בגדי המלך

הסוד התגלה בכל הממלכה – היועץ הבכיר בגד באמון וארגן מרידה. ואז, רגע לפני ההוצאה להורג, הוא החליף בגדים

היה זה מסע ציד מלכותי. בראש, על סוס אביר, רכב המלך, סביבו מהדסים כמה כלבי ציד ומאחוריו במרחק סביר דוהרים גם המשרתים. לפתע מישהו זועק: "שועל!" החבורה מתפזרת, הסוסים פותחים בדהרה לכיוון היעד החמקמק.
ואז קרה המחדל.
המלך, שהיה רוכב מחונן, דהר כמה פרסאות יותר מדי. כשגילו את זה, כבר היה מאוחר. השמש החלה לשקוע והוא נותר לבדו בתוך יער סבוך.
הוא החל לזעוק לכל הכיוונים, אך למרבה החרדה, אין קול ואין עונה. החבורה פנתה לחיפושים בדיוק בצד השני. הסוס ניצל רגע של הפוגה, נשא את רגליו וברח. עכשיו הוא נותר לבדו ביער, עם כל היצורים שמשחרים לטרף בלילה.
הפחד היה נוראי. המלך נאלץ לטפס על אחד העצים, לנסות להעביר שם את הלילה לקראת עוד יום של חיפושים. אך היום שלמחרת לא היה טוב יותר. שום ציוד לא היה לו, לא אוכל ולא שתייה. הכל נשאר אצל השרים. הוא לבדו, משוטט ביער, קורא בקול ניחר ומחפש את הדרך החוצה.
אט-אט הלך כוחו ונחלש. הזעקות דעכו. הוא נפל על הארץ, מחוסר הכרה.
בינתיים, בכפר הקטן שליד היער אחד התושבים יצא לעבודתו. הוא היה שומר היערות המקומי. לא תפקיד חשוב, אך יציב. לפי כללי הטקס הותקנו לו מדים מיוחדים – כובע שחור עם נוצה, מגפיים חומים ואפוד רוכבים. הוא עלה על סוסו ויצא לעוד יום מתיש של סיור ביערות, לבדוק שאף אחד לא מנסה לחטוב עצים ללא אישור ושאיש אינו מבעיר מדורות לא אחראיות.
הוא משוטט כדרכו בתוככי היער, רכוב על הסוס, ולפתע הוא שומע גניחות. הוא מתקרב ואז הוא נתקל באדם לבוש בגדי פאר השוכב על האדמה ללא הכרה. הוא לא מהסס לרגע, פותח מייד את המימייה, מטפטף מעט לחלוחית אל פיו ועיניו של ההלך. עושה מה שאפשר, עד שהעיניים נפקחות.
ההלך השרוע על האדמה קורא אליו ולוחש: "אני המלך!"
הכפרי עוד לא יודע אם להאמין, אבל דבר אחר ברור לו: האדם הזה זקוק בדחיפות לרופא. הוא מניח אותו על סוסו, כשראשו בצד אחד ורגליו בצד השני, ויוצא בדהרה אל רופא הכפר. ההחלמה אורכת כמה ימים, אך בסופם המלך עומד על רגליו ומתאר את כל מה שעבר עליו.
עכשיו אין זמן, חייבים להחזיר את המלך אל הארמון. שומר היער רותם עוד סוס ויוצא יחד עם המלך לעיר הבירה.
כבר בדרך הם מבחינים במודעות צער שקוראות לאזרחים להתגייס לחיפושים אחרי המלך האובד. לפתע מישהו מזהה את המלך. שמחה גדולה מתעוררת. ההמונים מתלווים אל המלך, וכך הם מגיעים לארמון.
כשוך הסערה הגדולה וטקס קבלת הפנים, ניגש הכפרי להיפרד מהמלך ולשוב לביתו. אבל המלך לא ממהר לשחררו. "הימים האחרונים איתך", אמר לו, "גרמו לי להבין איזה אדם מיוחד אתה. לצערי אתה בודד וגלמוד, פרנסתך עלובה. עכשיו מחובתי לסייע לך. אתה הצלת את חיי ואת הממלכה. אתה", הכריז המלך, "תישאר פה בביתי, סמוך על שולחני, עד יומך האחרון".
הדבר הראשון שהגישו לו היה בגדים. הוא התבקש להסיר מעליו את בגדי היערן, את אפוד הרכיבה ואת המגפיים והכובע וללבוש מדי שרד כיאה למקורב המלך. מה שקרה בימים הקרובים, היה עלייה מסחררת. מטאורית.
שומר היערות החל לשבת באספות מלוכה. מדי פעם פלט מילה או עצה. היועצים החלו להבין שמדובר באדם חכם. הוא הוכנס ליותר ויותר פורומים אישיים, עד שהגיע מצב שהמלך לא הסכים לקבל החלטה ללא התייעצות עימו.
חלפו כמה שנים. שומר היערות כבר מזמן הפך לבכיר בממלכה. אלא שבימים הרבים ההם, חשפו שוטרי החרש של הממלכה קשר של מרידה נגד המלך. התברר שכמה מהיועצים הכי בכירים בחצר תכננו לבגוד במלך. ויבוקש הדבר ויימצא, שאחד מראשי הקושרים הוא אותו שומר יערות לשעבר.
בית דין מיוחד חרץ את גורלו. מוות בתלייה, בכיכר העיר.
באותו בוקר של התלייה המלך לא יכול להירגע. המחשבה על שהאיש שאותו הרים מאשפתות ככה בגד בו – ייסרה אותו. הוא התהלך בחדרו כארי בסוגר, המתין לרגע של ההוצאה להורג. בדיוק בשעה שש, כששעון הפעמונים צלצל שש פעמים, פתח המלך את החלון. צפה מרחוק ביועצו הבוגד נגרר אל הגרדום.
החל הטקס. הגיע הרגע לבקשה אחרונה. ואז היערן לוחש משהו. "אני רוצה למות כמו שחייתי רוב שנותיי. הביאו לי את בגדי שומר היער, הם נמצאים בחדרי שבארמון".
עקב המרחק המלך לא שומע את הבקשה, אבל אחרי דקות ספורות הוא רואה לפתע את שומר היער. לנגד עיניו עולה התמונה ההיא, כשהוא מתעורר במעבה היער ומישהו מטפטף מים אל פיו, והנה כעת – אותו כובע ואותה נוצה. ולא יכול עוד המלך להתאפק, הוא פותח את החלון וזועק: "חנינה!"

מלך מלכי המלכים הוציאנו מבית עבדים. היינו עובדי כפייה שנים רבות. והוא הוציא אותנו ובחר בנו מכל העמים, הפך אותנו לשרי ממלכתו והעניק לנו את התורה ואף הנחיל לנו ארץ זבת חלב.
ואנחנו חטאנו. שילמנו בכפיות טובה. אשמנו ובגדנו, 'בין אדם למקום' ו'בין אדם לחברו'. והנה בא יום הדין. המלך יושב על כס המשפט.
וכאן, רגע לפני שיחרץ הדין, יש לנו יכולת להשתמש באותה עצה. הפעם, מי שגילה לנו אותה הוא המלך בעצמו. "תקעו לפניי בקרן של איל, כדי שאזכור לכם את עקדת יצחק, ויעלה זיכרונכם לפניי" – תלבשו את הבגדים העתיקים האלו של פעם. השופר הזה יזכיר לי את האיל שנאחז בסבך בקרניו, הוא יזכיר לי את האב שהסכים להקריב את הבן היחיד והאהוב, עבורי.
והשופר הזה, כמו בגד עתיק, מלווה אותנו על ההרים. מהר המוריה הוא ממשיך איתנו להר סיני. קול שופר חזק מאוד. אנחנו מכריזים 'נעשה ונשמע', וגם את זה השופר – הבגד העתיק שלנו – מעורר ומזכיר.
ומאז לא פסק קול השופר להדהד. גם לא בבוכנוולד, אחרי יום עבודה מתיש שבמהלכו קיפחו רבים את חייהם. בערבו של יום, אחרי שהחיילים הגרמנים הסתלקו, מישהו נתן סימן. יהודי אחד הוציא את אותו בגד עתיק, שופר של איל, שהיה קשור בחוט לחזהו, בירך "לשמוע קול שופר", בירך גם "שהחיינו" ותקע שלושים תקיעות.
גם בראש השנה תשפ"ה, למרות הכל, בבארי, בכפר עזה ובכל העוטף יתקעו שברים ותרועה.
עכשיו, כל שנותר לנו הוא לשמוע את התקיעה האחרונה והמסיימת. "תקע בשופר גדול לחירותנו".
שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים גמורים, לאלתר לחיים טובים ולשלום.