את מי משרת חוק ההסתה כנגד החרדים?

הרצון להגדיר בחוק הסתה כנגד הציבור החרדי כגזענות, פוגע בנו כציבור ולא משרת את המטרה שהתורה רוצה שנשיג • עלינו לקחת אחריות ציבורית, לא לתפוס עמדה של מוחלשים

בשבוע שעבר החליטה ועדת השרים לדחות את הצעת החוק של ח"כ יעקב אשר לתיקון חוק הגזענות (סעיף 144 לחוק העונשין) שיגדיר הסתה כנגד המגזר החרדי כ'גזענות'. לא מעט ח"כים ועיתונאים חרדים הגיבו לכך במחאה נחרצת, שהלא "הגיע הזמן לעשות סוף להסתה הנוראית שמשתוללת בתקשורת וברשתות נגד חרדים" (לשון ח"כ אשר). למרות זאת, אישרה מליאת הכנסת ברביעי את הצעת החוק בקריאה טרומית. ימים יגידו כיצד יוכרע גורלה.

על פניו, נראה שראוי ונכון לתמוך בהצעת החוק של ח"כ אשר, שתעניק כלי הגנה לחברה החרדית מול תקיפות חוזרות ונשנות שלעיתים מזכירות תקופות אפלות של היהדות. אך נדמה שיש צד אחר, שראוי לתת עליו זרקור. לדעתי, אנו הראשונים שאמורים להתנגד לצירוף החרדים לחוק למניעת גזענות. אשתדל לבאר מדוע.

לא מעט קבוצות עשויות לסבול מהצקה ואפילו הסתה. ג'ינג'ים (אני כותב מניסיון אישי), בעלי עודף משקל, ועוד אנשים רבים סובלים מהצקות בגלל תווית כזו או אחרת שמוצמדת אליהם. כך גם אנשי ימין (הרבה), אנשי שמאל (קצת), או תושבי פריפריה. למרות זאת, לא יעלה על הדעת להגדיר הסתה נגד ג'יניג'ים או ימנים כ"גזענות". הסיבה לכך פשוטה: גזענות היא תופעה שבה ההתייחסות השלילית נובעת מהבדלים גזעיים, דוגמת לבנים מול שחורים. למרות שכיום נהוג לכלול בה קבוצות נוספות בעלות זהות מובחנת, אין זה אומר שהיא צריכה לכלול את כל מי שסובל מהצקות ועלבונות.

לשמאלנים, לימנים ולג'ינג'ים אין זהות נפרדת, ולכן לא ניתן לדבר על גזענות כלפיהם. חשוב מכך: הם הרי אינם מעוניינים שתהיה להם זהות מובחנת. אף על פי שהיא יכולה אמנם להעניק להם זכויות קבוצתיות והגנה מפני הצקות, אך תגזור עליהם 'אחֵרוּת' שעשויה למנוע מהם תחושת אחדות, ערבות הדדית ושותפות גורל עם קבוצת הרוב. עבור הג'ינג'ים שבכיתה עדיף אפוא להסתדר לבד.

ומה באשר לחרדים? האם אכן ראוי לנו לדרוש שיתייחסו אלינו כאל קבוצה מובחנת, שונה באופן מהותי משאר הציבור? האם ראוי שמדינת ישראל תתייחס אל החרדים כאל קבוצת מיעוט מובחנת שאינה חלק מהציבור היהודי הכללי – או שעלינו להישאר בסך הכל 'ג'ינג'ים'?

את מי משרת החוק החדש?

לכאורה נדמה שהגדרת החרדים בתור 'אחרים' משרתת את המערכת החרדית; חיזוק הזהות הנבדלת מרחיק את החשש מזליגת קולות על רקע תסכול כזה או אחר שקבוצה בציבור עלולה לחוש מדי פעם כלפי אי-מי מהנציגים הפוליטיים. היא גם יוצרת לכידות חברתית-פוליטית: למרות שוני עצום בערכים, כל החרדים חוסים תחת זהות אחת.

בנוסף, המוסדות החרדיים עשויים אף הם ליהנות מהגדרת החרדים כקבוצת מיעוט חלשה ומופלית לרעה. אפשר אולי אפילו להציע תקצוב מיוחד לחברה החרדית כולה, בתור 'פריפריה חברתית', כפי שהמשרד לפיתוח הנגב והגליל עושה בפריפריה.

אמנם ישנה קבוצה נוספת שעלולה למצוא עניין בהגדרת החרדים כמיעוט מובחן: השמאל הישראלי. בתור 'קבוצת מיעוט לא-לאומית', השמאל הישראלי מכניס את החרדים בסל אחד עם הערבים (כפי שנעשה ב'נאום השבטים' של ריבלין) ומבקש ליצור חברה רב-תרבותית ללא זהות יהודית. ההתייחסות אל החרדים כקבוצה ששקולה ב'אחרוּת' שלה לקבוצה הערבית מנסה להשתיק את הטענות של הציבור שלנו בכל הנוגע לענייני דת ומדינה. כך למשל, פרופ' אלון הראל אף טען במאמר כי בתור קבוצה יהודית לא ציונית, החרדים הם הסיבה החזקה ביותר להפרדת היהדות מהמדינה.

בנוסף לכך, למרות היתרונות הגלומים לכאורה בהגדרה, בכלל לא בטוח שההגדרה משרתת את האינטרס החרדי עצמו. לדעתי, לא רק שהוא אינו עושה כן, אלא הוא אף מונע את למימושו של עיקרון תורני מובהק.

הזכות לקחת אחריות

טיפוח זהות נפרדת של קבוצת מיעוט חרדית, כזו המובילה לכריתת 'ברית מוחלשים' עם עוד קבוצות מיעוט – נידון שעלה בשבוע שעבר בעקבות פנייתו האישית של ח"כ משה גפני לח"כ מנסור עבאס – מנציח את מעמדו של הציבור כקרבן, ציבור נזקק שאינו יכול לקחת אחריות על עצמו. זה אולי יזכה אותנו בכמה שקלים ובתקנים של אפליה מתקנת, אולם ברור שאין הצר שווה בנזק המלך.

חז"ל קובעים כי "עני חשוב כמת" (עבודה זרה ה, א). ביאור הדבר, לפי המהר"ל, הוא "לפי שהוא מקבל מאחר ואינו חי כלל מעצמו; ודבר זה לא נקרא חי, רק מי שהוא חי מעצמו זה נקרא שהוא חי" (נתיב העושר, פרק ד). אם כך הדבר במישור הפרטי, קל וחומר שיש להיזהר ממנו במישור הציבורי. כלומר, גזירת מסכנוּת וקרבנוּת על החרדים היא מהקשות ביותר, ואסור שהבחירה הערכית שלנו בחיי צניעות תגרור אותנו למרוץ המוחלשים לתחתית הנחשקת של הפריפריה החברתית.

האצטלא של מיעוט נבדל ומסכן לא רק מונעת מאיתנו את היכולת לדאוג לעצמנו; היא אף שוללת מאיתנו את הזכות ליטול אחריות תורנית-רוחנית על עם ישראל. הדאגה לתפקוד המציאות הסובבת לאור יסודות ועקרונות התורה אמורה להיות בראש מעיינינו. אולם תפיסת ה'אחרוּת' גוזרת כי המציאות הריאלית היא 'שלהם', ואילו התורה היא 'שלנו'. כאשר אין מפגש בין התורה לבין המציאות, יכולת ההשפעה שלנו נגדעת באיבה.

האמת היא שהחרדיוּת אינה זהות נבדלת, אלא בעיקר תפיסה ערכית מובחנת – תפיסה הגוזרת את חובת האחריות המוטלת עלינו. החיים בהתבדלות תרבותית וגיאוגרפית אמנם יצרו תחושת זהות אחרת, המתוחזקת תדיר על-ידי תחושת הנרדפות – אם אמיתית יותר ('גזירת המעונות') ואם פחות ('גזירת החד-פעמי'). אך חלילה לנו לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, ולשים את הזהות לפני הערכים – בלבול שגורם לעיוותים קשים ולאינספור מכשולים מצערים.

עם ישראל, על רבדיו השונים והמגוונים, זקוק לתרומה שלנו באינספור תחומים. אולם, תרומה זו תלויה בהשלת פוזת המוחלשוּת מעלינו והבנה שאין הדבר – עתידה של המדינה והיושבים בה – תלוי אלא בנו. המשבר הקשה מול הממשלה הנוכחית ואיומיה הקשים רק מבהיר את מידת הדחיפות: זיקת המדינה לתורה, והאפשרות שרבים יתקרבו למקור מחצבתם, תלויות רק בנו.

אם חפצי חיים אנו, כדאי לנו לצאת מהמקום הנוח אך רעיל של התקרבנות ציבורית. עדיף שהמסיתים נגדנו ייענשו כמו כל מסית בעלמא, בלי להדביק להם תו של גזען נגד המיעוט החרדי. העיקר הגדול הוא להפנים את עומק האחריות המוטלת עלינו, על הסיפור שלנו ועל סיפורו של העם היהודי כולו. ככל שאנחנו 'אחרים', הרי שמדובר, חלילה, בשני סיפורים נפרדים. מזל שאנחנו לא.

הכותב הוא רב קהילת 'אור חדש', ירושלים, ועורך ראשי של כתב-העת 'צריך עיון'

האצטלא של מיעוט נבדל ומסכן לא רק מונעת מאיתנו את היכולת לדאוג לעצמנו; היא אף שוללת מאיתנו את הזכות ליטול אחריות תורנית-רוחנית על עם ישראל