בדרכו של יוסי

מלח הארץ

"הי"ד".

מילה אחת. זו ההודעה שהוא, האח הגדול שנכנס למשפחת השכול בליל שבת, שלח דקות לאחר צאת השבת. לא היה צריך להוסיף כלום. מה עוד יש להגיד חוץ מלהצטרף לתחינה לבורא עולם שינקום את דמו של הקדוש והטהור יוסי הרשקוביץ הי"ד?

זה היה בוקס אחד יותר מדי. ישר בחזה.

את משפחת הרשקוביץ כמעט אין ירושלמי שלא מכיר. האחים פרוסים לאורך ולרוחב השדרה הניהולית של העיר. הם מה שמכונה "מלח הארץ", ומה שמיוחד בהם הוא שכולם יודעים שהם מלח הארץ – חוץ מהם עצמם.

פשוטים-פשוטים הולכים בצידי דרכים, לא עושים מעצמם עניין, תמיד בחיוך, תמיד עם מילה טובה. מסוג האנשים שאתם רוצים שיהיו לכם בחיוג מהיר בכל פעם שאתם נתקעים לא משנה איפה, מתי ובאלה נסיבות.

זה מתחיל מהאבא, ר' יעקב. כשאתם חושבים על יהודי טוב, הוא הדמות הראשונה שתקפוץ לכם בראש. כל חייו מוקדשים למען האחר. שלושים שנה הוא נמצא כל יום בבתי חולים, מלווה בעצמו חולי סרטן, תומך בהם באופן אישי, מכיר אותם בשמות הפרטיים ומשמש להם כתובת לכל מה שהם צריכים.

לפני כמה שנים הוא זיהה וואקום.

ילדים חולי סרטן נהנים מליווי של לא מעט אנשים טובים ועמותות, גם מבוגרים מקבלים את מה שמגיע להם מהמשפחה העוטפת, אבל בגילי עשרים עד שלושים ההורים נמצאים בדרך כלל באמצע החיים, מנגד אין ילדים שיכולים לתמוך, ואף אחד לא רואה בהם מסכנים שזקוקים לעזרה. יעקב לא חשב הרבה, וקפץ למים. הוא פתח עמותה שמטפלת בדיוק בחתך הגילים הזה, והוא מלווה כל חולה באופן אישי כאילו הוא הבן שלו.

למרות שכל האחים מיוחדים כל אחד בדרכו, יוסי היה היהלום. אבן הראשה. ולא, כל מי שמכיר את המשפחה יודע שזה לא נאמר כעת לאחר נופלו. כבר שנים בכל פעם שהיו מזכירים את האח יוסי, המכונה יוס, העיניים של כל אחד מהאחים או בני המשפחה היו מצטעפות, מתמלאות בערגה, באהבה, בגעגוע.

יוסי הפיץ רק אור וטוב בעולם. לא משנה איפה היה. כמנהל בית ספר או כחייל בשדה הקרב, כאבא או אח, או בימים שבהם היה מתנדב לשמח חולים בבית חולים, בכל מקום הוא הפיץ טוב מידבק.

בימים האחרונים התפרסם סרטון שלו מתחנן לעם ישראל לזנוח את המחלוקות ולא לדבר לשון הרע זה על זה. יוסי לא חיכה למלחמה ולאלף הרוגים להתחנן שיפסיקו עם המחלוקות, זו הייתה משנת חייו.

לשמח אחרים

אילו לא היו מגבלות של זמן, הייתי עובר לכל תקופת השבעה להתגורר באוהל הממוקם ברחבת הבית של משפחת הרשקוביץ, ביישוב גבעות שבאלון שבות. הסיפורים מצמררים. לעיתים נשמעים כאילו נלקחו מספרי צדיקים מלפני מאות שנים.

חשוב להגיד כמה מילים על היישוב שבו הוא בחר להתגורר. גבעות. היישוב הזה הוקם למשפחות שיש להם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. במזכירות היישוב חיפשו משפחות רגילות שיאפשרו לילדים להשתלב בקהילה, ויוסי כמובן היה ראשון המתנדבים. להבדיל מהיישובים המבוססים, היישוב גבעות כולו נמצא בתוך קרוונים, אבל אצל יוסי לא המרחק מירושלים ולא התנאים הפיזיים היו שיקול. אם הוא יכול לעזור ולסייע למשפחות שסובלות – הוא שם.

אחד החברים שהגיע לשבעה סיפר על יום החתונה של יוסי. "ביום של החתונה היינו אמורים ללוות אותו, אבל הבחור נעלם. לא זמין בטלפון, לא בבית, ולא בשום מקום אחר שאנחנו יכולים להעלות על הדעת. בארבע, כשהיינו צריכים כבר ממש לצאת, הוא חזר. הוא סיפר שהלך לשמח חולים בבית החולים. 'ביום הכי שמח בחיים שלי אני חייב לחלק שמחה גם לאנשים המסכנים, אלה שקשה להם לשמוח', הוא הסביר לנו. לא הבנו אותו אז ולא מבינים אותו היום, רק ידענו שיש לנו זכות לחיות עם חבר שעם ישראל נמצא אצלו במקום הראשון. הרבה לפניו".

אחיו הבכור, דידי, לא מופתע. "אני לא מכיר עוד בן אדם אחד כמוהו בעולם, שלא עשה רע לאיש. אנחנו לא אומרים את זה עכשיו. אני זוכר אפילו שסבתא שלי הייתה מגיעה אלינו, נותנת לכולם צביטה בלחי, אבל אומרת: יוסי זה משהו מיוחד. יוסי זה מלאך. תמיד ידענו את זה והערכנו את זה, חבל שלא ידענו שאנחנו מקבלים את המתנה הזו לזמן כל כך קצר".

לקחו לי 200 ילדים

למעשה יוסי כבר לא היה בגיל מילואים, אבל הוא ממש התעקש להתגייס. ביום יום הוא משמש כמנהל בית ספר, אבא לילדים קטנים, היו לו את כל הסיבות להישאר בבית, אבל זה אפילו לא עלה על דעתו.

עידו, אחיו של יוסי, סיפר: "למחרת שמחת תורה הוא קם ונסע להילחם ולהגן על העם שלו. הוא אמר לי: 'עידו, אם חס ושלום היו חוטפים את הילדה שלי או את שלך, היינו קמים ונוסעים לעזה להביא אותה. זה המצב. לקחו לי 200 ילדים. אני לא יכול להישאר'. הוא ראה את כל עם ישראל כמו משפחה שלו. הוא לא יכול להישאר בבית כשעם ישראל נמצא בכזו מלחמה".

בשדה הקרב, ממש כתף לכתף, נלחם איתו גיסו אורי יחזקאלי, שנשוי לבת היחידה לבית משפחת הרשקוביץ. "יצאתי לשמחה משפחתית ביום שישי. קיבלתי אישור מיוחד לצאת ולחזור לכמה שעות", הוא סיפר בשבעה. "הייתה לו הזדמנות לבקש דברים מהבית. כל חייל, בטח אחרי כמה שבועות בשדה הקרב, בטח בגיל שלו, שאנשים כבר יותר מפונקים, רוצה דברים מהבית. אתה יודע מה הוא שיגע אותי שאני אביא? 'דבר מלכות'. הוא לא רצה לפספס את סדר הלימוד שלו. את הדף היומי הוא הביא מראש לתקופה ארוכה, אבל 'דבר מלכות' הוא כל שבוע. הוא סידר שיביאו לי את זה עד המקום ומשם לקחתי את זה אליו. לא ראיתי יהודי מאושר כמו שהוא היה מאושר כשקיבל את החוברת הדקיקה. זה מי שהוא היה. ספרא וסייפא".

עם הגיס אורי שנסע לברית, הוא שלח מכתב קטן, בכתב יד יפה וצפוף, להורים שלו.

"אבא ואמא", הוא פותח את המכתב. "מה שלומכם? ב"ה אני בסדר גמור, ובחסדי ה' זוכה לקחת חלק לשמור על עם ה' המושפל שכעת יכול להתחיל להרים ראש אל מול כמות ההרס והחורבן שהמנוולים הנאצים חווים כעת".

הוא ממשיך: "לא פשוט להיות שם בעורף, אני מרגיש שהתפילות שלכם עליי מסייעות המון והזכויות הרבות שלכם מגינות עליי. המשיכו להתפלל בכל הכוח, כי ניסים גדולים קורים כאן. חינכתם אותי לתת בלי לקחת ולא מתוך הרגל, וב"ה אני זוכה להיות חלק מעם מדהים ומאנשים מדהימים שנותנים את כל הנשמה למען העם".

הוא חתם את המכתב במה שהפך לצוואה שלו: "כמה לשון הרע נאמר על העם הזה בשנה האחרונה, וכמה הכל שקר וכזב. כולנו כאן נלחמים כתף אל כתף וכולם כאיש אחד בלב אחד, והתחושה היא כמו במעמד הר סיני. אני שמח שחינכתם אותי כך, שהתוויתם לי דרך שבה השאלה היא לא מה מגיע לי, אלא איך אני בכל רגע ורגע יכול לתת יותר למען העם והמדינה. אוהב ומתגעגע, יוסי".

עודנו מדברים. האבא קם. מבקש שקט ממאות המנחמים שפוקדים את האוהל. "מי שבירך", הוא פותח בקול סדוק ואומר 'מי שבירך' לשלום החיילים והחטופים וכל עם ישראל. כשסיים את ה'מי שבירך' הוא ביקש להוסיף כמה מילים. "אני מקפיד לומר פה כל יום פעמיים 'מי שבירך', שכמה שיותר אנשים יענו אמן. מבחינתי, יוסי הוא קורבן ציבור. קורבן שהקב"ה לקח בשביל לחסוך קורבנות רבים אחרים. יוסי קורבן עולה. קורבנות חייבים להיות ללא מום, וכזה הוא היה. קודש קודשים. הקרבנו את הקורבן הכי יקר שאנחנו יכולים להקריב. את הקורבן הזה אנחנו מקדישים לקדוש ברוך הוא, לעם ישראל, לרפואת החולים ולשחרור החטופים. אני עכשיו אולי קצת בוכה, אבל אני לא חלש. אנחנו במקום נמוך, אבל זה רק הפוגה לקראת העלייה הגדולה ולקראת ביאת משיח צדקנו.

"יוסי, תנענע את כיסא הכבוד ותגיד להקב"ה שיעשה סוף לצרותינו. שנהיה בכל ארץ ישראל, בלי ממ"דים ובלי גדרות, שנחיה על קידוש ה' ולא נמות על קידוש ה'. לך הקב"ה לא יוכל לסרב".

להיות יוסי

את הטור הזה אני כותב משלוש סיבות:

הראשונה, אנושית. מה לעשות, כשמכירים מישהו ומכירים את המשפחה זה מזעזע יותר מהרגיל.

שנית, ישבתי שעה ארוכה בשבעה ויש לי סקופ גדול בשבילכם: מה שיזכרו מאיתנו זה לא כמה כסף עשינו, כמה דירות קנינו, כמה כוח צברנו, כמה השפעה יש לנו. לכל זה אין משמעות. אבק פורח. למעשה את רוב הזמן שלנו אנחנו מבזבזים על שטויות שלא יישאר מהן דבר. כלום. הדבר היחיד שיישאר, גם למעלה וגם בזיכרון, הוא המעשים הטובים, החסד, העזרה לזולת. תתמקדו בזה. תהיו יוסי.

ושלישית, אמא של יוסי סיפרה שהדבר שהכי ריגש אותה, המנחמים שהכי דיברו על ליבה ונתנו לה מעט אור בתוך החשכה הגדולה שבה הם נמצאים, היו שליחים מישיבות קול תורה, קובנא, מבקשי וישיבות נוספות, שהביאו לה תמונות של מודעות מהכניסות לבתי המדרש שבהן נכתב שהלימוד מוקדש לזכרו הטהור של יוסי הי"ד.

אמא של יוסי אמרה שהיא רואה בפתקים האלה ובלימוד הזה תיקון עולם. סוג של תהליך של התקרבות בין כל החלקים של עם ישראל, תהליך שיוסי כל כך רצה לראות ואולי דווקא בנופלו הוא הוריד ביתר שאת לעולם.

נסיים בבקשה קטנה: עשו מעשה טוב, למדו משנה, הדליקו נר, לעילוי נשמתו הטהורה של יוסף חיים בן יעקב הי"ד, ואם תשלחו אליי תיעוד למייל שמופיע בראש העמוד – אעביר לאמא הצדקנית.

יוסי כבר לא יכול לחזור, אבל אם בזכותו יהיו עוד כמה יוסים בעולם, האמא תמצא קצת נחמה. ומי יודע, אולי גם אנחנו, העם השבור והרצוץ שכל כך מחפש קצת אור בתוך החשכה.