בג"ץ נגד החרדים? תלוי את מי שואלים

פסיקת בג"ץ בנושא המעונות מראה שבג"ץ אכן עשוי להתייצב לצד הציבור החרדי – אם נשכיל למצוא את הדרך הנכונה כיצד לפנות אליו

בשבוע שעבר התקבלה החלטה חשובה של בג"ץ בנוגע לעתירה שכותב טור זה היה ממגישיה. בג"ץ קיבל את עמדתנו ופסק שיש לדחות לשנת הלימודים הבאה, תשפ"ג, את החלטת אביגדור ליברמן לשינוי התבחינים לקבלת סבסוד במעונות יום, מתוך מטרה למנוע מילדי אברכים את הסבסוד במעונות היום. זהו ניצחון משמעותי במאבק נגד מי שחרט על דגלו את הפגיעה במשפחות האברכים.

כאשר הגשנו עתירה זו, עלו אצל רבים תהיות ומחשבות לגבי עצם הפנייה לבג"ץ; האם כדאית היא או שמא מדובר בתוצאה אבודה מראש, ועל כך אנסה להביע את דעתי.

בתי המשפט, בדגש על בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, החלו מאמצע שנות ה-90 להיות אקטיביים ביחס להחלטות הממשלה והכנסת. לא עוד הימנעות מהתערבות בהחלטות הממשלה והכנסת כמתחייב מעיקרון הפרדת רשויות, אלא בחינה מדוקדקת האם החלטות הממשלה והכנסת עומדות במבחן הסבירות והמידתיות כפי שבית משפט רואה אותן לנכון.

האקטיביזם השיפוטי זכה לביקורת רבה, במיוחד מכוחה של הטענה כי האקטיביזם השיפוטי פוגע בדמוקרטיה, בכך שהוא אינו מאפשר לרוב לשלוט כפי שהוא מוצא לנכון. אלא שעבור המיעוט, האקטיביזם השיפוטי יכול לשמש כמגן מדורסנות הרוב – כל זה בתנאי שבתי המשפט אכן מעוניינים לסייע לאותו מיעוט.

אחת הקבוצות הידועות ביחס החריג אליה בהקשר זה היא האוכלוסייה החרדית, שמצאה את עצמה – כולל בלא מעט פסיקות מהשנים האחרונות – נפגעת מפסיקות בג"ץ בנושאי גיוס, צניעות, ועוד, כולל פעמים שבהן התעלם בג"ץ מרמיסת זכויותיו של הציבור החרדי.

גישה זו קיבלה ביטוי באמירתו של אהרן ברק בעבר – אמירה שזכתה לביקורת חריפה – שהצרה עם המפלגות הדתיות (כלשונו) היא שהן מיעוט המתנהג כמו רוב. כל אלו נתפסים כראיות לגישתו העוינת לכאורה של בג"ץ כלפי החרדים.

עמדתי שונה. אני מאמין בכך שהשופטים מעוניינים לסייע לכלל הקבוצות השונות באוכלוסייה. אך מכיוון שבחינת הסוגייה המשפטית נעשית בעין של בשר ודם ולא בעין מלאכותית, אזי אין מנוס מקבלת העובדה כי נקודת ראות הבודק כוללת גם את השקפת עולמו וגם את סולם הערכים בו הוא מאמין.

בתקופתנו, בה 'האקטיביזם השיפוטי' מושל בכיפה, יש משקל לא מבוטל להשקפת עולם ולסולם הערכים. כך למשל, בפסיקת בג"ץ שאסרה את קיומה של הופעה נפרדת בעפולה לפני כשלוש שנים, כמו גם בפסיקת הערכאה הנמוכה שהחזיקה באותה דעה ישבו שופטים ליברלים, בעוד במחוזי – שאישר את ההופעה – ישב שופט ערבי, שמבין שהפרדה ואפליה אינן זהות תמיד.

מסיבה הזו, תפקידו של עורך הדין המגיש עתירה הנוגעת לציבור החרדי, לבחון בנוסף לטיעונים המשפטיים, גם את הדיסוננס שיהיה ליושב בדין בין סולם ערכיו לתוצאה המשפטית הרצויה. טענה משפטית מבריקה ככל שתהיה, אשר תעמיד את השופטים בפני דיסוננס קוגניטיבי – לא תעבור בבג"ץ, בעוד טענה משפטית חלשה יותר אשר מתממשקת עם השקפת עולמם של השופטים – יכולה גם להביא את התוצאה הרצויה.

דוגמה: בעתירה שהוגשה כנגד החלטת שר האוצר ליברמן על ביטול מתן סבסוד במעונות לילדי אברכים, במסווה של 'עידוד שני בני הזוג לצאת לשוק התעסוקה'. תקפו העותרים את ההחלטה בזוויות שונות, בין היתר בתקיפה עובדתית על כך שסיכויי אברך למצוא משרה תורנית בשל היותו אברך – גבוהים עשרת מונים מסיכוייו של סטודנט למדעי הרוח למצוא משרה בתחום זה.

טענה עובדתית זו אמורה הייתה להשליך משפטית על חוקיות ההחלטה הן בשל תכלית התקנה והן בשל האפליה התרבותית שגורמת החלטה זאת. אך האם השופטים קיבלו טענה זאת? ברור שלא. זאת טענה שמתנגשת חזיתית עם השקפת עולמם של השופטים, כך שכל ניסיון להשקיע בטענה זאת יהיה ניסיון עקר.

במה השופטים כן התעסקו? בטענה האזוטרית על מועד קבלת ההחלטה. ולמה? כי טענה זו, ככל שתהיה זניחה, עומדת בקנה אחד עם השקפת עולמם של השופטים בצורך לתת זמן סביר להיערכות הנפגעים הפוטנציאליים.

הכותב הגיש את העתירה כנגד ביטול סבסוד המעונות לילדי אברכים, יחד עם עורכי הדין יונתן פלדמן ושמואל מקלב