הרב גרילק
ט' ניסן התשפ"א
אחרי שנה של אתגרים לא קטנים וגם לא מוכרים בתחום החינוך, אחרי שנה שבה כובד המשקל של החינוך עבר לבית – שוב אנו חוזרים אל שולחן הסדר, סביבו מסיבים ארבעת הבנים, ה'נפגשים' ליד שולחן הסדר ההיסטורי של עם ישראל.
ננסה לקרוא בהגדה את ההדרכה שאותה מדריך אותנו בעל ההגדה באותו לילה מכונן של כלל ישראל, איך להתייחס אל הבנים, שאותם אנו פוגשים במשך השנה כולה.
ארבעה בנים – ארבע התייחסויות.
הם – בהתנגשות מתמדת ביניהם במשך כל הדורות. והאב, אב האומה, או האב האישי בליל התקדש החג, מתבקש, בעצם נדרש, לדבר אל כל אחד מהם בשפתו שלו. בכל דור ודור ארבעה אלו מביעים את עצמם בצורה שונה, בסגנון חדש. אבל בשורש הפנימי, כל אחד נאמן לבן דמותו בכל הדורות שעברו.
כיצד נזהה אותם היום? מה היא השפה שבפיהם ובליבם כיום הזה? היום, בעולם המודרני, או הפוסט מודרני, או איך שנקרא למציאות המבולבלת של המאה העשרים ואחת – מהם המאפיינים שלהם?
הרי לכם תמונה משפחתית שנלקחה מן ההגדה 'הגדה ופשרה':
"ארבעה בנים מסובים איתנו היום אל שולחן הסדר. ארבעה טיפוסים שונים במהותם באופיים, בגישתם לחיים ולסובב אותם. ארבעה סוגי אנשים, הממצים – כל אחד באישיותו – את סך כל סוגי בני האדם היוצרים את החברה האנושית. כלומר, ארבעת הבנים הללו – הם אנחנו. אתה ואת ואני והוא"…
בעל ההגדה מאפיין אותם בארבע קטגוריות: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול. ציירי ההגדות אהבו לצייר את החכם בדמות יהודי עטור זקן כאחד הרבנים הקדמונים, ואילו את הרשע בדמות פוחח, מאלו המאכלסים את חבורות הרחוב. בוודאי שלא לכך התכוון בעל ההגדה עצמו. ה'רשע' שבהגדה יכול בהחלט להיות אדם חכם, אולי אפילו יותר חכם מן החכם. נימוסיו יכולים להיות נימוסים תרבותיים מעודנים שאין להתעלם מהם, כשתרומתו לחברה, שבתוכה הוא חי, היא בוודאי חיובית, במלוא מובן המילה. ועם זאת, הוא 'רשע' על פי סולם הערכים היהודי שאותו מציג בעל ההגדה.
על פי סולם זה נמדד האדם, לאור הקשר שלו עם מסורת עמו, על פי הזיקה למורשת היהדות, היא התורה. הבה נתבונן בהם לאור קריטריון זה. חיש מהר נגלה שהם מאפיינים ארבעה סוגי אישיות, ארבע צורות התייחסות הקיימות כאמור, בחברה האנושית:
א) המזדהה, המבקש גם להבין (חכם).
ב) המנוכר, המגלה רגשות אנטי להכעיס (רשע).
ג) השואל הסתמי, התייר (תם).
ד) האחד שאינו מגלה כל עניין בנושא (שאינו יודע לשאול).
בעל ההגדה, כפי שהוא מודרך על ידי התורה, רוצה לפתח את הדיאלוג החיובי עם כל סוגי הטיפוסים המרכיבים את פסיפס העם. כל אחד ברמתו, בשפה הרגשית והשכלית שאותה הוא מבין. הלא האב מדבר כאן, בשם התורה! כלומר, בשם הקב"ה. הוא יודע היטב שעליו למצוא את המסילה הנכונה לליבו של כל 'בן' שכזה, כדי שתובטח המשכיותו של עם ישראל, כעם בעל ייחוד ומטרות משלו להביאו אל הגאולה השלמה.
החכם הוא הטיפוס המעורב
הוא חש עצמו חלק מהוויית עמו. הוא מזדהה עם הדרך, עם המסורת. ההיסטוריה ומטרות העם היהודי הן גם המטרות שלו, והוא נוהג בהתאם. אבל הוא היה רוצה גם להבין. לרדת לעומקם של דברים, להעמיק ולחזק קשר זה.
על כן שאלתו היא: "מה העדות והחוקים והמשפטים?"
התשובה היא בהתאם. כדי להבין מדוע עלינו, בימינו, לקיים מצוות, אנו חייבים לשוב אל נקודת המוצא, אל יציאת מצרים. שם, בעת היציאה מארץ השעבוד, חויבו בני ישראל במצוות הקרבת קרבן פסח. הקרבת קרבן זה, כפי שהסברנו בהזדמנות אחרת, הייתה חלק מן המאבק נגד האלילות, כדי לעוקרה כליל גם מליבותיהם של בני ישראל.
מאבק זה טרם הסתיים. האלילות חיה וקיימת, אם כי פשטה את צורתה הפרימיטיבית שהייתה נהוגה במצרים, בכנען ובשאר המדינות, להשתחוות לאלילי העץ האבן והמתכת, ולבשה צורות מגוונות. עדיין משתחווים, לדוגמה, אם לא לפסל העשוי מכסף, הרי לכסף עצמו. עוד לפני חמש מאות שנה כתב רבי יצחק עראמה, בעל ה'עקדת יצחק' כדברים הבאים:
"ויש בכלל זה העבודה זרה הגדולה המצויה בעולם, מציאות חזקה והיא: התכוונות כל המחשבות והעסקים לקיבוץ הממון והצלחת הנכסים, שהמה להם האלוהים האדירים, אשר עליהם הם נשענים ובאמונתם הם נסמכים ועל קדושת שמם הם מכחישים אלוקים מלמעלה".
בדורות האחרונים לבשה האלילות צורות מודרניות יותר. הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצווייג, אשר מסף נצרות שב אל יהדות של קיום מצוות, ניסח אותה בצורה הבאה:
"השמות מתחלפים, הריבוי קיים ועומד. תרבות וציוויליזציה, עם ומדינה, לאום וגזע, אמנות ומדע, כלכלה ומעמד – הנה לפניך סקירה בוודאי מקוצרת בלתי שלמה של פנתיאון האלילים של בן זמננו, ומי יכחיש את מציאותם של אלילים אלו?
"ומעולם לא סגד עובד אלילים לאלילו ביתר הקרבה, ביתר אמונה מאשר בן זמננו לאלילים הנ"ל… ולכן קיימת המלחמה בלב האדם בין עבודת האלוקים האחד לעבודת הרבים עד היום, ותוצאתה של מלחמה זו לעולם אינה בטוחה".
אכן, העדות והחוקים והמשפטים היוצרים את התורה, הם המגננה העשויה למנוע את השתלטות האלילות על לב האדם.
משום כך אומר האב לבן החכם המטה אוזן:
"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
לאמור, אחר אכילת קרבן הפסח אסור לטעום דבר. גם לא מטעמים הנהוגים בעת קינוח הסעודה (הקרוי בפי חז"ל אפיקומן). הסיבה: כדי שיצא האדם מליל הסדר ובפיו יהיה שמור טעם בשר קרבן הפסח, שהוא ניצחון האלילות, לשעות ארוכות. כך גם אתה, המתחקה אחר שורשי יהדותך – אל "תטעם" דבר, אחרי שרעיון הפסח הבהיר לך מהו רז העם שלנו, ומנין נובעת חובת קיום התורה והמצוות. טעם קרבן הפסח חייב ללוות אותך בכל אשר תפנה, כי בו טמון כל הסוד. סוד העם וסודך האישי.
הרשע הוא הטיפוס המנוכר
הוא המפגין את האנטי. הדברים כלל לא מדברים אל ליבו. הוא חש כלפיהם דחייה. הזיכרון ההיסטורי מעיק עליו כנטל כבד. הוא מאמין בעכשיו, בעכשיו על כל צורותיו. ובאמת, אין הוא מוצא כל תועלת עכשווית בכל מה שאביו הביולוגי וההיסטורי מנסה ללמד אותו: "אתה לא יודע שהזמנים השתנו?! מה שהיה שייך לפנים, לא מתאים להיום, לעכשיו!"
אכן, כל מושגיו ומעשיו של האב קשורים לעבר הרחוק, אך מטרתם להשביח את איכות ההווה למען עתיד טוב יותר. הווה, הבנוי ומושתת על יסודות העבר ההוא. והוא, הטיפוס העכשווי, לא זקוק לכך. כל העסק הזה – ששמו מורשת ישראל – מיותר בעיניו לחלוטין, ולא עוד, כי אם לדעתו מזיק ומפריע. על כן לדעתו חייב הוא להיאבק נגד הגישה הכפייתית, המנסה לכפות עליו אורחות חיים שהוא בז להם.
צורת שאלתו מבהירה היטב היכן הוא עומד מבחינת הזיקה הלאומית והתורנית:
"מה העבודה הזאת לכם?"
שמים לב?! הוא בכלל לא נכנס לפירוט ולהבדלים שעליהם עמד החכם בשאלתו. אלו, לא מעניינים אותו. בעיניו, כל התורה מקשה אחת: "העבודה הזאת". נטל כבד ומיותר. המילה 'עבודה' שבה הוא משתמש בשאלתו, היא בעיניו שם כולל לכל היהדות הכפייתית, על פי השקפתו העכשווית.
אולי מתנגנת דווקא מילה זו באוזניו כתגובת נגד לדברי אביו, המזכיר לו את ה"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". ברצונו לומר: מה ההבדל בין עבודת הפרך של מצרים, לזו שאתם מטילים עלי? התלמוד הירושלמי (פסחים פ"א ה"ד) אכן מסביר כך את שאלת הרשע: "מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו כל שנה?"
זהו! חד וחלק! התייצבות מנגד, תוך הצגת שאלה שאינה אלא תשובה. תשובת הבז למורשת היהדות.
לאב המשיב נוצרה בעיה. הלעג שבדברי בן זה עלול להשפיע על האווירה הכללית ולהעכיר אותה. ישנם גם חלושי אופי, הם עלולים להיות מושפעים מהביטחון העצמי המופגן שהרשע מגלה כשהוא משמיע את עמדתו.
ועל כן:
"הקהה את שיניו".
לא! לא! אין הכוונה לתגמול פיזי חלילה ובפועל ממש. אפילו אלימות מילולית לא באה בחשבון. הללו דווקא יחזקו אותו בעמדתו. אולם, זהו פירושה של הקהיית השיניים: טול את העוקץ מדבריו ומן הרושם השלילי שהם גרמו. מול ניסיונו להפחית מערך היהדות, למראה הבוז שהוא מגלה לעריכת הסדר במתכונתו המסורתית – הפחת אתה מערכו שלו. הצג אותו כמות שהוא. כאדם נטול שורשים, רדוד, שאפילו אינו מבין את מה שהוא דוחה בהתנשאותו הריקה. אי רצונו להשתתף בתהליך השחזור של יציאת מצרים הנערך בערב זה, מלמד על פגם נפשי, על נכות רוחנית. אלו מונעים ממנו לחוש את החוויה שבהזדהות ואת היכולת לזכות לטעום את טעם הגאולה.
"אילו היה שם לא היה נגאל".
נדמה לו, לאותו חכם בעיניו, שכדי להישאר יהודי, אין הוא זקוק לתרגילי שחזור ליל הסדר ולעיסוק בשימור זיכרון אותם מאורעות גדולים. כדאי לו לדעת שלא רק היום נידונים הוא או בניו להתבוללות מוחלטת, עד כדי היעלמות במדבר העמים, כי אם גם אז בדור הגאולה עצמו היה מתבולל ולא נגאל.
מטרת התשובה החריפה והבוטה, הוא ניסיון התורה להצילו, לנסות להפוך את הבוז שהוא רוחש לכל המתחולל סביבו – לבושה. אולי יבין, שבגישתו מוציא הוא את עצמו מעם ישראל ומבחינה היסטורית ואישית צועד הוא, כאמור, אל הלא כלום. אולי יחזור למוטב.
התם הוא התייר
התם שבהגדה אינו חסר דעה, כי אם חסר קשר נפשי. הוא מלא סקרנות, אבל זו סקרנות של תייר. הוא לא רואה עצמו כחלק מן העניין שעליו הוא שואל את שאלותיו. בעוד שהתרסת הרשע מרמזת, לפחות, על התייחסות (אם כי שלילית), הרי רצונו של התם לדעת נובע מן הצורך להשלים מידע למען השכלתו הכללית ותו לא. אם הוא כבר יודע עובדות מספר על אורחות חייהם של פינגווינים בקוטב הדרומי ועל גובה קומתם של שבט הבושמנים במרכז אפריקה, לא יזיק לו אם ידע מה בדיוק התחולל שם במצרים.
אבל, לא לטעות. זו התעניינות של סקרנות בלבד. איסוף מידע ללא כל קשר נפשי. הדברים חודרים אולי למוחו, אבל לא לליבו. לכן, לאחר שסקרנותו סופקה, הוא עובר ללמוד משהו על נושא אחר. לנושא יציאת מצרים אין שום משמעות בעיניו. אין זה מידע שיגרום לו לשנות אורחות חיים.
לשאלת התיירים שלו עונה לו האב:
"בחוזק יד הוציאנו ד' ממצרים מבית עבדים".
זהו ניסיון להוציא אותו מאוּד ישותו. לנער אותו מריחוקו, מן ההתבצרות בפוזה הלכאורה אינטלקטואלית, מן הניכור התרבותי. בדברי התשובה ייעשה הניסיון לעורר בו השתאות ופליאה. להעביר אליו את המיוחד והמופלא שביציאת מצרים, את העובדה שקרה שם נס. שהתחוללה שם התגלות אלוקית.
אם נצליח להעביר לו מסר זה, או אז לא יהיה ליל הסדר שיעור היסטוריה גרידא, כי אם התנסות אישית בחוויה העזה ביותר שניתן לתאר.
מי שאינו יודע לשאול: האוטיסט הרוחני
אכן, הוא מגלם באישיותו את הטיפוס שהיינו קוראים לו הטיפוס האוטיסטי. הוא, לא מגלה שום עניין בנושא המדובר. הוא אפילו אינו חש גירוי אינטלקטואלי, שיעורר בו לפחות את הרצון לדעת במה מדובר. מורשת אבותיו היא מחוץ לתחומי התעניינותו, כאדם. את סקרנותו הוא מספק בתחומי התעניינות קורצים יותר. במקום מסע אל העבר, הוא עורך מסעות אל ארצות רחוקות. מה לעשות, הפגודה בהודו או בתאילנד, הג'ונגל הטרופי באמריקה הדרומית או פסגת ההימליה מדברים יותר אל ליבו, מאשר סיפור יציאת מצרים על כל המשתלשל ממנו.
גם אותו, אין התורה מפקירה. גם אליו היא מדברת, או נכון יותר מנסה לדבר. גם עבורו יש לה מסר:
"את פתח לו".
כלומר, אנו חייבים לעשות מאמץ, כדי לחדור מבעד לחומת חוסר העניין שהוא מגלה. אולי תיחשף בנשמתו איזו נקודת תורפה, העשויה להיות מנוף להתקרבות. למעשה, אנו משמיעים באוזניו את הפסוק שהוטח בפניו של הרשע: "בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים", רק בלי הפירוש ש'זכו' אוזניו של הרשע לשמוע.
יש בהשמעת פסוק זה – בסתמיות – כדי להציב תמרור אזהרה בפני מי שאינו שואל ולא מתעניין. הוא ירמוז לו שחוסר התעניינותו לא ישאיר אותו במצבו הנוכחי מן הבחינה הרוחנית. הוא בהחלט עלול להידרדר אל הבוז, העוינות והמאבק נגד, המאפיינים את 'אחיו' הרשע – אליו כוון פסוק זה. אנו מניחים שאולי אינו רוצה להגיע לדרגה זו. אולי למרות אדישותו המופגנת, קיים בו בכל אופן איזה ניצוץ חבוי המעוניין, למרות הכל, לשמור על קשר מסוים עם העם היהודי.
אמת זו, מבקש הפסוק המצוטט להשמיע באוזניו: משמעות המושג 'יהודי', ולא חשוב איזה פירוש האדם נותן למושג זה, קשורה קשר בל יינתק ביציאת מצרים: "בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים". כל מה שאני מסמל בעצם מציאותי, נובע משום שאלוקים הוציא אותנו ממצרים. בלי עובדה מוכחת זו, אין כל משמעות למושג 'יהודי' ואין לו כל מקום, גם לא בפירוש הקלוש ביותר שמתבוללי העם מפרשים אותו. על כן, אם אין רצון להתנתק לחלוטין, חובה היא לבדוק את הנושא הקרוי יציאת מצרים, בראייה רחבה, ובעיקר בלא דעות קדומות.
…
זהו קמצוץ מן השיח והשיג, שאותו, אנו האבות, מנסים להעביר בלילה זה לכל בן על פי יכולת קליטתו, קרבתו או ריחוקו מערך רגשותיו, שנאותיו והעדפותיו. כל דור בשפתו שלו. כי גם הרחוק ביותר – בן הוא.
ולכל בית ישראל, על כל בניו, חג שמח וכשר.
צידה לדרך
ריבונו של עולם:
גאל את היהודים בעודם יהודים
אחרת תצטרך לגואלם כגויים, חלילה.
(רבי שמחה בונם מפשיסחא)
