפרימיטיבי הזה הוא מתכון לאסון: אחת לכמה ימים מתרחשות תאונות קטלניות שגובות חיי אדם. למרות זאת, רהט כמנהגה נוהגת; הירי נמשך, וטורד את מנוחת השכנים היהודים מהיישובים הסמוכים.
זה כאמור מתרחש בנוהל שגרתי. במקרים אחרים, חמורים יותר, מדובר בסכסוכי דמים בין חמולות ושבטים יריבים. אצלנו, מסביר לי אחד המקומיים, נקמת דם יכולה להתקיים גם ארבעים שנה אחרי. אם מסיבה כלשהי יתקשו בני המשפחה לגבות את המחיר על כבוד האח או הבן, המסורת הבדואית תאפשר להם לעשות זאת גם ארבעה עשורים אחרי. אל תעצרו את נשימתכם. לרוב, העניינים נסגרים בפרק זמן קצר מאוד.
האש ניצתת על ענייניים שטותיים. ילדותיים. לפעמים, חילופי עלבונות הדדיים יובילו למרחץ דמים שאיש לא תכנן. הפושעים לעולם לא יבואו על עונשם. סכסוכים ייפתרו בתוך הקהילה, הרחק מעין הרשויות; במסגרת בוררות או בהרחבת מעגל האלימות.
דרומית לרהט, בכניסה לאזור התעשייה, ממתין לי שלום ארבל. בעברו, איש שירות הביטחון הכללי. לפני כמה חודשים מונה ליועץ מיוחד לרשות הממשלתית, הממונה על הסדרת קרקעות המדינה בנגב.
כמעט ארבעים שנה שירת בשב"כ. מרביתן, כרכז שטח בצפון רצועת עזה; אחרי ההתנתקות ועם נסיגת כוחות צה"ל הועבר לנגב.
רכזי השטח מנכיחים את קיומם. מלבד הכינוי שניתן להם מטעמי ביטחון, כתחליף לשמם, התושבים יודעים מה תפקידם ומטעם מי הם פועלים. החשיפה נועדה לייצר עבורם כתובת; ככל שהאימון גדול יותר המידע שהמקומיים יעבירו יהיה אמין יותר.
ארבל מביא לתפקידו החדש היכרות מעמיקה עם הפזורה הבדואית בנגב. אין ברהט פיסת אדמה שזרה לו; לא נמצא בה מנהיג שבט שהוא אינו מכיר. ראשי החמולות סומכים עליו ומאמינים בו. תפקידו להידבר מולם; לרכך את החרדה האינהרנטית מעיור האדמה שעליה ישבו אבותיהם ואבות אבותיהם.
הטיפול המדינתי בסוגיית הקרקעות בנגב החל בשנות ה-70. רהט הישנה הייתה הפיילוט. בשנים האחרונות התוכנית הורחבה משמעותית. יש לה הישגים לא מבוטלים. אולם בכל הנוגע לסוגיית המשילות, הנגב הבדואי הפך לאקס-טריטוריה. איש הישר בעיניו יעשה.
האלימות בחברה הערבית הפכה מבעיה מגזרית למכת מדינה. הממשלה הסתערה על הנושא והפכה אותו לפרויקט הדגל שלה. תוכניות נכתבו, ועדות הוקמו, עכשיו ממתינים למבחן הביצוע.
אחד האתגרים הוא הפעלת שירות הביטחון הכללי. "שלוש משימות", אומר לי שלום ארבל, "הוגדרו ב'חוק שירות הביטחון הכללי': סיכול ריגול, סיכול פח"ע וטיפול בחתרנות מדינית. המחוקק אסר על השב"כ להתערב בנושאים אזרחיים; פליליים. אם יש אקדח שמצוי בבור, השאלה הראשונה היא מי הביא אותו ולמה הביא אותו. אם הביא אותו אדם שבכוונתו לחסל חשבונות עם יריב אחר, אסור לאיש השירות להתערב".
המשימה הממשלתית היא להגמיש את החוק, באופן שיתיר לשב"כ לפעול לכל רוחב היריעה; גם בהיבט הלאומני וגם בהיבט הפלילי. היקף הנשק הבלתי חוקי אסטרונומי. "נכון להיום", אומר ארבל, "ברובו אינו מכוון כלפי המדינה".
מרבית התושבים כאן מזוהים עם הפלג הדרומי בתנועה האסלאמית. זאת שנציגיה יושבים כיום בממשלת ישראל. היא אחותה של הפלג הצפוני, הקיצוני יותר, ואחותה החורגת של חמאס. שלושתן תנועות בת של 'האחים המוסלמים'. ארבל מכיר אותן מקרוב. "הייתי רכז שטח בעזה כשחמאס הוקם", הוא מספר. "בוא נגיד שהיו לי הרבה שעות שיחה עם אחמד יאסין (מנהיג חמאס שחוסל בימי 'האינתיפאדה השנייה'. י"י). בתחילה הוא הוקם כארגון צדקה שהתמקד בפעילות רווחה. ישבתי איתו שעות על גבי שעות. ניסינו ללמוד מה המניעים שלהם. כשהם התחילו לזלוג לכיוון הטרוריסטי היינו קוראים להם ומזהירים אותם. אני זוכר כיצד הוא היה משכנע אותנו שהם בסדר והמטרות שלהם רק לפעילות רווחה ואין להם שום כוונה לעסוק בחתרנות או בפעילות טרור. ככה הם התחילו".
מן הסתם לא לכך התכוון, אבל ההקבלה ברורה: היקף האמל"ח שמסתובב בנגב בשלב הזה נועד למטרות פנים. אבל יום יבוא, ומדינת ישראל תמצא עצמה מתמודדת עם פלוגות חמושות מקרב ערביי ישראל, שמאיימות על היישובים הסמוכים מטעמים לאומניים.
המגבלות שיצר 'חוק השב"כ' מעוותות. מרבית האוכלוסייה הבדואית אינה אלימה, אך גם לא נחשדת בציונות יתרה. היום הנשק מופנה פנימה, אולם אין מי שיערוב לכך שבעוד זמן מה הוא לא יופנה החוצה. דוגמית למה שעלול להתרחש ראינו במבצע 'שומר החומות'.
"לשירות", אומר ארבל, "יש עוצמות אדירות. זה ארגון מאוד מסודר, מאוד תכליתי, ובתחום הטרור יודע לעשות עבודה נהדרת עם כוח אדם ומשאבים מן הטובים שיש. אם וכאשר השב"כ יתבקש לסייע בפשיעה האזרחית הוא ישמש מכפיל כוח משמעותי למשטרת ישראל. נוכל לראות באופן מיידי את טביעות האצבע שלו.
"להערכתי, מרבית האוכלוסייה רוצה סדר; רוצה אכיפה של חוקי המדינה. ישנו חלק קטן שהוא אנרכיסטי. אלו צעירים רודפי בצע, שהתאהבו בכסף הקל שאותו הם מרוויחים מגביית דמי חסות, מסחר באמל"ח ומניהול צ'יינג'ים המלבינים הון בהיקף של מיליוני שקלים. האוכלוסייה המבוגרת, פרנסי הציבור, נכבדי ומובילי דעת הקהל וראשי הרשויות מתחננים למשילות".
תפקידה של הרשות הממשלתית מתמקד בהסדרת הקרקעות. הרעיון המארגן הוא, ששיפור איכות החיים ישנה גם את אורחות החיים. מדינה מתוקנת צריכה להעניק עתיד לדור הצעיר.
מים, חשמל, מוסדות חינוך. כל זה אינו בנמצא עבור ילדים קטנים שמתרוצצים יחפים במדבר, תחת השמש הקופחת. הם גדלים לפשע. תושבי באר שבע והיישובים הסמוכים חשו זאת – ועדיין חשים – על בשרם: פריצות באישון ליל, שודים לאור יום ופרוטקשן. הרבה פרוטקשן.
אנחנו נוסעים בתוך השכונות החדשות. פה ושם עדיין ניתן לראות אוהלים מוקפים עדרי צאן, אך מסביבם שדרות בניינים ובתי פאר שלא מביישים שכונות יוקרה בישראל. בכל אזור מתגוררת חמולה אחרת. ראשיה הסכימו להסדרת הקרקע, אולם לא ויתרו על החזקה בה.
תנאי ההסדרה מאפשרים להם לבנות בתים גדולים, רחבי ידיים. החלק הזה בתוכנית מתקדם בקצב משביע רצון. לעומת זאת, בכל הנוגע לפיתוח הסביבתי, אי אפשר לומר שמשהו משמעותי השתנה. בכניסה לשכונות החדשות הוקמו גינות מטופחות; בתוכן, עולם כמנהגו נוהג.
סביב לאחוזות הפאר העזובה חוגגת. הררי פסולת, צמחיית פרא ואדמה צחיחה שמקיפה את חצרות הבתים. במקום אוהלים ומבני פח ועץ ניצבים בנייני מגורים או בתים פרטיים. הם מחוברים לתשתיות מים וחשמל, אך תנאי השטח נותרו כשהיו.
"לאדם מהיישוב קשה להבין זאת", אומר לי שלום ארבל, "אבל יש חמולות שעדיין מתעקשות להתגורר במתכונת המסורתית, הנוודית. הם רוצים שנעזוב אותם במנוחה ומסרבים שנכשיר את הקרקע למגורים.
"קיים כאן מתח בין שני כוחות אדירים: מצד אחד החוק, המשילות, ומנגד, המסורת הבדואית, המנהגים והמנטליות. הם מתנגשים זה בזה לכל אורך הדרך. לא פשוט לשנות נורמות התנהגות".
באחד הרחובות ניצבים זה מול זה מבנים ארכיטקטוניים מדהימים בעיצובם, ומעבר לכביש שבט בדואי שוכן באוהלים, מוקף צאן וגמלים. "זאת משפחה שעדיין מתנהל איתה משא ומתן. הם לא רוצים להתפנות. עיריית רהט לוחצת עלינו שנפתח את הקרקע הזאת, ומנגד ראש החמולה טוען: 'זאת הקרקע של המשפחה שלי עוד מתקופת השלטון העות'מאני'. הוא גם מציג אסמכתאות שמוכיחות את זה".
עם כל הכבוד להיגיון, ידיה של הרשות המקומית כבולות. המנטליות לא מאפשרת ללכת בכוח נגד אותה חמולה. זה ייגמר לא טוב. לכאן נכנסת הרשות הממשלתית. היא נטולת מקלות אולם מצוידת בהרבה גזרים. ברוב המקרים זה עובד. עם המשפחה שראינו זה עתה – פחות.
4.
אנחנו ממשיכים לשכונה נוספת. בתוך עשרים שניות מרגע הגעתנו עוצר במקום, בחריקת בלמים, צעיר מקומי. הוא דורש לדעת מה מעשינו. שלום ארבל פונה אליו בערבית ומציג את עצמו. הצעיר נכנס לרכב ומסתלק. "בכל שכונה", מסביר ארבל, "מתגוררת חמולה משפחתית. אדם זר שנכנס לכאן מתקבל בחשדנות.
"חלק לא מבוטל מהבעיות שלנו מתמקד באלו שטוענים לבעלות על הקרקעות אבל מתעקשים שבמקום יתגוררו רק אנשים הנמנים עם בני השבט שלהם. על אף שמבחינת השטח יש מקום עודף, הם מאיימים שאם הקרקעות יופקעו לטובת כלל האוכלוסייה – לא יאפשרו זאת. בלי שנגיע איתם להסדרה לא עשינו כלום".
רכב נוסף עוצר על ידנו. כמו קודמו מבקש לדעת מי אנחנו ומהי מטרת בואנו. ארבל מנהל איתו דין ודברים בערבית. הצעיר לא משתכנע ויוצא מהרכב, מבקש להאזין לדברים שנאמרים. "המדיניות שלנו", ממשיך שלום ארבל, "היא לא לפנות אנשים בכוח; אין לנו עניין לקחת אזרחים ולשים אותם ברחוב".
צרור יריות מפלח את הדממה המדברית. הצעיר הבדואי שחג סביבנו במעגלים מסביר שמדובר בירי שמגיע מאחת החתונות שמתקיימות בעיר הישנה. לא משהו פלילי. נרגעתי. מי מאיתנו לא פצח בצרורות ירי בצהרי היום בחתונת אח או חבר.
"הירי והחיסולים הם פשיעה מאורגנת", אומר שלום ארבל. "יש כאן אוכלוסייה נורמטיבית שרוצה לחיות את חייה בשקט ובשלווה. היא רוצה שהמדינה תיכנס לכאן ותעשה סדר".
האם ההסדרה הזאת הביאה גם לשינוי בדפוסי החיים, כלומר: האם רמת האלימות והפשיעה ירדה בעקבות המעבר למבני קבע?
"אלו תהליכים מורכבים. מדובר בשבטים נוודים ששבעים שנה ויותר נדדו במדבר וחיו באוהלים. הם צריכים להתמסד ולבנות ארגון חברתי; מחלקות בעירייה, גני ילדים, בתי ספר. זה תהליך סוציולוגי מורכב.
"לא היה פשוט לבוא ולהקים עיר כשיש על הקרקע תביעות בעלות", הוא אומר. "אנחנו מתמודדים עם אנשים שאומרים 'זאת האדמה שלי וככה אני רוצה לחיות', או אחרים שאומרים: 'אני רוצה את הכבשים שלי, נהנה מהריח שלהם ומאורח החיים שלי. אל תתערב לי'.
"האדם המערבי מגיע לכאן ואומר 'אילו אומללים'. אבל מבחינתם, זה בדיוק ההפך: הם רוצים להתגורר כפי שחיו אבותיהם ואבות אבותיהם".
ומה בכל זאת משכנע אותם?
"ההתפתחות מסביב. קם דור צעיר שפחות מרגיש מחובר למנטליות הבדואית ורוצה לחיות את חייו כפי שחיים במערב. הצעירים רוצים חשמל, מים חמים בערב, וכל מה שאדם מערבי סטנדרטי מקבל כמובן מאליו. הוא רוצה את כל הדברים שלאבא הזקן בן השמונים קשה לתת לו בתוך מגורי הפחונים.
"אנחנו רואים תהליכים סוציולוגיים של דור המעבר. המצוקה והעוני גורמים לצעירים לנטוש את המסורת ולבחור בכסף הקל. זה מתחיל בפשיעה כלכלית וממשיך באלימות ומעשי רצח.
"צריך להבדיל בין בדואים מקוריים, אסליים, שהגיעו לכאן לפני מאות שנים, לבין משפחות שהיגרו לאזור ממצרים ורצועת עזה לפני קום המדינה. בהיררכיה הבדואית הם זוכים למעמד נחות. זה גם חלק מהמתח המובנה שקיים כאן".
5.
ההון השחור הוא מחולל האנרכיה. המדינה נותנת קרקע; היא אינה מממנת את בתי הפאר והבנייה הרוויה. ערמות המזומנים מולבנים בטיט ולבנים.
משפחה אחת יכולה להתגורר בבניין בן שבע קומות. היא מתמקמת בקומה הראשונה, כל היתר מושכרות לבני השבט המורחב. אין פיקוח על אחוזי הבנייה, אין דין ואין דיין. עיריית רהט חוששת לאכוף את חוקי העזר והיתרי הבנייה. עובדיה לא נמלטו מהשבטיות; כל החלטה מתורגמת מייד למלחמת חמולות.
אנחנו עוברים על יד מכלאות צאן ובקר. "זאת למשל שכונה שנמצאת בשלבי פיתוח", מסביר שלום ארבל. "אחרי שהתכנון הכולל יושלם יתחילו עבודות החפירה". חלק מהאזור מיועד לתעשייה ולחברות ההייטק שלאחרונה החלו לגלות עניין באוכלוסייה הבדואית. "נייצר לתושבים מאות מקומות תעסוקה חדשים", הוא מבטיח.
מאחד הבתים מגיח ילד קטן, בידיו שני שקי אשפה. בהיעדר פחי זבל מסקרן אותי לראות להיכן ישליך אותם. בתוך פחות מדקה מגיעה התשובה: הוא חוצה בזריזות את הכביש, מניחם על האדמה ומציתם.
שייח' מקומי חבוש כאפייה מדדה לכיווננו, שעון על מקלו; מבקש טרמפ. העברית שבפיו דלה וארבל מתרגם לי את דבריו. עם כל המגרעות לנורמות החיים של בני דורו, הפשע לא היה נוכח בעוצמות כל כך גדולות כפי שהוא כיום. התושבים רוצים חוק וסדר. הם חוששים לא פחות מהאחרים.
המשטרה מוגבלת בכוח אדם ונמצאת במצוקה מודיעינית. אולי זאת הסיבה שהמדינה הדירה את רגליה מהשטח ואפשרה לארגוני הפשע להשתלט על המרחב ולעשות בו כרצונם.
בזמן ששורות אלו נכתבות, דוברות רה"מ מפרסמת כי בהנחייתו ובהמלצת השר לביטחון הפנים, עמר בר-לב, הוחלט להקצות שתי פלוגות מג"ב נוספות למאבק בפשיעה במגזר הבדואי.
אני בספק רב לגבי התועלת שתצמח מכך. מי שחונך לחיות על חרבו, מי שהורגל לצאת לרחוב ולחזור בתוך שעה עם חבילות מזומנים, לא במהרה יוותר. גורמים במערכת הביטחון מעריכים שמתישהו, החיכוך הזה יהפוך מחיכוך פלילי ללאומני.
