והפעם נדבר על אמפתיה, הרגש שנפתח כדי לצאת מגבולות עצמנו ולהתחבר אל הסובבים אותנו בקשר אמיתי
"כאשר למדתי בבית הספר התבוננו בי מגבוה והרגשתי כי לא יוצלח אני ובלתי רצוי בעולם. כאשר הגעתי לארץ ישראל מצאתי שם אומה שלמה אשר התייחסו אליה באופן דומה במשך עשרות דורות… חשתי כי אני שייך לעם כזה…"
את הדברים האלה אמר אורד וינגייט, הקצין האנגלי שהתגייס לעזרת היישוב היהודי בארץ בימי פרעות תרצ"ו ('וינגייט' כ. וורד, עמ' 144).
אורד וינגייט היה אנגלי פרוטסטנטי שנולד בהודו וגדל על ברכי התנ"ך. הוא ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה, ואת תורות הלחימה שלו ביסס על תיאורי קרבות המופיעים בספרי התנ"ך. עד שנשלח לשרת בצבא הבריטי בשנות המנדט לא פגש יהודי מעודו, אולם בבואו לארץ פיתח קשר של חיבה לעם היהודי וחש מחויבות עמוקה לחוש לעזרתו. הוא קיבל את הכינוי 'הידיד'.
את הקשר העמוק שיצר עם הגורל היהודי ניתן להסביר באמצעות המונח אמפתיה.
הכל מתחיל מהראש
זה היה בתחילת שנות התשעים. המדען האיטלקי ג'אקומו ריזולטי נכנס למעבדת המחקר שבה עבד כשהוא נושא בידו גביע גלידה. קוף ניסוי שאל מוחו היו מחוברות אלקטרודות המיועדות למדידת תנועות המוח התבונן במדען כשלפתע התחיל המוניטור לצפצף. הצפצוף העיד על תנועות באזור המוחי שבו נרשמה פעולת האחיזה.
ריזולטי וצוות חוקריו בדקו את התופעה ושמו לב כי בכל פעם שאחד החוקרים הגיש דבר מאכל לפיו למול עיני הקופים, הגיבו מוחותיהם כאילו הם עצמם מבצעים את הפעולה. הם לא עשו שום פעולה נראית לעין. עצם ההתבוננות יצר פעילות מוחית באזור המוחי המקביל לזה של מבצע הפעולה.
גם אצל קופים שצפו (בשקיקה) בחבריהם השולפים צימוקים מתוך צנצנת, נרשמה פעילות מוחית מקבילה.
תופעות אלו נבדקו גם אצל בני אדם והביאו לזיהוי אזור במוח שבו נמצאים נוירונים המחקים את פעילות הזולת.
נוירונים אלו זכו לשם נוירוני מראָה. מבקשים דוגמאות? בבקשה.
צחוק מידבק, תופעת הבכי המידבק אצל תינוקות, פיהוק העובר מאיש לרעהו ותופעת החרדות המתפשטות בקבוצה כאש בשדה קוצים.
כל אלה יכולים להיות מוסברים בנוירוני מראה.
נוירונים אלה הם בסיס ביולוגי מובנה בטבע האנושי המאפשר לנו לחוש אמפתיה כלפי האחר.
אמפתיה היא תנועה נפשית המאפשרת לנו יציאה מגבולות עצמנו והתבוננות במתרחש בנפשו של האחר.
כאשר אנו מתבוננים במישהו הנמצא במצב מסוים מוחנו 'מעתיק' את המצב ומאפשר לנו להרגיש את תחושותיו של האחר.
אחות הבאה לחסן קבוצת בנות, תשכיל לעשות אם תיתן את החיסון מאחורי פרגוד. כאשר ניתן החיסון לעיני כל, 'תזכינה' הבנות המסכנות לשלושים (ומעלה) דקירות…
לצאת מתוך עצמנו
נראה כי מלבד היכולת האנושית הקיימת בנו להבין זה את זה באמצעות המוח החושב, קיימת בנו גם היכולת להרגיש, באופן בלתי אמצעי וללא מילים, את תחושותיו של האחר, באמצעות המוח המרגיש. זוהי אמפתיה.
אמפתיה מוגדרת כתהליך שכלי ורגשי שבו אדם מבין ומרגיש את מצבו הנפשי של הזולת. היה מי שתיאר זאת כמצב שבו אנו נכנסים לנעליו של האחר וצועדים בהן כמה קילומטרים.
הפסיכולוגית ברנה בראון מסבירה את ההבדל בין סימפתיה לאמפתיה באמצעות דימוי: זלמן נופל לבור. חברו קלמן, הנמצא בעמדה של סימפתיה, יעמוד על שפת הבור ומשם ירגיע, אולי אף יושיט יד, אבל קלמן עדיין נשאר מעל זלמן הנמצא עמוק בתוך הבור.
בעמדה של אמפתיה, יֵרד קלמן לבור, יֵשב בסמוך לזלמן וירגיש את כאבו מהמקום הקרוב ביותר.
הסימפתי מבין את הכאב.
האמפתי מכיר בכאב ומרגיש בו בלי ניסיון להקטין אותו.
על משה נאמר "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב יא). ומסביר שם רש"י: "נתן עיניו וליבו להיות מצר עליהם".
כדי לראות בסבל אחיו היה צריך משה לצאת מתוך עצמו.
כי אמפתיה דורשת מאיתנו יצירת מרחק זמני מעצמנו וכניסה לרגשות הזולת. עמדה אמפתית דוחקת את רגלי השיפוטיות והביקורת. האמפתי מכיר ברגשות האחר ומבטא אותם.
'את מאוד מודאגת', 'את מרגישה נבגדת', 'נעלבת', 'אני רואה כמה את מתרגשת'.
השדר המרכזי הוא: 'אני איתך, את לא לבד'.
המילה אמפתיה היא מילה שמקורה יווני: אמ – בתוך, פתיה – רגש, פאתוס, ופירושה הרגש שאנו מרגישים בתוכנו.
כי היכולת להרגיש את האחר טמונה בתוכנו פנימה. אדם המסוגל לחוש בכאבו של אחר, טעם בעצמו טעמו של כאב. החוויה האנושית היא חוויה משותפת. הדברים שאנחנו חולקים עם האחר רבים מאלה המפרידים בינינו. מכיוון שכך, אמפתיה היא בחירה. כדי להתחבר אל הזולת נצטרך להתחבר למשהו בתוכנו שמכיר את ההרגשה הזו. נוכל ליצור קשר אמפתי אמיתי רק אם נהיה אמיצים מספיק לגעת בנקודות הכואבות של עצמנו. האמפתיה היא מגנט המצמיד זה לזה את החלקים הכואבים של שני אנשים, לעיתים זרים לחלוטין.
התור בסופר הזדחל לאיטו. לפניי בתור עמדה אישה צעירה ודיברה בטלפון בכעס ניכר לעין, ובעיקר נשמע לאוזן. על ידה עמדה ילדה קטנה כבת שלוש. גם היא, כאימה, נראתה מוטרדת. תורה הגיע. היא המשיכה לצעוק תוך כדי העברת המצרכים ושליפת כרטיס האשראי.
"גברת, הכרטיס לא עובר".
"מה ז'תומרת לא עובר? רק עכשיו עשיתי קנייה והוא עבר, תנסי עוד פעם".
הקופאית העבירה את הכרטיס שנית. "לא עבר", אמרה. העומדים בתור התחילו לרטון בחוסר סבלנות. "נו כבר גברת, כולם ממהרים".
לפתע, חמקה לה הקטנה ורצה לכיוון היציאה. האם הצעירה הסתכלה סביבה בחוסר אונים.
הרגשתי את בטני מתכווצת. עזבתי את התור ורצתי אחרי הילדה.
"בואי, נחכה ביחד לאמא".
מרחוק ראיתי אותה שולפת כרטיס נוסף, מביטה במתח לראות אם יעבור. הכרטיס עבר. אנחת רווחה נפלטה מפיה ואליה הצטרפו כל שאר הממתינים בתור. התור התקדם.
הצעירה הצטרפה אלינו. "היה מביך", אמרתי.
"כן, לא נעים לעכב את התור ולדבר כך לפני כולם, אבל מה יכולתי לעשות, הבן שלי זקוק לבדיקה יקרה וקופת חולים מסרבת לאשר. בדיוק כשהגעתי לקופה הם התקשרו והייתי חייבת לענות. היה לי מה זה לא נעים, כולם שמעו…"
"הרגשת לא נעים והיית חייבת לענות".
"כן זה היה ממש מביך".
"את כועסת עליהם ומפחדת שלא יאשרו. את בטח מאוד דואגת".
"כן, אני ממש לא יודעת מה יהיה…"
חשתי את מבוכתה ואת חוסר האונים שהיא נמצאת בו. "מתוקה הבת שלך…" אמרתי. חיוך גדול עלה על פניה. "כן, שובבה אבל מתוקה… תודה לך, את אישה טובה".
איחלתי לה בריאות לבן, נחת מהבת, שיימצא המימון ושיעבור האשראי. נפרדנו בחיבוק.
אני לא אישה טובה, חשבתי, אני אישה כמוה. לא פעם אני חשה מבוכה, ולעיתים גם כעס. אני הרבה דואגת, וגם הרגשת חוסר אונים לא זרה לי.
כשחזרתי לתור הזמינה אותי גברת נחמדה לעבור לפניה.
כנראה גם לה התכווצה הבטן.
נזכרתי בדבריו של הפסיכולוג הידוע מילטון אריקסון: "אנשים לא תמיד יזכרו מה אמרת להם, אבל הם תמיד יזכרו איך הם הרגישו כשאמרת זאת".
מי שמעולם לא חווה עלבון, אכזבה או געגוע, התרגשות, סיפוק או אהבה, לעולם
לא יוכל להתחבר לרגשות אלה אצל זולתו.
מספרים שפעם מצאו באלסקה אדם כזה…
ראיית העולם דרך עיני האחר היא מסלול דו סטרי שהמעבר בו מאפשר לנו גם לזהות את רגשותינו שלנו. זוהי דרך 'למצוא' את עצמנו ולהבין לעומק את עולמנו הפנימי.
כותב הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל:
"כתב הרמב"ם בהלכות מלכים שהמלך (דוד) ליבו הוא לב כל ישראל ועל כן כל עבודת הלב של כל ישראל מונח אצלו ע"ה. והאומר תהילים יש לו הכוח והעוצמה של דוד המלך, והיינו שמעלה מעלה מכוח עבודת הלב שיוכל הוא לכלול בעצמו בתוך תפילתו, ועכשיו שאומר תהילים הרי הוא בא בכוחו של דוד המלך (שערים בתפילה, עמ' קכ).
ללמוד אמפתיה
מחקרים מראים כי ניתן ללמוד אמפתיה. לקנות אותה ולהתנהג באמפתיה לזולת.
הפסיכולוגית נורמה פשבך יזמה תוכנית לאימון באמפתיה והפעילה אותה בכיתות בית הספר היסודי בארה"ב. במהלך האימון שנעשה בקבוצות קטנות התבקשו הילדים לענות על שאלות שאילצו אותם לבחון את העולם מנקודת מבטם של אנשים אחרים.
'איך היה נראה העולם לו היית תינוק עכשיו?'
'איזו מתנת יום הולדת תשמח כל אחד מהחברים בכיתה?'
בפעילות אחרת התלמידים הקשיבו לסיפור ואז התבקשו לספרו מנקודת הראות של כל דמות בסיפור.
תוצאות המחקר הראו כי האימון באמפתיה הפחית אלימות ויצר אווירה כיתתית קרובה ותומכת.
מה עוד ניתן לעשות כדי לפתח את הכישורים האמפתיים שלנו ושל ילדינו?
כבר בילדות המוקדמת יש ללמד ילדים לזהות את רגשותיהם: 'עכשיו אתה כועס'. 'את מתגעגעת לאבא'. 'אני מתרגשת לקראת הנסיעה'. כאשר ההורה משתמש במילים המבטאות רגשות, שליליים וחיוביים כאחד, הוא מהווה מודל חיקוי לילדיו.
'מה את חושבת שאמא מרגישה עכשיו?'
'מה הרגישה הגננת כשסיפרת לה על…'
שאלות מעין אלו יגרמו לילד לעצור ולחפש את הרגש המתאים בתוכו ואצל הסובבים אותו.
קשר עין חשוב מאוד ליצירת אמפתיה. ידועה האמירה 'העיניים הם ראי לנשמה'. כדי ליצור קשר עין עלינו להתנתק ממסכים למיניהם, להרים ראש ולגלות את העומק האין סופי ששמו אדם.
נוכל לעשות זאת על ידי הקשבה פעילה. לעיתים קרובות התשובה מוכנה לנו עוד לפני שבן שיחנו סיים את דבריו. עלינו להקשיב עד הסוף, לשאול כדי לוודא שהבנו במדויק, לנסות להבין את התחושות ואת תפיסות העולם העומדות מאחוריהן ולהתחבר לתחושות דומות בעצמנו.
תפיסת העולם של כל אחד מאיתנו מוגבלת על ידי חושים, טמפרמנט וניסיון חיים. ההקשבה מאפשרת הכרת המציאות של האחר והרחבת המציאות של עצמנו. לא חייבים להסכים כדי להבין. מספיק שנקשיב.
הבעת עניין אמיתי בזולת היא תנאי לאמפתיה. מה אני יודעת על עובדת הניקיון במשרד, מעבר לשירותים שהיא מספקת לי? מה אני יודעת על השכנה בבניין ממול? התעניינות כנה, חיוך וקשר עין משדרים אמפתיה ויוצרים קרבה.
ילד קטן חובב בעלי חיים הבחין בשלט 'כלבלבים קטנים למכירה'. הוא פנה אל המוכר ושאל אם יוכל לקנות אחד מהם.
'הם לא זולים', ענה האיש.
הילד פשפש בכיסו ושלף מספר שקלים. המוכר שרק שריקה ארוכה ומעבר לגדר הופיעו בריצה מהירה ארבעה כלבלבים חמודים. אחריהם השתרך באיטיות כלבלב צמוק וצולע, כשהוא מנסה בכל כוחו להדביק את מרוצתם של אחיו.
הצביע הילד על הכלבלב הצולע. 'אותו אני רוצה', אמר.
'לא כדאי לך', הציע המוכר. 'לא כיף איתו. הוא אף פעם לא יוכל לרוץ ולהשתובב איתך'.
התכופף הילד והפשיל את שולי מכנסיו.
את רגלו עטף סד ברזל מחובר לנעל אורתופדית מיוחדת.
"תראה אדוני, גם אני לא יכול לרוץ מהר. הכלבלב זקוק למישהו שיבין אותו…"
ומי מאיתנו לא???
מילת קשר אמפתיה היא תנועה נפשית המאפשרת לנו יציאה מגבולות עצמנו והתבוננות במתרחש בנפשו של האחר
קשר של קיימא הסימפתי מבין את הכאב. האמפתי מכיר בכאב ומרגיש בו בלי ניסיון להקטין אותו. אמפתיה דורשת מאיתנו יצירת מרחק זמני מעצמנו וכניסה לרגשות הזולת. עמדה אמפתית דוחקת את רגלי השיפוטיות והביקורת
