שמעון ברייטקופף
ה' אב התשפ"ג
…
השיבנו ונשובה
חז"ל לימדו אותנו שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם.התיאור על עלילות קמצא ובר קמצא עוסק בימיה האחרונים של ירושלים לפני חורבנה.
זהו סיפור שגדלנו עליו כילדים, ואנחנו מבינים את העומק שלו רק כמבוגרים. הסיפור הוא על גזלת כבודו של האחר. על חילולו בפרהסיה. על מו"מ נואש של אדם שמנסה לאחוז בכל כדי שכבודו לא יחולל, לעומת אטימות עקבית של האחר.
הציר של הסיפור הזה הוא שנאה, והציר של כלל אגדות החורבן בתקופת הבית הוא שנאת חינם.
שנאה היא רגש. רגש שלילי, רגש שמכלה כל חלקה טובה, רגש שמזיק בעיקר למי שהשנאה מקננת בתוכו.
אבל שנאה מלמדת גם על קיומה של מערכת יחסים.
יש מערכת הרוסה. מקולקלת. כל תקשורת בין הצדדים כרוכה בכאב, בעלבון. אבל יש אינטראקציה.
דומה שהיום הבעיה חמורה הרבה יותר.
אני – כמו שנוהגים לומר המשגיחים – מדבר לעצמי בקול, ואולי מישהו ייקח מזה משהו גם לעצמו.
אם יש משהו גרוע משנאה, הרי שהוא אפאתיות.
התעלמות. חוסר אכפתיות. אדישות טוטלית לזולת. כמו שאומרים הילדים "כאילו הוא אוויר". לפעמים אנשים משוועים למעט יחס, אפילו יחס של שנאה, אבל התייחסות. אבל העולם לא רואה אותם. העולם אפילו לא מוכן לשנוא אותם. הם לא שווים אפילו הפעלה של המערכת העצבית.
אנחנו עומדים בפתחם של תשעת הימים שבסיומם נקרא את מגילת איכה. מגילת החורבן מסתיימת בשני פסוקים שנראים כמו דבר והיפוכו. הנביא ירמיהו, נביא החורבן, מסיים את תיאור הזוועות של ימי החורבן בהשלמה עם המצב, וכותב: "מָאֹס מְאַסְתָּנוּ… קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד".
כשהוא רואה את ידי הנשים הרחמניות שמבשלות את בשר ילדיהן, הוא מבין שהקב"ה מאס בנו וקצף עלינו. לכאורה בזה תם ונשלם. הקב"ה בחר בנו כעם, נתן לנו אין ספור הזדמנויות, שני בתי מקדש, ירושלים הפכה למרכז העולם, מלכים מכל העולם עלו לכאן, הקורבנות הוקרבו והלוויים עמדו על המדרגות ושירתם נשמעה בכל העיר.
אבל אנחנו בעטנו בהכל. שיחתנו, הרסנו, ניאצנו, והקב"ה מאס בנו וקצף עלינו – והסיפור נגמר.
אבל רגע אחרי שהוא מתאר בריאליות נוגה את המצב, הוא מסיים את המגילה בפסוק תמוה מאוד שמשקף מהפך של 180 מעלות: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".
ריבונו דכולא עלמא, רק עכשיו תיארת איך הקב"ה מאס בנו וקצף עלינו, למה שישיב אותנו? למה שיחזיר ימינו כקדם? ואיך, למען ה', דווקא המיאוס והקצף יגרמו לו להחזיר אותנו?
…
לחזור 20 שנה
שמעתי פעם, אולי מהרב שלמה קרליבך, אולי ממישהו אחר, ביאור נפלא: כשזוג מתגרש ל"ע, בתקופת הגירושים יש כעסים נוראיים. צלחות באוויר. צעקות ומלחמות, כל שעה של משמורת הופכת לעילה למלחמת העולם השלישית.
ה' ירחם וישמור. אפילו מזבח מוריד דמעות.
אבל עוברות חמש שנים, כל אחד המשיך בחייו, הכעס שוכך מעט. כשהם נפגשים הצלחות כבר נשארות בארון, עדיין השנאה מבעבעת, סביר להניח שכל אחד יעבור לצד השני של המדרכה, אבל העצימות יורדת משמעותית. אחרי עשרים שנה, הם כבר שוכחים הכל.
לא בגלל שהם סלחו, בגלל שהרגשות מתכהים. החיים, או יותר נכון – החיים שהולכים ונגמרים, יותר חזקים.
אבל אם אתה רואה זוג שהתגרש ולא פגשו זה את זה עשרים שנה, וברגע שהם נפגשים הם חוזרים לזרוק צלחות זה על זה כאילו רק אתמול עמדו על מדרגות הרבנות; אם אחרי שני עשורים היא מצליחה להוציא אותו עדיין מהכלים, או שהוא מוציא אותה מדעתה, דבר אחד ברור: הזוג הזה עוד יחזור זה לזה.
הם כנראה לא יודעים איך לבטא את עצמם. כנראה שמשהו גדול מאוד עומד ביניהם.
אבל אם הם מצליחים להחזיק בחיים רגשות כל כך הרבה שנים – גם רגשות שליליים – סימן שיש פה משהו.
אנחנו, אומר הרבי, אומרים להקב"ה: עברנו כבר אלפי שנות גלות. אנחנו כבר אלפיים שנה בלי בית מקדש, היית אמור לשכוח מאיתנו, אבל אתה לא. אתה עדיין מואס בנו וקוצף עלינו, כאילו עכשיו קיבלנו את התורה ועכשיו בעטנו בה רח"ל.
אם אנחנו עדיין כל כך מכעיסים אותך, ריבונו של עולם, אז תחזיר אותנו אליך.
הקשר הוא עמוק מכל עמוק.
…
בורחים מ"תיקים"
אלו ימים של מחשבה וחשבון נפש. ברוח התקופה רבים מבקשים להתחזק באהבת חינם. אבל – ואני כותב את הדברים בעקבות חוויה אישית – הלוואי שנתחזק אפילו בשנאת חינם.
יש היום מנגנוני הדחקה משוכללים שמאפשרים להתעלם מהצרות של אנשים באלגנטיות.
לברוח מ"בעיות" כאילו הן מחלה מדבקת.
יש כללים איך חומקים ממסלול המכשולים הזה. ראשית, אל תשאל מדי הרבה שאלות. אם תשאל, עוד עלול ליפול עליך איזה "תיק". אתם לא מאחלים את זה לאויבים שלכם, אבל אתם עוד עשויים להתבקש לתת עזרה.
החושים שלנו עובדים טוב מאוד במצבים כאלו. השיח נודד לאזורים פחות מסוכנים. אנחנו משטיחים את השיחה, בורחים מאזורים בעייתיים וחותכים במהירות כשצריך. תן לי לחזור לאזור שלי. לא רוצה צרות של אף אחד על הראש שלי.
אנשים יכולים לשבת בבית כמו אבן שאין לה הופכין. אם זו ילדה מבוגרת בשידוכים, אם זו פשיטת רגל, אם אלו התמודדויות נפש של אחד מבני הזוג או מחלה ל"ע.
הם משוועים לאיזו מילה, גם אם היא תהיה מילה של ביקורת. בשלב מסוים הם אפילו מוכנים שיאשימו אותם במצב. העיקר שינהלו איתם דיון.
אבל איש לא מתקרב. אף אחד לא מדבר. כולם חוששים איפה זה יפגוש אותם.
…
"הכל מגיע לי"
בתחילת הטור נכתב שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. באופן מליצי אפשר לומר שבית המקדש השלישי טרם נבנה כי אין מספיק שנאת חינם.
אנחנו בדור שבו אנשים אפילו לא מקדישים זמן לעימות, להתמודדות. אנשים עיוורים לסביבה שלהם.
הם עושים הכל כדי להתעלם מהכאב של השכן, מבצעים כל תמרון כדי ששום דבר לא "ייפול" עליהם. כדי ששום תורנות, שום לקיחת אחריות, שום נשיאה בנטל, לא תכביד על חייהם השבריריים.
זו אותה תפיסה עמוקה של "הכל מגיע לי". של הסתמכות על "מישהו" מסתורי שצריך לעשות את הכל, לסדר את הכל. והם, למען השם, מה הם עושים כאן?
זה פשוט: מזכים את העולם בנוכחותם הזוהרת.
