בגוב האריות

מתבקש לפתוח טור כזה במובן מאליו: בימים האלה נלחמת היהדות החרדית על רוח אפה ועל ציפור נפשה. עולם התורה המפואר שלנו, בסיס הקיום המוסרי של ישיבתנו בארצנו הקדושה, מוטל על כף המאזניים. מרשיעי ברית מקרב אחינו מבקשים לגודל הצער לקרוע קרעים ולפרוץ פרצות בחומת התורה המגינה על היישוב היהודי כולו.

בחורי ישיבה קדושים, שבתורת השם יהגו יום וליל, מאוימים במעצרים ולגודל החרפה אף נלקחים למעצר בפועל, כאחרוני העבריינים. מי ינוד למדינה יהודית שבגבולותיה ובספר חוקיה מבוצעים עונשי מעצר והצמדת תוויות עברייניות לגיבורי האומה שהם הבסיס המוסרי לקיומה בארצה.

אף לגבי צעירים שלא שפר חלקם לשבת באוהלה של תורה – אנו אמונים על דבריהם של רועינו גדולי הדור שפסקו בנחרצות: אף מסגרת צבאית אינה מותאמת לאף בחור חרדי. נקודה. הסכנות הרוחניות האורבות במסגרות כאלה, השפה הזרה, הסגנון הרחוק, הצניעות המפוקפקת והכפיפות לפקודות – כל אלה רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהאופן שבו כל יהודי חרדי שואף לחנך את צאצאיו. מי שקיבל חינוך חרדי ושואף להישאר כזה יתקשה לעשות זאת בעודו כפוף למסגרת שהמילה הראשונה והאחרונה בה היא מילתו של מפקד.

אין לנו אלא דברי מנהיגי הדור הדואגים לצאן מרעיתם. זו העמדה החרדית הברורה והצרופה, אין בלתה ולא נסור ממנה. מי שקורא את הטור הזה ושכניו יודע שזו העמדה היחידה המונחלת. אנו מוסמכים רק לשאת את קולם ולהדהד את דברם של גדולי ישראל שליט"א. הם עמודי האש ההולכים לפני המחנה, הם העומדים על הפקודים, הם המפקדים האמיתיים שלנו. מהם לא נזוע.

אין כאן 'אבל' ואין כאן כוכבית. זו האמת לאמיתה. ואף אם יש לנו אחים המתקשים מאוד לקבל את האמת הזו ותוקפים אותה בחמת זעם – נתאמץ להסבירה, נשתדל לשווקה בדרכי נועם, ונתפלל שייפלו הדברים על אוזניים ענייניות. אבל גם אם לא – כבר הובטחנו על ידי חז"ל שבעקבתא דמשיחא 'האמת תהא נעדרת'. לא צריך להתרגש, צריך להתמודד. ובוודאי שאסור לנו לברוח מהאמת הצרופה שלנו. ואם בטעות ברחנו בניסיון להשמיע טיעון רחב ולרכך התנגדות ארסית – עלינו לתקן ולהבהיר. כי המלאכה הזו של הסברת היהדות החרדית בעת המורכבת הזו לא תיעשה באמצעות ייפוי המציאות אלא בהצגתה ללא כחל ושרק.

על כל השאר אכתוב בהמשך הטור.

להסיר חרון וקטרוג

גם בעוד שנים ההיסטוריה של מדינת ישראל תנצור את יום חמישי האחרון. זעקת הדורות של היהדות החרדית התדפקה על שערי העיר שחוברה לה יחדיו, וריבואות לבבות יהודיים הלמו כאחד: צעירים ומבוגרים, ישישים עם נערים, אבות עם פעוטות ואפילו נכים בעגלותיהם. כולם עלו ירושלימה כדי להביע את כאבו של עולם התורה; השמיעו בגאון את זעקת הזכות הבסיסית שעומדת לכל בן תורה שנפשו חשקה לדבוק באלוקיו, לשבת ספון בבתי מדרשם של שם ועבר בני זמננו ללא הפרעות; ואף, כאמור, נגד כפיית הערכים החילוניים על כל צעיר חרדי המבקש לדבוק ברבותיו ואורח חייו.

העצרת המופתית, שבתבונה רבה התנהלה ללא נאומים וללא כל מעורבות פוליטית, הביעה באמצעות הסליחות ופרקי התהילים את הזעקה הקלאסית ביותר של "מי להשם אליי". הייתה זו התכנסות שביקשה למחות על חילול כבוד התורה; על העובדה שבמדינת ישראל, דווקא בתקופה שבה זכינו לחוות כל כך הרבה ניסים ומופתים, רודפת מערכת השלטון את בני הישיבות הקדושות. ממררים את חייהם, שולחים אותם לכלא. הופכים את לימוד התורה לעוון ואת הישיבה באוהלי יעקב לפשע.

ולכן, כשמאות האלפים יצאו לרחובות בזעקת "מי להשם אליי", היא הייתה מכוונת בעיקר כלפי שמיא. כדי שלא ניענש חלילה על שהחרשנו; ששתיקתנו והרכנת ראשנו לא תיחשב לנו כעוון. לבל ידמה אי מי בנפשו שכביכול הבענו איזושהי הסכמה חרישית לחורבן שעלול חס וחלילה להגיע על ראש העם היושב בציון, עקב ביזיון התורה, לומדיה ונושאי דגלה. חורבן שאותו ממיטים הבוחרים ברדיפה אין סופית אחרי בני שבט לוי העומדים על משמרת הקודש, ומחדשים בכל יום את הברית הנצחית שבזכותה מתקיים עמנו ויושבים אנו על ארצנו, וממנה יונק העולם כולו שפע.

כלי התקשורת התחבטו בשאלת השאלות: כלפי מי מכוונים מתכנסי העצרת למחות? כנגד מי נזעקים רבבות אלפי ישראל? פרשנים רבים ניסו לפתח תאוריות שונות, מהיועצת המשפטית ועד בג"ץ, מראש הממשלה נתניהו ועד ועדת חוץ וביטחון. כל האופציות עלו מלבד הנכונה: באנו בראש ובראשונה להתפלל לבורא עולם, לזעוק מול שערי שמיים בשערי ירושלים. מעבר לכך באנו להזדהות כיהודים כאובים ולמחות על חילול השם וחילול כבוד התורה ולומדיה. התכנסנו כדי להתפלל ובו זמנית להביע כלפי חוץ את זהותנו שלאורה אנו מחנכים את דור העתיד שלנו. נזעקנו כדי לומר בעוז שאנחנו כאן ונישאר כאן, והצעירים שלנו ימשיכו ללמוד בישיבות ולדבוק באורח החיים החרדי והשמור, בלי קשר לסוגיית המחיר שייגבה מהם, כואב ככל שיהיה.

נקראנו אל שערי הבירה הנצחית של העם היהודי, כדי למחות על כפיות הטובה הגדולה ביותר, שהמוסד הזה – שנקרא מדינת ישראל – משיב לבוראו, לאחר שמשמי רום הרעיפו עלינו ישועות, בחסדים גדולים ובניסים אדירים. קשה למצוא בהיסטוריה של עם ישראל מידה כזו של רעה תחת טובה. שנתיים של אותות ומופתים במונחים תנ"כיים, שמתרחשים ללא כל פשר והסבר הגיוני, נתקלות בתגובה הזויה של מדינת ישראל: השלכת בניו אהוביו של גומל החסדים הטובים הללו אל הכלא, והפיכתם לעריקים, לפושעים.

אם עוצרים ומתבוננים מעט בכפיות הטובה הזאת – חרדה עזה עוטפת אותנו, משום שהיא עלולה לערער את המשך זכות הקיום של כולנו. אין לנו אלא לקוות שבזכות העובדה שהציבור בהמוניו טרח והתאסף, שעשרות אלפים צעדו רגלית מרחקים ארוכים, הרבו בתפילות, מחו על כבוד התורה והצהירו בהן צדקם: 'איננו קשורים לאותו שלטון רשע שהופך בני תורה לפושעים בארץ הקודש', מי ייתן וחרון האף הגדול והשמימי הזה יוסר, בזכות אותה זעקת אמת.

דילמה מייסרת

קשים ומייסרים חייו המקצועיים של איש תקשורת חרדי. הוא נקרע בין האמת הפשוטה והצרופה שבה הוא חי, שאותה הוא מנחיל לילדיו ושאותה הוא משקף לקוראיו ומאזיניו, לבין הצורך למצוא את המילים והמשפטים שיתיישבו על ליבם של צופים ומאזינים שטופי מוח, שמבוקר ועד ליל שומעים דברי שטנה מפיותיהם הרושפות של פוליטיקאים ואנשי תקשורת.

וכך, ביום חמישי האחרון התחבטתי היכן עליי להיות. האם ללכת אחרי הלב ולהשתתף פיזית בעצרת ההמונים, עם כל עמך בית ישראל או להישמע למוח ולהיענות להזמנות כלי התקשורת שהודיעו כי ביום כזה הם מבקשים לשמוע ולהסביר את הקול החרדי, לצד המראות שיוקרנו מהעצרת.

כאן המקום להקדים: עד לפני כשני עשורים המצב נראה אחרת לגמרי. האולפנים ומערכות התקשורת לא ספרו את החרדים כגורם שיש לו דעה עצמאית. חרדים לא הוזמנו לאולפנים ברוממה. במקומם הוזמנו 'מומחים לענייני חרדים'. פרופ' מנחם פרידמן המנוח וסוציולוגים אחרים מסוגו תיארו את הציבור החרדי כולו כאילו היה יונק מצוי בגן החיות. קבוצות של פרופסורים, חוקרים ואנתרופולוגים ניתחו את החרדים ודיברו עליהם, כמי שאין להם פה משל עצמם.

ואז, מתוך התהייה כיצד ייתכן שהחרדים לא ידַברְרו את עצמם, הקמנו את תא הכתבים החרדי. היו בו כ־25 אנשי תקשורת שהחלו לפעול מתוך תפיסה ברורה: הגיע הזמן שהחרדים עצמם ידברו על הציבור החשוב והצומח בישראל. היינו מתחילים את היום במערכות התקשורת, חורשים את האולפנים ואת תחנות הרדיו ועוברים ממיקרופון למיקרופון. ניסינו להביא את הקול האותנטי החרדי ולדבר בשפה שלנו.

בשנים הרבות שחלפו מאז התחוללה מהפכה אמיתית. נוצר, בחסד ה', שינוי גדול ומהותי. הצעירים של היום כבר לא מסוגלים להבין איך שרר מצב שכזה בעבר.

כיום, כמו אנשי תקשורת בכירים אחרים בציבור החרדי, גם אני מוזמן מפעם לפעם לאולפנים ולתוכניות אקטואליות שונות כדי להשמיע את הקול החרדי. מכאן ההתלבטות שאפפה אותי ביום חמישי האחרון אם להיענות למפיקים הרבים שפנו אליי מגופי התקשורת הכלליים או ללכת אחר נטיית ליבי ולהשתתף במעמד התפילה מהגדולים בהיסטוריה היהודית לדורותיה.

והנה, התבקשתי על ידי חברת החדשות המובילה בישראל לבוא וללוות מהאולפן בנווה אילן את המראות שישודרו בשעות העצרת. שלא תטעו: אין בזה כבוד. לא הוד, לא הדר ולא תהילה. בוודאי שלא תשלום גמול כלשהו. רק מציאות קשה וסבוכה שחוששני שרבים לא מבינים את מורכבותה (ואולי עכשיו, אחרי שקרה מה שאספר לכם מייד, דווקא יבינו גם יבינו).

בסופו של דבר הכרעתי לטובת ההסברה, כדי שלא להפקיר את הזירה החשובה והמשפיעה בידי אחינו–שונאינו–מנדינו. ישבתי באולפן, לצידי נציג ארגון מילואימניקים בשם "כתף אל כתף", מול מצלמות ששידרו למאות אלפי מסכים. האוזניות מסונכרנות עם חדרי הבקרה ואל השידור פורצים הכתבים מהשטח.

זהו אירוע הסברתי כמעט בלתי אפשרי לצליחה. זירה זועמת של מלחמת שוורים שהחרדי הופך בה לסדין אדום. האווירה רעילה. דעת הקהל לא איתי, לפחות לא מלכתחילה. האולפן, כמעט כולו, נגדי. הסטריאוטיפים כלפי החרדים צפים באוויר, וכמעט לאף אחד, לא לנוכחים באולפן ובוודאי שלא לצופים, אין כלים מלאים שיבהירו מה באמת הוביל את החברה הישראלית לנקודת השבר הנוכחית.

ישבתי שם כאב לשישה בנים, חמישה מהם בני ישיבות ועוד אחד ילד תשב"ר. ממש עכשיו שניים מבניי מוגדרים על ידי המדינה כ"עריקים". אני גאה בכל אחד מהם, מתפעל מאהבתם לתורה, מהדרך שבה הם צומחים ומתעלים בבית המדרש, מהאופן שבו דעת רבותיהם היא נר לרגליהם והם לא חוששים ממעצרים ומהסתבכויות. ואמרתי לעצמי: בשעות הקרובות אהפוך את הקערה על פיה. אדבר היישר אל הלבבות של מי שיושב מעברם השני של המסכים ואתווך להם את זעקת העצרת מלב אל לב.

מחטף משפטי

הקונפליקט עצום. הכתבים מביאים את הקולות מהעצרת, מתארים את ההמונים ומוסיפים את פרשנותם והגיגיהם. הרבה פחות את הזעקה, את הכאב. הם מחפשים תקריות בשוליים: פה כתבת שספגה בקבוקי מים, שם עימות עם שוטרים בתחנת נבון. כל מה ששולי, כל מה שלא מתחיל אפילו לייצג את הלך רוחם של מאות האלפים שהתכנסו מכל קצות הארץ למעמד שכולו זעקה ותפילה.

ואני צריך להגיש את סיפורם של בני הישיבות לקהל שרובו לא מכיר, לא מבין, ובחלקו אף עוין את המציאות החרדית. בגוב האריות התקשורתי התחלתי לפרוש את משנתה של היהדות החרדית. בסבלנות, בקול מדוד, השתמשתי בלהטוטים מילוליים בניסיון להביע את עמדתנו באופן שאולי יתקבל על הלבבות. אם לא של היושבים באולפן לפחות של העוקבים אחר השידור.

אט אט העברתי את הכדור למגרש שלהם. "למה אתם לא מתייחסים לעובדה שהחונטה המשפטית חטפה את המדינה?" התמודדתי איתם ישירות. "היא מונעת מנציגי הציבור החרדי להגיע להסדרה. כל הצעת חוק שהובאה בשנתיים האחרונות, ועוד קודם לכן, זכתה לעצירה גלויה של היועצת המשפטית לממשלה. היא הציבה מקל אחר מקל, עיכוב אחר עיכוב, עד שבסוף לא נותר מקום לאף טיוטת חוק".

הנציגות החרדית, הסברתי להם, מנסה כבר שנים רבות להעביר חוק גיוס, אך החונטה המשפטית שכבלה את מדינת ישראל מטרפדת כל הסדרה. "ובמקום שאתם תעמדו ותשאלו איך נפלתם לידיה של הכנופייה המשפטית שמונעת כל הסדר אפשרי, אתם מאשימים אותנו? הנציגים החרדיים הפוליטיים ישבו, הביאו הצעות המקובלות על כל גדולי ישראל, וכל הצעה שהגיעה טורפדה על ידי מערכת המשפט. אלה הן העובדות".

הוויכוח התלהט, אך אני שבתי ותמהתי על שתיקתם. כיצד אינכם מבינים שהכל פוליטי? שגורמים אינטרסנטיים עושים שימוש בדמם היקר של חיילים ושל חטופים הי"ד רק כדי לנגח ציבורים אלו באלו ולמנוע כל פתרון?! המגיש רתח מזעם על עצם הצגת הנושא כ'מאבק של השמאל' והטיח בי מילים ביקורתיות.

מלחמה באולפן

כשהצגתי את התזות הללו בקול ברור, האווירה באולפן הפכה להיות קשה ומתוחה. לא רק המגיש אלא גם שאר הנוכחים נעו באי נוחות. מבטים מזרי אימה נשלחו אליי מכל עבר. התנאים היו בלתי אפשריים: חלק מהמשתתפים בפאנל אטומים, ערלי לב. חלקם עוינים. חלקם כאובים, אחרי שהעבירו את השנתיים האחרונות במשימות מילואים ואין להם כלים להבין את הציבור החרדי ואת אמונתו. הדיון שהם ניסו להפוך לשטחי התנהל באווירת מלחמה.

בשלב הזה ניסיתי לפתח רעיון מורכב נוסף ולגבש טיעון שיוביל למסקנה ברורה. היה זה מהלך בסגנון המוכר היטב לכל בר בי רב של "ויהס כלב את העם": לגבש משפט פותח שימשוך את הקשב של הנוכחים וישתיק אותם, ויאפשר לי להמשיך משם את הדיון לכיוון הרצוי. הרעיון היה לומר: היינו יכולים לנסות לגבש פתרונות והסכמות, אבל הדורסנות שלכם הורסת הכל ומובילה את מדינת ישראל לתאונה בלתי נמנעת.

איתרע מזלי ונכשלתי בבחירת המונחים המתאימים ובסדר הדברים. דווקא במציאות הרוחשת של האולפן, שבה כל מילה נרשמת ומתועדת, וגרוע יותר: אם מוצגת ללא הקשר כללי, עלולה ליצור משמעות מחרידה, כפי שאכן אירע. השלמת הרעיון התבררה כמשימה בלתי אפשרית. הייתה זו מעידה שהתייסרתי עליה מאוד.

השלמת הרעיון התבררה כמשימה בלתי אפשרית. הרעש באולפן גבר. כל מי שהיה אי פעם נוכח בפאנלים שכאלה יודע: אפשר לנסות להעביר תוכן אמיתי, כאב עמוק, אותנטיות טהורה, אבל בשונה מהצופים שבבית, באולפנים עצמם אין מי שמקשיב באמת. הדוברים כולם עסוקים במשפט הבא שיאמרו. זו האווירה במקום שבו הסנסציה התקשורתית היא חזות הכל.

מלאכת השמעת הקול החרדי היא מהקשות שבתקשורת, והיא נעשית קשה שבעתיים כשגורמים עוינים – לעיתים לצערנו מבית – לוקחים את השניות הבודדות הללו, שנחתכו מהקשרן ולא ייצגו את השעות הארוכות שבהן נשמע קולה הצלול של היהדות החרדית, עורכים ומפיצים אותן כסרטון מייצג לשידור כולו.

אין לדעת מה עומד מאחורי המעשה הנלוז. האם הדבר נעשה בידיים של מי שנחשבים בני הציבור החרדי, שביקשו לחסל חשבון אישי בלי לחשוב על התוצאה, או שמא הללו רק היו שלוחים של גורמים עוינים באולפן עצמו, שערכו את הקטע במטרה לפגוע בציבור החרדי ולקטב אותו מבפנים. כך או כך, העיוות נעשה.

במציאות, העובדה שבמשך זמן רב הושמעו דברים נכוחים וברורים, נמחקת ומתאיינת לאחר שקטע באורך 20-18 שניות נערך ויוצא ללא ראש וסוף. לפתע כל משפט מקבל חיים משל עצמו, גם אם כל משמעותו הרוחבית נחתכה בזדון. כמה קל: חותכים את ההקדמה, מוחקים את ההמשך, והנה – יש אייטם. יהיו צפיות. יבואו פרסומות. אנשים יצפו ויתרגזו? נהדר. זו בדיוק המטרה. אף אחד לא צריך לדעת שהקטע הוצא מהקשרו.

וכך קרתה לי מעידה שאני מצר עליה ביותר. בזמן אמת באולפן, כשמימיני ישב נציג מילואימניקים שטוען כי חייו נהרסו וחבריו נהרגו והוא אינו מסוגל להבין את הדובר החרדי שלצידו, האטום מלשמוע את כאבו, החושים שלי התקהו לרגע אחד. ניסיתי להשמיע טיעון רחב ומורכב ולא הבאתי בחשבון שבקלי קלות ניתן לחתוך משפט אחד מתוכו ולהעמידו בפני עצמו, באופן שהדברים יישמעו באופן הפוך לחלוטין מכפי שרציתי להציגם.

ויש עוד משהו שחשוב להדגיש: מעבר לכך שהדברים כפי שהוצגו לא מייצגים כלל ועיקר את תפיסת עולמי הפרטית – הם רחוקים מרחק רב מתפיסת עולמו של העיתון כולו, שכפוף למרנן גדולי ישראל שליט"א, ושכל תג ואות בו עוברים את שבט ביקורתם של חברי הוועדה הרוחנית שליט"א.

הייתה זו שגיאה קשה מצידי שבמשך השבוע התייסרתי עליה מאוד. ויותר מכך כאב לי שקוראים נאמנים חשו אי נוחות ואפילו זעם לנוכח ההשתמעות של הדברים שקיבלו תפוצה והדהוד.

שגרירים בעל כורחם

כשיצאתי מהאולפן גיליתי עשרות רבות של הודעות שהמתינו לי בטלפון. התגובות היו מעורבות לגמרי. מצד אחד היו המון יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות שניסו להתמודד עם השאלות שהצבתי. "זו פעם ראשונה שאנחנו שומעים תפיסת עולם אחרת", הביע חלק נכבד מהם, שהמסר חלחל אליהם חרף הרעש והמהומה ששררו באולפן.

ומצד שני הסרטון של אותו משפט חתוך, שהיה ניגוד גמור לכל מה שנאמר על ידי לאורך כל אותו היום, היה עילה לתמיהה רבתי: "מה, אבל קיבלנו את הסרטון ואתה אומר שם דברים נוראים", כתבו התוהים, וכוונתם לקטע החתוך. "מה, באמת אתה מתכוון לדברים הללו?"

ואני מוצא את עצמי מתכתב שעות על גבי שעות, מנסה להשיב במילים קצרות את האמת הכואבת, שאנו, אנשי התקשורת החרדים, שגרירים בעל כורחנו. במקום שאין איש אנחנו נכנסים לזירות בלתי אפשריות, מנסים להשמיע קול שלא תמיד יש לו אוזן קשבת. פעמים שאנו מצליחים ופעמים שלגודל הצער מצליחים חלקית, או חלילה נכשלים. בהמשך, אחרי שהסברתי את הדברים, נעשה לי תעלול דומה על ידי איש זדון ומדון שלקח ריאיון מהעבר הרחוק(!) בהקשר שונה, חתך ממנו 12 שניות והפיץ אותו ברוע לב וללא גילוי נאות לא על מועד הריאיון ולא על חיתוכו המגמתי.

אינני מאשים אחרים, אלא את עצמי. עליי היה להיות ער יותר לעובדה שכל משפט שנאמר בשידור יכול לעבור מאוחר יותר חיתוך ובידוד באופן שיקבל משמעות מנוגדת והפוכה. אני זה שהייתי צריך לשקול יותר את מילותיי בפלס. אולם מאוחר יותר אוגיע את מוחי בקושיה שלא האמנתי אי פעם שהתבערה המשסעת והמקטבת בתוככי החברה הישראלית תוביל אותי אליה: האם במצב הדברים הנוכחי, כשהלבבות נעולים והדיון מתנהל מהשפה ולחוץ, נכון בכלל עבור דובר מהציבור החרדי להיות נוכח בזירות מדממות שכאלה? האם ניתן לצלוח אותן בהצלחה, או שמא – לאור ניסיוני הקשה בשבוע שעבר – עדיף להימנע מהן מלכתחילה?

השאלה מורכבת מגג על גבי גג אם דברים מורכבים מושמעים בשידור חי. בעוד שבכתיבת מאמר יש לכותב שליטה רבה יותר על המילים – אפשר לעבור על הטקסט שוב ושוב, לדייק כל מושג, לזקק כל משפט עד שיביע במדויק את הכוונה; ניתן למחוק, לשכתב, להוסיף מילת הסבר, לוודא שאין מקום לפרשנות מוטעית, הרי שבאולפן הכל הפוך, לחלוטין.

דיבור בזמן אמת, מול מצלמות, בלחץ אדיר, באווירה עוינת, מתוך ניסיון להסביר רעיונות מורכבים במשפטים קצרים ולהגיב למתקפות, לא תמיד מאפשר לשלוף את המילה המדויקת ברגע הנכון. ואם מתלבטים לשבריר שנייה, אם מחפשים ניסוח טוב יותר, כבר מאוחר מדי. רשות הדיבור נלקחת, והדובר הבא מוביל את השיח הלאה. ואם לא די בקושי המובנה הזה – בסופו של יום, תמיד יכולים גורמים עוינים או בעלי אינטרס לחתוך קטע, להפיץ ולהשמיץ.

הסברה של שעות ברצף, בסבלנות ובהיגיון נשכחת לטובת השניות הבודדות הללו. ועכשיו לך תסביר למי שלא צפה כי המהומה כולה על לא מאומה.

ללא משוא פנים

ובחזרה לעניין שעימו פתחתי את הטור.

את דעתי הברורה והנחרצת הבעתי מאות פעמים. בשנים האחרונות הופעתי באין ספור פורומים לפני קהלים חשובים, מראש הממשלה ועד אנשי עסקים בכירים, ואמרתי: "זכרו, איני מחניף לכם, אני אומר לכם את האמת. לא תהיה שום מציאות שבה החברה החרדית תסכים שצעיריה לא יוכלו לשבת בישיבות וללמוד. זה לא יקרה. אתם חולמים, מדברים עם עצמכם".

זהו הקו היציב והברור שאני משמיע, ולא משנה כמה סרטונים ערוכים ירוצו ויהפכו את המשמעות. מי שקרא את מאות המאמרים שהקדשתי לנושא, מי שהקשיב לכל ההופעות שלי בתקשורת או נכח כשהרציתי לפני מקבלי החלטות ובכירים במשק, יודע כי אני מחזיק בקו אחד, בהיר וצלול: בני שבט לוי של דורנו הם סיירת המטכ"ל של עם ישראל. השפע יורד דרכם לעם היושב בציון ולתבל כולה. הם ההגנה המובחרת ביותר על ארצנו.

כל אותן שעות ארוכות בנווה אילן היו שופר שביטא את אהבת התורה ואת ההערכה של כולנו, כל בני היהדות החרדית, ללומדי התורה הקדושים, במטרה להעביר לאחינו התועים מעט מזעיר מתוכנו העשיר של עולם התורה שבתוכו ובזכותו חיים אנו.

את יסודם של הדברים שאמרתי ואף כתבתי במסות בנות אלפי מילים, אשוב לומר בגאון, גם אם יהיה מי שלאוזניו הוא יהיה פחות ערב: אין מחיר שהחרדים לא יסכימו לשלם על המשך שרשרת הדורות, במתכונת הישיבתית שהתקבעה בעם ישראל מאז ימי סורא ופומבדיתא, חכמי יבנה וטבריה.

זו אותה שרשרת שנמשכה בבתי המדרשות ובבתי הכנסת, בוורשה ובפרשבורג, בסלוניקי ובאיזמיר, בקושטא ובאלג'יר, בתוניס ובמקנס, בצנעא ובעדן. בין מלחמות עולם, ותחת אש, פרח עולם הישיבות בערוגות וולוז'ין וטלז, סלבודקה ולובלין, מיר ופוניבז', נובהרדוק וחברון. אש התורה הוצתה בירושלים ב'שפת אמת' וב'פורת יוסף', ומסורת התורה הועברה על ידי מעתיקי השמועה ומעבירי הגחלת, ששמרו מכל משמר על המעיין שיפכה ועל האילן שלא ייקצץ.

וזה המקום לומר שוב ברורות: כל אותם דיונים שהתקיימו בעבר סביב צעירים שאינם חובשים את ספסלי בית המדרש, נכונים היו לשעתם. אולם משעה שגדולי ישראל קבעו כי כף רגלו של בחור חרדי לא תעבור בבקו"ם – אין לנושא מקום על סדר יומנו. תם הדיון.

לצד הפעולות של נציגי הציבור במסגרות הנכונות, כל שמוטל עלינו, היושבים ופוכרים ידיים בדאגה, הוא להתחזק באמונתנו ולהתעצם בדרכנו. ותשועת השם כהרף עין.