אשר ישלטו

זה היה ניצחון מפואר במערכה הפרלמנטרית הראשונה על הרפורמה, ומחדל הסברתי מובהק מחוץ לבניין. הצהלות בספסלי הימין בשעת תיקון חצות בליל ראש חודש אדר, העלימו לרגע את החששות הגדולים של גורמים בתוך המחנה מהאמוק של יריב ורוטמן כל הדרך לחקיקה.

זה היה שבוע של עטיית מסכות: כמה מהמפגינים שחבשו גלימות ועטו מסכות הפגינו בורות מדהימה כשנשאלו על מה המהומה והשיבו בסגנון ״עד דלא ידע״. אך גם במפגן התמיכה הקואליציוני, רבים מהחברים עטו על עצמם מסכת פנים צוהלת שהסתירה את הדאגה העמוקה מהמשך תהליך החקיקה.

בשבוע הזה אמור היה להגיע לשיאו המיקוח הפנים־קואליציוני כל הדרך לתקציב דו־שנתי, שלאחריו מובטחת לממשלה המכהנת רגיעה. לכולם עוד זכור איך התרסקה אל קרקע המציאות ההתרברבות של ראש־הממשלה לשעבר בנט על ממשלה שתמלא את ימיה אחרי אישור התקציב, אך לא ראי ממשלת כלאיים של 61 כממשלה הומוגנית של 64.

במקום חגיגת תקציב קיבלנו פסטיבל הפגנות. תקציב המדינה נדחק לשוליים והבולען המשפטי שאב לתוכו גם את החקיקה התקציבית שקיבעה בעבר את מעמד הממשלה בשנתה הראשונה. לאיש מהנושאים ונותנים על הנושאים התקציביים, שאליהם עוד נחזור, אין שמץ של מושג איך תיראה הכלכלה הישראלית ביום שאחרי המהפכה.

לבנות בכאוס שכזה על צפי הכנסות מאקזיט ומהשקעות – זה בערך כמו לגבש תוכנית עבודה על סמך הביטחון שחוק דרעי יחזיר את יו״ר שס לשולחן הממשלה. מיום ליום יותר ויותר גופים כלכליים בעלי שם משמיעים הערת אזהרה לממשלת ישראל, ומי כנתניהו יודע שכלכלה היא עניין של אווירה.

על אף שמחוץ למשכן צרו השבוע על הכנסת פחות מפגינים ממה שראינו בשבוע שעבר, הרטוריקה בתוך הבניין רק החריפה. את שיא החרפה וההחרפה כבש כדרכו סגן ראש המוסד לשעבר ח״כ רם בן ברק בהשוואות להיטלר ממיטב הז’רגון, אך גם המפגינים שקיבלו מ'יש עתיד' היתרי כניסה לבניין והתפרעו בתוכו, הזכירו לכולנו את מראות הקפיטול.

את כל הבאזז הזה ביבי היה מכיל, אך לדידו אלה לא רק האיומים מבית אלא גם, שלא לומר בעיקר, האיומים מבחוץ. כמעט חודשיים אחרי הקמת הממשלה ביבי לא מוזמן לידידו הטוב מוושינגטון זה ארבעים שנה, וביידן גם לא מטלפן. את המסרים העביר הנשיא האמריקאי בדרכו לקייב, בדרך המשפילה ביותר שאפשר. בפומבי, באמצעות שלוחים, באקט שכולו נזיפה.

תחילה היה זה שגריר הממשל הדמוקרטי בעיתונות האמריקאית, עיתונאי הניו יורק טיימס תומאס פרידמן, ולאחריו השגריר המכהן בישראל תומאס ניידס, כאמירה בפודקאסט. הטקסטים שהשניים השמיעו מפי הנשיא הדהדו אחד לאחד את המסרים של הפגנות המחאה נגד המהפכה.

בעולם שבו עוצמתה של ישראל נשענת על קשריה עם מנהיגת העולם החופשי, לאמירות מהסוג הזה יש משמעות בכל הגזרות. מהשדה המדיני ועד לחזית הכלכלית, המסר שהאמריקאים משגרים לנתניהו חד וברור. לו היה הדבר תלוי בנתניהו לבדו, ייתכן מאוד שעוד לפני ההצבעה השבוע בקריאה ראשונה על חוקי המהפכה, הייתה מוכרזת הפסקת אש זמנית לצורכי הידברות.

אחד משרי הליכוד תיאר השבוע את תחושותיו של ביבי כלפי לוין, כמי שפתח לרווחה את האורווה אך שמט את המושכות ואינו מצליח להדביק את הסוסים הדוהרים. בבשרו של נתניהו עוד צרובות הפגנות בלפור שמהן יצא מצולק. אם יש משהו שהאיש היה רוצה, זה להתחיל את הקדנציה השישית, בממשלה שהוא לכוד בין רכיביה הקיצוניים, ולשדר רגיעה יחסית. כשביבי נתן את האור הירוק לרפורמה במערכת המשפט, הוא חשב על חקיקה מדודה שתעורר אי אלה זעזועים אך לא רעידות אדמה בסגנון טורקי.

אחרי פרוץ ההפגנות, התקפלות לפני קריאה ראשונה הייתה משדרת חולשה, אבל לביבי יש בטן מלאה על טקטיקת היציאה לקרב, בקול רעש גדול, עם הכרזה על מלחמה כוללת, כשהצד השני חשוף לכל התוכניות ומקבל תחושה שאין לו מה להפסיד.

נתניהו אינו חדור באותה מטרה משיחית של ״שר משפטיו״ יריב לוין המבקש לשנות את פניה של מערכת המשפט. מבחינתו הרפורמה המשפטית היא יעד שאפשר לסחור בו, כמו אלף אינטרסים נוספים. ביבי חשש מהמינויים הקיצוניים בממשלתו וקיווה כי יוכל להשתלט על בן גביר במשטרה וסמוטריץ׳ באוצר, אבל רוטמן בוועדת חוקה ומקורבו הגדול לוין במשפטים, מתבררים בדיעבד כמינויים שבן גביר וסמוטריץ׳ יחדיו מחווירים במתינות לעומתם. שמור אותי מאוהביי.

מבחן אופי

יריב לוין השיב השבוע לשאלה שמרחפת באוויר והובאה פה בשבוע שעבר: מדוע לא החל את המהלך בצעדים מדודים, בלי לחשוף את הקלפים, תוך שהוא מכריז על מלחמה כוללת ומפיח בצד השני רוח לחימה. גם בקואליציה נשאלת השאלה מדוע ולמה לוין לא העדיף לצאת למלחמה בתחבולות ולא בהצהרות. הרי לכל ברור, שאם היוזמה הראשונה שהייתה מונחת על השולחן, היא הצעת החוק של גדעון סער לפיצול סמכויות היועמ״ש, היה קשה הרבה יותר לשווק להמונים תחושה של מהפכה משטרית.

התשובה של לוין לקוחה מההווי האמריקאי שבו כל נשיא נבחר מתכנן את צעדיו ושואף לכך שבתקופתו יפרשו, ולא משנה באילו נסיבות מצערות, כמה שיותר שופטים עליונים כדי שיתאפשר לו למנות תחתם שופטים כלבבו.

בסביבתו של לוין מסבירים כי כל התמהמהות בהגשת התוכנית לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, הייתה מגלגלת את המערכת הפוליטית למועד פרישתה הצפוי של נשיאת העליון אסתר חיות בעוד כמה חודשים. אם הרכב הוועדה לבחירת שופטים לא ישתנה עד אז בחקיקה, מי שייכנס לנעליה הוא שופט העליון האקטיביסט יצחק עמית, בשיטת הסניוריטי, שעוד יגרום לימין להתגעגע לנשיאה המכהנת אסתר חיות.

גם אם יש תבונה בתסריט של המחזאי לוין, אין היגיון בהכרזת המלחמה שחשפה את הטקטיקה מראש ואפשרה למרכז ולשמאל להיערך ולהשיב מלחמה. נתניהו דחה השבוע את חיבוק הניחומים שקיבל מאחד מחברי הכנסת, שניסה להסביר שהיועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה שיחקה לידיו כשהחליטה כי אינו יכול להיות מעורב ברפורמה המשפטית בשל ניגוד עניינים.

ביבי אומנם עלב ביועמ״שית כשהבהיר כי אינו זקוק לאישור מוקדם מהגברת (בהרב־מיארה. לא הרעיה) כדי לקרוא להרגעה, אך בשיח הפנימי הוא ממש לא נהנה מהסיטואציה. הכרזתה של היועמ״שית על ניגוד עניינים שאוסר עליו להתערב בסוגיה המשפטית, אומנם מאפשרת לו לרחוץ את ידיו בניקיון כפיה של היועמ״שית, אך ביבי היה מעדיף לוותר על המתנה שנכפתה עליו הר כגיגית. כפריק קונטרול וכחשדן בלתי נלאה, הוא מבין היטב מהי המשמעות של ראש ממשלה שנבצר ממנו להוביל את הנושא המשמעותי ביותר בפוליטיקה הישראלית.

גלי בהרב־מיארה אולי טעתה טקטית כשמנעה מנתניהו להיות מעורב, אך מהותית היא משדרת למערכת הפוליטית כי היא יכולה להוציא את נתניהו מהמשחק, גם אם חלקית בלבד, לעת עתה. במשל הצפרדע הנשלקת בסיר המים אפשר לומר שביבי כבר הוכנס לסיר שעל האש ותהליך חימום המים החל. נתניהו מבין זאת טוב מכולם וגייס את הנשיא לעזרתו וגם הגיש תגובה מנומקת לבג״ץ נגד החלטת בהרב־מיארה.

״שים לב״, אמר לי השבוע גורם בלשכת נתניהו, ״שכל החלטה של בהרב־מיארה מתיישרת תמיד עם האינטרס של הממנה גדעון סער. הרי לסער, כמו לפיד, בניגוד לגנץ, יש אינטרס שלא להגיע להסדרה משפטית. והנה הפלא ופלא, היועמ״שית מוציאה את הערמונים מהאש ואוסרת על נתניהו להתערב, על אף האינטרס הסותר של המערכת המשפטית״.

בתקופה רדופת קונספירציות כל תיאוריה נלקחת בערבון מוגבל. כשאלה הן התחושות נקל להבין את הקושי הרב להגיע בשלב זה להבנות. בסביבת נתניהו אותתו השבוע כי ראש הממשלה ידרוש מלוין לקחת פסק זמן מייד אחרי הקריאה הראשונה ולאפשר פרק זמן להידברות, כשאקדח הקריאה השנייה והשלישית מונח על השולחן.

בשס, שיושב הראש שלה גזר על שרי וח״כי המפלגה חובת שתיקה בסוגיית הרפורמה, השמיעו קריאה גלויה להידברות מיידית. בקואליציה יש מי שמציע להסכים על פרק זמן מוסכם, קצר משישים יום כדי שלא להצטייר כנכנעים לדרישת לפיד, למיצוי המגעים שבמסגרתו לא תקודם הקריאה השנייה והשלישית.

מבחינת נתניהו אחרי סימון הווי על הקריאה הראשונה, משנכנס אדר – מרבים בשיחה. אך במציאות הכאוטית שנוצרה, כאשר אנשי אמון אבדו ואין בנמצא גורמים היודעים להלך בין המחנות, ספק אם יש דרך חזרה.

נתניהו נתן את האור הירוק לנהג לוין. הוא אולי נחרד מהמהירות המופרזת, אך כראש ממשלה הנוהג ברכב החקיקה הוא לא יגיע ליעד אם ילחץ על הבלמים וידרוש לעצור ולא רק להפחית מהירות. במבחני אופי מהסוג הזה ביבי כשל בעבר. אם מהאירוע הזה תצא למרות הכל חקיקה מהפכנית בשלוש קריאות, יהיה אפשר לקבוע שהאופי הקואליציוני של ממשלת ביבי בכהונתו השישית השתנה, אולי בעל כורחו של העומד בראשה.

החשוד המיידי

״זה לא שנתניהו נותן תירוצים והסברים להבטחות שהוא לא מקיים״, אמר לי השבוע ברגע של תסכול אחד משרי הימין. ״מבחינת ביבי אין משמעות להבטחה שניתנה ואת ההחלטות הוא מקבל על פי התועלת העכשווית בלבד״.

הציונות הדתית שניהלה משא ומתן במצב סחיטה כל הדרך להקמת הממשלה, היא האחרונה שיכולה להתלונן. בעוד ים של אינטרסים חרדיים מושהים ומעוכבים כדי לאפשר לקטר המשפטי לרמוס ולדהור, העסקונה ביהודה ושומרון חוגגת הכשרת מאחזים ואלפי התחלות בנייה.

מהרשימה הארוכה של כ־10,000 התחלות בנייה, הושמטו משום מה הריכוזים החרדים שמעבר לקו הירוק, למעט התחלות בנייה ממוחזרות שאושרו כבר בממשלות קודמות. בתהליך די שגרתי שנראה כאן מאז כינון הממשלה, הימין הקיצוני חוגג, ואת מחיר הטרלול נדרשים לשלם החרדים.

אם מישהו חשב בתמימות כי החרדים יזכו בהגרלת התחלות הבנייה בסיבוב השני, כמו ב׳מחיר מטרה׳, בא הגינוי באו״ם ולצידו ההסכמה שניתן לה פומבי בין לשכת ראש הממשלה לממשל האמריקאי על כך שלא יוכשרו בקרוב מאחזים חדשים. מה שאומר, כמובן, שהחרדים יישארו גם הפעם מחוץ לתוכנית החלוקה.

רגע המבחן למתינות החרדית בקואליציית נתניהו השישית, אמור להגיע היום (חמישי) בישיבת הממשלה שתעסוק בתקציב המדינה, ובמסגרתה יציגו השרים את התקציבים הייעודיים. מ־15 מיליארד של הבטחות, מבקשים באוצר לגנוז את החלומות ולהעמיד את התוספת על מיליארד שקלים בלבד.

בעידן שבו המונח ״כסף קואליציוני״ הוצא מהלקסיקון, ההבטחות במסגרת ההסכמים הקואליציוניים אמורות להיות ממומשות בתקציב המדינה. שר האוצר סמוטריץ׳, שניהל מסחטה תקציבית משל עצמו במהלך המו״מ, נאלץ להיכנס לנעלי שר האוצר המנוח יגאל הורביץ ולומר לחברים: ״משוגעים, רדו מהגג״.

אממה, סמוטריץ׳ מסומן מבחינת שאר חברי הקואליציה כחשוד המיידי. בעוצמה יהודית, המתחרה על הבייס, חושדים בו כמי שינסה לקצץ במכוון בתקציבים שהובטחו למפלגה המתחרה בו מימין. החרדים בטוחים על סמך ניסיון העבר וההווה שבצלאל ידאג בראש ובראשונה לתקציבי הפיתוח ביהודה ושומרון על פני כל אינטרס אחר.

החרדים חרקו שיניים ובניגוד ליתר חברי הקואליציה שילמו מחיר ממשי עד כה כדי לשמור על שלמותה. כמחזיק במפתחות הכספת בוועדת הכספים גפני לא מתכוון לוותר על תקציבי השוויון בחינוך החרדי, וגם בממשלה אנו צפויים לראות את השרים החרדים נאבקים על כל שקל, בעידן שבו הפרוטה לא מצויה בכיס.

שאלתי השבוע את השר במשרד החינוך חיים ביטון, שנועד עם יו״ר ועדת הכספים גפני, אם ההבטחות הגדולות לתקצוב החינוך החרדי תמומשנה, ואם לשם שינוי מבורך יש תיאום בין שס ליהדות התורה.

״זה יקרה בתהליך מדורג״, השיב. ״אנחנו נעמוד על כך שהפעימה הראשונה תהיה כבר בתקציב הקרוב כפי שהובטח בהסכמים הקואליציוניים. וכן, אנחנו מתואמים בעניין הזה גם עם גפני וגם עם גולדקנופף ופרוש״.

שאלת הסיום הייתה אם ההורה החרדי ייהנה מהשפע התקציבי בהפחתת שכר הלימוד. ״חד משמעית כן״, השיב. ״זו תהיה דרישה שלנו, וגם הדרישה הזאת מתואמת עם יהדות התורה״. מהלך דומה מוביל שר העבודה יואב בן צור עם הסמינרים והמכללות החרדיות, מהם הוא מתכוון לדרוש הפחתת שכר לימוד בתמורה למימוש ההבטחות התקציביות.

למנהלים שנשאו בנטל החזקת המוסדות במשך שנות הרעב של קיצוצי תקציבים מגיעה מילה טובה וגם תוספת תקציבית בשנות השובע, אך הבשורה בקדנציה הזאת חייבת להקל גם את הנטל שנושאים ההורים. אם ההבטחות הגדולות של שס בעניין ימומשו אפילו חלקית, אפשר יהיה לסכם ולומר מהזווית החרדית, שאת המהפכה שלה ממשלת נתניהו השישית כבר עשתה. לו יהי.

לוטו קואליציוני

אם יש פוליטיקאי שמגיע לו לזכות בלוטו קואליציוני, זהו סגן השר אורי מקלב, האיש והפתקים, שמעולם לא ישיב ריקם פנייה אישית של יהודי. איך אמר אורי השבוע, אחרי שהותקף בדרכו לכנסת על ידי המפגינים? ״אם החבר׳ה האלה יפנו אליי מחר בבקשת סיוע, אעזור גם להם״.

את טופס ההגרלה מישהו מילא בשבילו על אוטומט. בהסכם הקואליציוני בין הליכוד לדגל התורה סוכם כי לדגל התורה יהיו חברים בכל ועדות השרים של הממשלה. בישיבה שהתקיימה לפני כשבועיים הבהיר מזכיר הממשלה יוסי פוקס כי היחיד מדגל התורה שיכול להתמנות כחבר בוועדות השרים הוא אורי מקלב, כסגן השר לפיתוח חרדי במשרד ראש הממשלה והתחבורה, לנוכח העובדה שמקלב הוא חבר הסיעה היחיד שתפקידו ברשות המבצעת ולא ברשות המחוקקת.

כדי להסיר כל חשד מקלב ניסה להשיב את המתנות שקיבל על חשבון חבריו. הוא פנה ליועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה וביקש בשם הסיעה לאפשר גם לראשי הוועדות בכנסת לשמש כחברים בוועדות השרים.

גלי בהרב־מיארה, שהעבירה את תשובותיה האוטומטיות מ׳מצב אישור׳ בממשלה הקודמת ל׳מצב פסילה׳ בממשלה הנוכחית, דחתה את הבקשה ונימוקיה עימה: חברי דגל התורה הם יושבי ראש ועדות ומפקחים על עבודת הממשלה ולכן הם אינם יכולים לשמש כחברים, אלא לכל היותר אפשר להזמינם כאורחים בדיונים הרלוונטיים להם.

מקלב זכה מן ההפקר והתמנה השבוע כחבר קבוע בכל ועדות השרים, כולל בוועדת השרים לחקיקה היוקרתית. כמו כל זוכה בלוטו, שהזכייה הופכת בעבורו לחובה, חובת ההוכחה כעת היא על מקלב. חברות בוועדת שרים היא תוספת כוח לשר שיכול להשתמש בזכות ההצבעה כדי לסחור בתן וקח על צורכי משרדו. חברות בכל ועדות השרים היא מכפיל כוח לאין שיעור, ובימים של מו״מ תקציבי נושא ונותן מיומן חייב לנצל אותה לכסף מזומן.