אש באשדוד

1. "דיר באלק אם אתה לא כותב על אשדוד", צעק לי מישהו מהעבר השני של הרחוב. דבר ראשון הלכתי לבדוק מה פירוש המילים 'דיר באלק'. שאלתי כמובן את מורנו ורבנו AI, ותשובתו הייתה מהירה ברורה ונחרצת:

הביטוי דיר באלק הוא ביטוי סלנג שמקורו בערבית ומשמעותו היא 'היזהר' או 'שים לב'. הוא משמש לעיתים קרובות כאזהרה או כהתראה על משהו שעלול להיות מסוכן או בעייתי. 

הביטוי דיר באלק מגיע מהמילה הערבית دير بالك (דיר באלק), שפירושה המילולי הוא 'נהל את דעתך' או 'שמור על דעתך'. 

לביטוי דיר באלק יש שימושים רבים בסלנג העברי והוא יכול לשמש בהקשרים שונים. למשל:

אזהרה מפני סכנה:

"דיר באלק, הכביש חלק" (היזהר, הכביש חלק).

אזהרה מפני משהו לא נעים:

"דיר באלק, הוא עצבני היום" (היזהר, הוא עצבני היום).

הבעת חשד:

"דיר באלק, נראה לי שהוא משקר" (היזהר, נראה לי שהוא משקר).

הבעת אי אמון:

"דיר באלק, לא מאמין לכל מילה שהוא אומר" (היזהר, אני לא מאמין לכל מילה שהוא אומר).

בקיצור, דיר באלק הוא ביטוי שימושי בשפה העברית המודרנית, המשמש לאזהרה, להתראה ולהבעת חשד. 

גם לאחר שהבנתי היטב את משמעות המילה אני בטוח שלא היה צורך להזהיר אותי לכתוב על אשדוד. האם מישהו חשב שאבלה בה שבת שלמה ולא אכתוב עליה? אכתוב גם אכתוב. אתחיל מהרע ומשם אגיע לטוב והאמינו לי, יש הרבה טוב באשדוד. הרבה יותר ממה שחשבתי.

אז ככה. הלחות של אשדוד היא משהו בלתי נסבל. גזרת שמיים שיש לקבל באהבה, ובחום, כמובן. לא מצאתי ביטוי מתאים בערבית, אבל אם זה מה שחשים תושבי עזה הסמוכה, אני מתחיל להבין את הייאוש שלהם. אתה רק מוציא את האף החוצה ולחות דרומית עמוקה אופפת אותך מכף רגל ועד ראש. לא מתחשבת כלל בשטריימל ובקפוטה ובציצית הצמר. אם אתה לא בא אל הים, הים בא אליך. דיר באלק אם זה לא כך.

2. אבל חוץ מזה אשדוד היא עיר מדהימה. באיזה עוד מקום בעולם אתה גר בשמאי והחבר שלך בהלל ולמרות זאת אתם החברים הכי טובים? אני, שעוד זוכר את הימים שבהם חברת אגד אפילו לא חשבה לנכון שיש להסדיר קו ישיר לחור ההוא שקראו לו אשדוד, לא יכול שלא להתפעל ממה שאשדוד הפכה ברבות השנים.

לבעלזא בלבד, בלי עין הרע, יש ארבעה עשר בתי כנסת, שטיבלך בלע"ז, שבנויים, כמו המסורת הבעלזאית, בפאר והדר. לגור יש עשרות רבות, ובכל זאת רואים אותם כל בוקר במקוואות של בעלזא. ולעוד הרבה חצרות, חוגים וקהילות. אשדוד היא עיר מלאה חכמים וסופרים ויש שלחשו על אוזניי שגם עשירים. התדמית הסוציו אקונומית המסוימת שהייתה לה בימים קדמונים התחלפה מזמן. כך סיפרו לי חברים מקומיים.

אם אני צריך לבחור גלויה ממנה, אני בוחר את התמונה הזאת. זו אחת הכניסות שמובילות לשלושת האולמות של 'אחוזת פרידמן' באשדוד. יש לו להקב"ה בטח קיתונות של נחת רוח מבתי הכנסיות והמדרשות של העיר אשדוד, אבל פנינת החמדה שלו היא בטח המקום המופלא הזה, שבו נבנים בתים נאמנים בישראל ערב אחר ערב. כל לילה כל שלושת האולמות מלאים עד אפס מקום.

תעשייה של חתונות. כל אולם הוא עולם. חתן וכלה שמחים ומחותנים נרגשים ובני משפחה צוהלים ובעל מנגן וקלידן ובדחן וצלם ותאורן ומלצר עצבני שמנסה לתחזק את הבר של החמין לאורחים שמגיעים מאוחר יותר ומעגלי רוקדים מזיעים ומעגלים פנימיים רכים של נכדים ונינים וסבים נרגשים שיושבים במרכז ובשלהי החיים שלהם לא מפסיקים לרוות נחת.

למרות השלטים הברורים, צריך הרבה רחמי שמיים כדי להגיע בשלום לחתונה הנכונה. ראיתי לא מעט אנשים שנכנסו לאולם שלנו נרגשים מאוד, מחפשים נואשות את המחותן שהם מכירים. הם נדרשו לכמה דקות כדי לדעת שהם נקלעו לחתונה הלא נכונה מבחינתם. אבל בלילה שבו רקדנו שם בחתונה, שלוש החתונות היו של חסידי בעלזא, כך שחלק נכבד מהמשתתפים של החתונה האחת היו גיסים או בני דודים רחוקים ואפילו מחותנים של החתונה השנייה, או חברים טובים מאוד של החתונה השלישית, ואפשר היה, שלא כמאמר העולם, לרקוד בדיצה על שלוש חתונות.

3. תודה לקורא אליעזר גפנר שזיכה אותי, ואת הקוראים כמובן, בקטע המדהים הבא:

בשבוע האחרון התפרסמה כתבה מעניינת בעיתון הבריטי הגדול 'דיילי טלגרף'. עיתונאי מפורסם בשם אליסטר הית' ריגש חצי עולם בהסתכלות פשוטה אך גבוהה על ההתרחשויות עִם עַם ישראל בתקופה האחרונה.

"יש משהו במדינת ישראל שגורם לאנשים להרגיש לא בנוח וזה לא מה שהם אומרים שהוא. הם יצביעו על פוליטיקה, התנחלויות, גבולות ומלחמות. אבל אם תגרדו מתחת לזעם, תגלו משהו עמוק יותר. אי נוחות לא ממה שמדינת ישראל עושה, אלא ממה שמדינת ישראל היא. אומה כל כך קטנה לא צריכה להיות כל כך חזקה. נקודה. למדינת ישראל אין נפט, אין משאבי טבע מיוחדים, אוכלוסייה בקושי בגודל של עיר אמריקאית בינונית. הם מוקפים באויבים, שנואים באו"ם, מטרות טרור, מגונים על ידי ידוענים. מוחרמים, מושמצים ומותקפים.

"ועדיין, הם משגשגים כאילו אין מחר. בצבא. ברפואה. בביטחון. בטכנולוגיה. בחקלאות. במודיעין. במוסר. ברצון טהור ובלתי שביר. הם הופכים מדבר לאדמה חקלאית. הם מייצרים מים מהאוויר. הם מיירטים רקטות באוויר.

"הם מחלצים בני ערובה מתחת לאפם של המשטרים הגרועים ביותר בעולם. הם שורדים מלחמות שהיו אמורות למחוק אותם, ולנצח. העולם צופה בזה ולא מצליח להבין את זה. לכן הם עושים מה שאנשים עושים כשהם עדים לכוח שהם לא יכולים להבין: הם מניחים שזו בטח רמאות. זה בטח סיוע אמריקאי. זו בטח שתדלנות זרה. זה בטח דיכוי. זו בטח גנבה. זה בטח איזה טריק אפל שנתן ליהודים כוח מסוג זה. זו בטח סחיטה. כי חס וחלילה זה משהו אחר. חס וחלילה שזה אמיתי. חס וחלילה שזה נרכש, או גרוע מכך, נגזר עליו. העם היהודי היה אמור להיעלם מזמן. כך אמור להסתיים סיפורם של מיעוטים גולים, משועבדים ושנואים. אבל היהודים לא נעלמו. הם באמת חזרו הביתה, בנו מחדש את ארצם, החיו את שפתם והחזירו את מתיהם לחיים בזיכרון, בזהות ובכוח.

"זה לא נורמלי. זה לא פוליטי. זה תנ"כי. אין קוד רמאות שמסביר איך קבוצת אנשים חוזרת למולדתה אחרי 2,000 שנה. אין דרך רציונלית מתאי גזים להשפעה עולמית.

"ואין תקדים היסטורי לשרוד את הבבלים, הרומאים, הצלבנים, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה ועדיין להופיע לעבודה ביום שני בתל אביב. מדינת ישראל לא הגיונית, אלא אם כן אתה מאמין במשהו מעבר למתמטיקה. זה מה שמשגע את העולם. כי אם מדינת ישראל אמיתית, אם האומה הבלתי סבירה, העתיקה והשנואה הזו איכשהו עדיין נבחרת, מוגנת ומשגשגת, אז אלוקים הוא לא מיתוס, אחרי הכל. הוא עדיין בסיפור. אולי ההיסטוריה אינה אקראית, אולי הרוע לא מקבל את המילה האחרונה, אולי היהודים הם לא רק עם אלא עדות. זה מה שהם לא יכולים לסבול.

"כי ברגע שאתה מודה שהישרדותה של מדינת ישראל אינה רק מרשימה, אלא אלוקית, הכל משתנה. המצפן המוסרי שלך צריך להתאפס. ההנחות שלך לגבי היסטוריה, כוח וצדק קורסות. אתה מבין שאתה לא צופה בסוף של אימפריה. אתה עד לתחילתו של משהו נצחי. לכן הם מכחישים זאת. הם מכפישים זאת. וזועמים נגדו. כי קל יותר לקרוא לנס 'רמאות' מאשר להתמודד עם האפשרות שאלוקים מקיים את הבטחותיו, אחת לאחת".

***

לכל מזוודה יש כתובת

החיים הם סדרה של מהמורות, עליות וירידות, קשיים והצלחות, אבל תמיד בשולי הדברים הגדולים האלה יש הסיפורים הקטנים שאולי לא משנים את המאקרו, אבל מוכיחים לנו שגם במיקרו יש מי שמנהל את העולם והכל מדוקדק ומדויק לפרטי פרטים.

אתם מכירים בטח את הדקות המותחות האלה שבהן אנשים עומדים סביב המסוע של המזוודות ובלב שלהם פנימה, אי שם עמוק מאוד, הם בטוחים כי הפעם דווקא המזוודה שלהם נשכחה ולא הגיעה. אנשים עומדים במתח, רכונים על המסוע, בודקים מזוודה מזוודה, לעיתים מורידים בקושי רב מזוודה מסורבלת שנראית להם מוכרת, רק כדי להשיב אותה למסוע בבושת פנים כי היא לא שלהם.

הפעם היינו מופתעים. המזוודה שלנו הגיעה מהר מאוד. היא הייתה מוכרת לנו היטב. סוג של מזוודה שאין להרבה אנשים. מזוודה שמלווה אותנו שנים במסירות רבה ולמרות הצליעה הקשה שלה לא מיהרנו להשליך אותה לפח.

אנחנו מגיעים הביתה, פותחים את המזוודה, כלומר הילדים פותחים אותה כדי למצוא את המתנות שלהם ומתברר שהיא לא שלנו. בכלל לא. לא בערך ולא כלום. השם שמופיע עליה היא בכלל 'אלוביצקי'. בעיני רוחי כבר ראיתי את עצמי מתקשר לכל מיני קווים תפוסים, מתייבש שעות על הקו, רק כדי לשמוע את הפקיד אומר שהוא לא מוצא כלום.

אנחנו בכל זאת מנסים להתקשר לאלוביציקים שאנחנו מכירים. אולי קרה איזה נס והם לקחו את המזוודה שלנו. מתברר, אכן, שהבן שלהם גם הוא הגיע הבוקר מתל אביב לאמסטרדם. הם מתקשרים לבן שלהם ולמרבה הפלא התברר שהוא מצידו לקח את המזוודה שלנו ועד שהתקשרו אליו הוא בכלל לא תיאר לעצמו שהיא לא שלו. הוא לקח את שלנו ואנחנו את שלו ושתיהן הגיעו לאותו מקום. בתוך רבע שעה המזוודות הוחלפו והכל על מקומו בא בשלום.

כעת, משהמשימה שלה עלי אדמות הושלמה לחלוטין, הנחנו אותה למרגלות הבניין כדי שמישהו יחוס עליה ויפרוס עליה את כנפיו. בינתיים היא עומדת שם מבוישת, אבל מזכירה לי כל הזמן שיש מי שמנהל את העולם.

תודה השם.