הרב ישראל מאיר לאו
כ"ד אדר ב' התשפ"ב
אוד מוצל מאש הגיע לישיבת לומז'ה בפתח תקווה, ונער בני ברקי צעיר סידר לו את המיטה. סגירת מעגל
הוא היה נער יתום. אוד מוצל מאש. עבורי, האח הקטן, הוא היה כמו אבא דואג.
הכל התחיל באותו רגע גורלי שבו הופרדתי מאמא. זו הייתה סלקציה נוראה. גורלות של חיים נחרצו. אמא הי"ד נשלחה לצד המתים. ברגע האחרון היא הדפה אותי אל ידיו של אחי נפתלי וזעקה לו לשמור עלי. והוא באמת עשה ככל יכולתו.
יחד עברנו את בוכנוואלד, יחד שוחררנו באותו יום שבו הגיעו הג'יפים האמריקניים, ויחד עלינו על אניית המעפילים 'מטרואה'. נתפסנו על ידי הבריטים ונשלחנו למחנה עתלית.
באותו שלב פגשנו נער חסיד גור, ר' נחמן אלבוים ז"ל. הוא סייע לנו וליווה אותנו בצעדים הראשונים שלנו בארץ. הוא אף דאג להכניס אותנו אל רבו, האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור זי"ע. יחד נכנסנו ור' נחמן סיפר את סיפור חיינו בתמצית. הרבי לחש לנו: "אודים מוצלים מאש, ברחמי שמים ובזכות האבות הקדושים, ד' יתברך יעמוד לימינכם וישמור עליכם בכל דרכיכם".
למחרת בואנו לירושלים התארחנו אצל בנו של הרבי, מי שלימים יוכר כמרן האדמו"ר ה'בית ישראל' זי"ע, שקירב אותנו ודאג לנו אישית, אירח אותנו במחיצתו ושוחח עימנו ארוכות.
אחד הסיפורים הכי מפורסמים שכבר סיפרתי בהזדמנויות רבות, היה כשיום אחד הרבי יצא להליכה יחד עם אחי נפתלי. הם פסעו בשתיקה, ולפתע הרבי עצר ופנה אל נפתלי בשאלה מצמררת: "ראית? ראית את העשן?" הוא תפס בצווארון החולצה ושאל אותו: "במו עיניך ראית את העשן?" ואז פתאום שאל: "ואת הקדוש ברוך הוא גם ראית שם לידך?"
למחרת נקרא נפתלי לעלות לתורה. לאחר מכן ניגש אליו ה'בית ישראל' עם סידור והורה לו לברך ברכת 'הגומל' על הצלת חייו מן השואה.
נפתלי, שעוד הספיק ללמוד בישיבה לפני פרוץ המלחמה, ראה כרך גמרא. ברוב געגוע אחרי הפסקה של חמש שנים, פתח אותה והתחיל ללמוד. ואז הופיע שוב ה'בית ישראל' ושאל אותו: "אתה רוצה לחזור לספסל הלימודים בישיבה?" נפתלי השיב בחיוב. ואם חשב מישהו שהוא יפנה אותו לישיבת 'שפת אמת', הרבי מיהר לומר לו: "לא כאן, ישיבה חסידית אינה מתאימה לך".
אני כבר נשלחתי לבית דודי, הרב פוגלמן מקריית מוצקין, ונפתלי החל לחפש לו ישיבה לא חסידית וכך הוא הגיע לישיבת לומז'ה שבפתח תקווה.
בישיבת לומז'ה של אותם ימים היו בעצם שלושה ראשי ישיבה. אחד מהם היה רבה של העיר פתח תקווה, הגאון רבי ראובן כ"ץ. אדם משכמו ומעלה, ששמר מעט מרחק מהתלמידים וכולם כיבדו אותו. והיו עוד שני ראשי ישיבות, הגאון רבי משה לייב עוזר ומרן הרב שך זצ"ל.
גם הרכב הישיבה היה ייחודי. רוב בני הישיבה היו מבוגרים, בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים שלהם. רבים מהם היו פליטי חרב מישיבות ליטא שחרבו. חלקם הגיעו לארץ ישראל דרך שנחאי שבסין.
ובאחד הימים מגיע אל הישיבה תלמיד צעיר, גם הוא מוצל מאש. אחי, נפתלי לאו-לביא ז"ל.
הבעיה הראשונה שבה הוא נתקל הייתה בעיית המקום. חדרי הפנימייה היו מוגבלים. לבסוף באו לעזרו באחד החדרים של הישיבה. ישנו שם שלושה בחורים. לראשון קראו רבי משה סלובייצ'יק זצ"ל, השני רבי שמחה קפלן – לימים רבה של העיר צפת, והשלישי היה נער צעיר ומופנם.
כולם הכירו אותו כבן-של-הסטייפלר. חיים קראו לו. וכולם ידעו שהוא כל היום שקוע בגמרא.
איכשהו התגנבה לאוזניו של הנער השקדן השמועה על הנער ניצול השואה שהגיע לישיבה ואין לו מיטה לישון. הוא מיהר לחדרו, דחף את המיטה שלו עד קצה הקיר ומיהר להכריז: "הנה, יש כאן מקום לעוד מיטה".
הכנסת האורחים הזו הכניסה את נפתלי אל החדר ואל הישיבה.
שנים חלפו. נפתלי המשיך לדרכו ועלה בהצלחה. ואילו ידידו לחדר, רבי חיים קניבסקי זצ"ל, הפך לגדול הדור שרבבות הולכים לאורו.
ואולם לפני כמעט עשור נסגר המעגל. היה זה בחופה של אחד מצאצאיי. רבי חיים שהוזמן אל החופה הבחין לפתע באחי נפתלי. הוא מיהר לרדת מן הבמה ולחץ את ידו באהבה גדולה. "וָואס מַאכְסְטֶע, נפתלי?" הוא שאל בחיבה, ועוד רגעים ארוכים הביטו שני חברי הילדות זה בזה ושתקו.
ורק שניהם ידעו כי הכנסת האורחים של רבי חיים – סללה את דרכו של נפתלי אל הישיבה.
ועכשיו, כשהוא עולה ונכנס בשערי מתיבתא דרקיעא, בטוח שגם שם ימשיך להיות מליץ טוב שיסייע ויכניס את תפילותינו לפני מלך שומע תפילה, שנזכה במהרה לגאולה שלמה. ובִלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ד' אלוקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר, במהרה בימינו אמן.
