את אחי אני מבקשת

לפרופסור אלבשן שלום,

את אבי ראיתי בוכה פעמים נדירות. אירוע אחד נצרב בזיכרוני. בשיאה של פרשת יוסל'ה שוכמכר, עברנו בשוק בצלאל בתל אביב. אני אז ילדה, פוסעת לצד אבי המאופק והדור הפנים, כשלפתע ניגש זר ופנה בצעקות לאבא עדין הנפש ששכל בטרבלינקה בן יחיד ובת והטיח: "למה חטפתם את יוסל'ה?!" אבא עצר. שתק. רק אחרי שניגב את דמעותיו ונשם נשימות עמוקות הצליח להמשיך בדרכו.

כתושבי תל אביב קיימנו יחסים נפלאים עם שכנינו ובני משפחתנו – רובם המכריע לא שומרי תורה ומצוות. רובם המכריע מכבדים ומוקירים – כפי שקורה בחיים המציאותיים, מאחורי הכותרות. זה לא עזר לנו. כמו כל "האדוקים", כך כינו אותנו אז, נדרשו להתגונן ולהתנצל מדוע חטפו את יוסל'ה. מדינה שלמה, כולל ה'מוסד' המפואר, עסקה בעניינה של משפחה אחת, וציבור שלם חף מכל מעורבות שילם את המחיר.

את אחי אני מבקשת ועל כן הפתיח של מכתבך עודד וריגש. חשבון הנפש שאתה מנסה לעשות, האכפתיות, הצורה שבה אתה מנסה להסביר את הכאב הכן של הרוב החילוני מול הפרות קורונה במגזר החרדי – נגעו לליבי. אתה בהחלט צודק כשאתה מזכיר שאחים אנחנו, בני איש אחד, אמנם כיום אנו חווים גם את אימת "איש את רעהו חיים בלעו". זו מתחזקת כיום לא רק בגלל המגפה הנוראה, אלא גם בגלל אינטרסים ללבות את הפירוד – אותו פירוד שמגיע בגלים מאז שאני זוכרת את עצמי. אלא שמפעם לפעם מחריפה המודעות לכך שאיננו יכולים להרשות אותו לעצמנו.

ברגעים הראשונים חשבתי להגיב על כל סעיף ממכתבך, להסכים עם האשמות מסוימות, להסביר ולהאיר משגים וחוסר הבנה באחרות. ויש לי מה לומר. נמנעתי. כי הגיע הזמן להפסיק לפרט איש את מגרעות רעהו, ולחבוט איש על חזה אחיו בתביעה: 'אשמתם', 'בגדתם' – הכאה שזרה כל כך למהות חשבון הנפש היהודי, הקולקטיבי: אשמנו. בגדנו.

במלאות השנה המרה הזאת חייבים כולנו לעשות חשבון נפש – ובהחלט יש לנו על מה. ולהתחיל ללמוד לחיות כמו אחים, גם אם קיימים בינינו חילוקי דעות וחוסר הבנה תהומיים. הבית בוער; מניין הנפטרים כמעט כפול ממספר חללי יום הכיפורים, וזהו בדיוק הזמן לעשות הפסקת אש בפלגנות – שאיננה חדשה, כאמור.

כל חרדי שגדל בארץ הזאת מכיר את ההסתה המתעוררת ומגיעה בגלים. המניעים דומים: משברים (-קל להתמודד עם המשבר כשיש "שעיר לעזאזל"); אינטרסים פוליטיים – אסופת מפלגות רדודות נטולות מצע ואידיאולוגיה שמחזרות אחרי "גרעין הקסם" בדרך ל-6-7 מנדטים שייתנו את קולם למזוהה עם שנאת חרדים תוך התעלמות מהרקורד הפוליטי, המנהיגותי והאנושי שלו בכל תחום אחר; אתיקה עיתונאית לקויה משועבדת רייטינג, וכמובן – סקטורים שונים במגזר החרדי שפועלים כמו חבית חומר נפץ לליבוי השרפה מתוך כדאיות, טיפשות, אנוכיות, עיוורון. כל אחד לחוד וכולם ביחד.

הבורות שקיימת היום בציבור החילוני חזקה הרבה יותר מזו שידעתי בילדותי; הרוב הדומם החילוני לא מכיר את המגזר החרדי, ובדרך כלל גם לא עשה שום מאמץ להכיר את המגזר מקרוב. היד על ההדק קלה להכליל ולגנות. "אתם עושים לעצמכם חיים קלים. קלים מדי" – אתה אומר, והאשמה היא של כולנו; כולנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי, כי נוח לנו איתם. האם לא הגיע הזמן לצאת מאזור הנוחות – כי אנשים אחים אנחנו?

האחדות הינה אחד מכלי הנשק העתיקים ביותר של עמנו להתמודד עם משברים ולצאת מהם בשלום. ממש בימים אלו, לפני אלפי שנים, ביקשה אסתר המלכה מדודה מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים". ההתכנסות מהווה תרופה לתפיסת עולמו של המן שאבחן את נקודת התורפה שלנו: "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים".

את השגיאות, בהן קשות, שנעשו בשנה האחרונה בטיפול בקורונה, בהתמודדות עם צורכי המגזרים השונים, אי אפשר להשיב אחורה. החשוב והמועיל הוא ניתוח המשגים והפעולות הנכונות. שיח נכון – והיו גם דוגמאות לשיח נכון – מזער בעיות. וכך צריך לעבוד. ראה מקרה בני ברק בגל הראשון, ועכשיו במאמץ החיסונים ובעבודה בערב פורים. גם אם השיח לא יפתור הכל, הוא מקטין בעיות. זו הדרך.

בדיוק באותו שבוע בו התקיימו הלוויות ההמוניות שהפכו לכוכבות התקשורת, הובא למנוחות בהרי ירושלים בנוכחות עשרות אנשים בלבד הרב אברהם טברסקי זצ"ל, שנפטר מקורונה. בדממה תקשורתית מחוץ למגזר. תלמיד חכם עצום, מבית אדמו"רים מפורסם, ופרופסור לפסיכיאטריה, מומחה להתמכרות, מחברם של כ-90 ספרים, שהציל אלפים רבים של מתמכרים מן התהום – חרדים, חילונים וגם לא יהודים. הוא הובא אל קברו כשנושאי האלונקה שרים בדממת הלילה על פי צוואתו ניגון שחיבר לפסוק בתהילים: "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם".

זה בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו: ישועה, שתגיע אם נזכור שאנחנו עמו של השם, ונתנהג בהתאם, כבני עם אחד; ברכה בנחלתך – הארץ שעיני ד' אלוקינו בה מראשית השנה עד אחריתה. כדי שהרועה שלנו יישא אותנו, כולנו יחד, על חסרונותינו וייחודנו, עד העולם.

הכותבת חברת מערכת 'ידיעות אחרונות'