הרבה פעמים קשה לנו לחוות אושר. תמיד אנחנו מחפשים את הדבר הבא ולא עוצרים רגע להסתכל במה שקיים סביבנו. יש דרך להתגבר על זה
כבר שנים שחוקרים בכל העולם מנסים להסביר כיצד חיים באושר. ספרים רבים נכתבו בנושא ומשום מה נדמה שטרם נאמרה המילה האחרונה.
ביהדות, לעומת זאת, יש דרך אחת, קלה ופשוטה, שבאמצעותה האדם יכול להרגיש שמח וטוב לב גם כשאתגרים קשים עומדים לפניו: דרך האמונה.
אין הכוונה רק לאמונה בהשם שהוא הבורא, תקיף ובעל היכולת, אלא אמונה פשוטה שהמקום שבו אני נמצא כעת הוא המקום הכי טוב עבורי, שגם האתגר המסובך שאני עכשיו חווה, הוא בעצם רצונו של השם ולכן הכל לטובה.
ב'חובת הלבבות' מביא רבנו בחיי סיפור על חסיד אחד, בעל ביטחון, שהעיד על עצמו במילים אלו: "מעולם לא קמתי בבוקר ורציתי להיות במקום אחר מהמקום שבחר עבורי האלוקים". זה בעצם מה שאומרים חז"ל במסכת אבות (ד, א): "איזהו עשיר? השמח בחלקו".
לרוב אנחנו לא נהנים מהרגע וכמעט בטוחים שאם רק בכמה דברים היינו עושים אחרת, כל חיינו היו משתנים לטובה. זה גורם לנו לקנא באותו אחד שנראה לנו שהולך לו טוב, לא להיות מרוצים מהסביבה שלנו ומעצמנו, כשאין לנו מושג שהמקום שבו אנו נמצאים הוא המקום הכי טוב עבורנו.
האמת היא שיש הרבה דרכים ליהנות מהחיים הללו והאמונה היא שמבטיחה לאדם הנאה מכל רגע. כי אם אתה יודע שעכשיו הכי טוב, למה לבקש משהו אחר?
כמובן שמותר וצריך לשאוף, אבל חשוב להכניס את השאיפות שלנו לפרופורציות. להכיר את הנפש, לדעת את מגבלותיה ולהבין שאי אפשר לחלום על מה שלא ניתן להשיג.
פעמים רבות שמעתי מבני זוג שחוו קשיים משפטים כמו "חלמתי על בית שונה לחלוטין", "חשבתי שבעלי יעזור יותר", "חשבתי שאשתי תהיה יותר נמרצת" ועוד כל מיני משפטים מהסוג הזה. נוכחתי לדעת שככל שהדמיון שלהם מפותח יותר, כך הציפייה שלהם הייתה גדולה יותר.
זה מוליד ציפיות ותקוות גדולות מאוד וממילא גם אכזבות כואבות. כי החיים האלה יפים במהותם, כמו שהם, רק אנחנו לעיתים מצפים מהם יותר מדי ולכן לפעמים מרגישים רע. אם נתבונן טוב במה שיש בלי להסתכל רק על מה שאין, החיים שלנו יהיו נוחים הרבה יותר.
במסכת יבמות (סג.) מספרת הגמרא שאשת רבי חייא, יהודית, הייתה מתנהגת כלפיו בצורה קשה ובין השאר בכל יום הייתה מבשלת עבורו דווקא את המאכל שהוא לא אוהב. כאשר היה מבקש ממנה להכין לו אורז, היא הייתה עושה דווקא עדשים, וכאשר ביקש עדשים, הייתה מבשלת דווקא אורז וכך בכל דבר בחיי הנישואין שלהם.
יום אחד ראה אותו האמורא רב, תלמידו ובן אחיו, קונה מתנה מיוחדת לאשתו ועוטף אותה בעטיפה נאה (בגמרא מובא שכך הייתה דרכו בכל פעם שהיה מוצא בשוק משהו שידע שישמח אותה). רב תמה על כך מאוד. הוא ידע מה קורה בבית של דודו, ושאל את ר' חייא איך אחרי כל מה שהיא עושה לו הוא קונה לה מתנות יקרות ערך. רבי חייא ענה לו: "דיינו שמגדלות בנינו לתורה ומצילות אותנו מן החטא".
מן הראוי להדגיש שרבי חייא לא היה אברך מן השורה. הוא היה ממנהיגי הדור באותם ימים. בירושלמי הוא מכונה 'רבי חייא הגדול' ובשונה משאר האמוראים יש בכוחו לחלוק על התנאים (ב"מ ה.). במסכת נידה (כד🙂 אף מובא שהוא היה מרשים בגובה קומתו וידוע שבזכותו לא נשתכחה תורה מישראל.
ועדיין, אחרי כל זה, רבי חייא לא עשה עניין מההתנהגות של אשתו כלפיו. הוא לא ראה את עצמו כמישהו שמגיע לו כבוד מלכים, לא ציפה לקבל ממנה הרבה, ולכן הערכתו כלפיה לא פחתה גם כאשר היא הכינה עבורו דווקא את התבשילים שלא היו לטעמו.
ושלא תחשבו. כמקובל בימים ההם אשתו של רבי חייא לא עבדה לכלכלת הבית. בשונה ממה שרווח בדורנו, מי שדאג לפרנסה היה רבי חייא בכבודו ובעצמו. הוא היה עוסק במסחר של משי ופשתן (חולין פו.), למרות שהיה מגדולי הדור החשובים באותם ימים.
ועדיין זה לא מנע ממנו להעריך את אשתו. הוא זכר תמיד את מה שהיא נותנת לו ובזכות שני הדברים הללו: גידול הילדים ושמירה מן החטא, הכיר לה טובה כל ימיו.
אף אחד מאיתנו לא נמצא בדרגה של רבי חייא, אבל לנסות להסתכל על העולם קצת אחרת – כולנו יכולים.
סיכת ביטחון:
בהמשך חייו זכה רבי חייא לעושר עצום, עד שהוא הוצרך למנות את רב שיעזור לו בענייני ניהול המסחר שלו.
אפשר לומר שהסיבה שהוא זכה לעושר עצום כל כך היא משום שהוא כיבד את אשתו וכמו שאמרו חכמינו (ב"מ נט.): "כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו".
כי באמת היו לו כל הסיבות שבעולם לא לחלוק כבוד לאשתו ובטוח שלא לקנות לה כל דבר טוב שמצא בחנות. אבל רבי חייא עשה בדיוק ההפך. הוא תמיד הסתכל על מה שהוא מקבל ממנה והעריך את אשתו על כל דבר טוב, אפילו בסיסי ופשוט, שעשתה עבורו.
אגב, ייתכן שהסיבה שאשתו של רבי חייא התנהגה אליו בצורה כזו לא משום שהיא הייתה, חלילה, אשה רעה באופייה, אלא בשל קשיים שונים שהיא חוותה בשעת הלידה.
במסכת יבמות (סה🙂 מובא שהיא ילדה לו שני זוגות תאומים. שני בנים – יהודה וחזקיה, ושתי בנות – פזי וטוי. בנה של פזי התפרסם לימים כאחד מגדולי האמוראים והוא רבי שמעון בן פזי (תוס' ב"ב קמט.), ולא מן הנמנע שגם לזה זכה רבי חייא בזכות הכבוד שהרעיף על אשתו.
