בטבריה כבר הייתם?!

צחצוח החרבות שנשמע בתחילת השבוע במסדרון המדיני שבין רוסיה למדינת ישראל – הביא את המדינה בת 74 השנים להחסיר פעימה מול עמידתו המאיימת של הדוב הרוסי. לא צריך פירוש רש"י כדי להבין את המציאות – רוסיה פתחה בחזית מולנו.

במדינה שבה שום דבר לא קורה סתם כך, במקרה וללא כוונה – פעירת הפה המחפירה והמבישה של שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב על "הגֶנים היהודיים של היטלר", תגובת השרשרת של כל הבכירים הישראליים נגד האמירה המבחילה, ותגובת הנגד של כל הבכירים הרוסיים בנוסח "כעת מובן מדוע ישראל מתייצבת באופן רשמי לצד 'המשטר הנאצי' באוקראינה" – כל אלה מבשרות ששקט לא יהיה כאן, במשולש רוסיה-סוריה-ישראל.

גם העדכונים האחרונים של גופי הביון בעולם, לפיהם סוף המלחמה אינו נראה באופק, ולא עוד אלא שב-9 במאי למספרם, יום הניצחון על הנאצים, פוטין מתכוון להכריז על מלחמה רשמית מול אוקראינה (עד עכשיו מקפידה רוסיה לכנות זאת כ'מבצע') – מבשרים בשורה מורכבת מאוד עבור מדינת ישראל. אם לא די בכך, ממשלת ישראל נערכת לקבל את פניו של נשיא ארה"ב ביידן בעוד חודש וקצת, לביקור שמשמעותו הרחבת הקרע עם רוסיה והעמקתה של המלחמה השקטה בין ממשלת בנט-לפיד הדועכת למשטר פוטין הדוהר למחוזות של טירוף-דמים בלתי מרוסן.

אחת התוצאות העצובות ביותר שהולידה מלחמת רוסיה-אוקראינה – נוגעת למקומות משכנם של גדולי עולם החסידות. עיירות כמו מז'בוז', אומן, ברדיטשוב, האדיטש, אניפולי, וילעדניק ועוד רבות – שבשנים האחרונות הלכה וגברה הנהירה אליהן לצורך תפילה ובקשת ישועה – נחסמו עתה, והן שוממות, מאין מתפללים שיבואו לפקוד את המקום ולבקש ישועה בזכות הצדיק.

מספרם של היהודים מבקשי ישועה שבשנים האחרונות פקדו את עיירות אוקראינה בהמוניהם בשאיפה להיעזר בצדיקי עליון ולבקש מהם שיהיו שגרירים בפני כיסא הכבוד – הגיע למספר בלתי נתפס של יותר מ-200 אלף יהודים בשנה, מארץ ישראל, מארצות הברית ומרחבי אירופה המערבית. העובדה שמז'בוז' ואומן הפכו כעת לבלתי ניתנות להגעה עבור יהודים שהמקום היה חלק מנוף חייהם – היא בעלת משמעות מעיקה ומדאיגה מאוד הן עבור העולים, והן עבור אלו שנהנו מהתפילות ומהידיעה שבכל עת ניתן לגשת לקבריהם של הבעל שם טוב ורבי נחמן מברסלב, רבי לוי יצחק מברדיטשוב ורבי שניאור זלמן מליאדי, רבי דב בער מווילעדניק ורבי זושא מאניפולי – וכעת, המסך ירד והמחסום עלה.

הטור הנוכחי, שמתפרסם לקראת יום ה' באייר, יוקדש למחשבות על אחת ההשלכות של המסדרון המדיני המסובך שאליו נקלעה מדינת ישראל – ההשלכה על אחת התופעות הרווחות ביותר בציבור שלנו: תופעת ההשתטחות על קברי הצדיקים שכעת לוטה בערפל סמיך.

ד"ש עצוב ממז'בוז'

מז'בוז' של מעלה, יום ל"ד בעומר, אי אז לפני מספר שנים.

במרחב הציורי שבין נהר הבוג לנהר הבוז'וק, פועמת זה יותר משלוש מאות ועשרים שנה נשמת אפה של החסידות. קרוב לארבעים שנה לאחר שאחרון היהודים עזב אותה סופית, ניתן היה לחוש שמז'בוז' הנחשלת – לשעבר הגדולה שבערים היהודיות במחוז אוקראינה – מחייכת חיוך של ניצחון.

יותר ממאתיים וחמישים שנה אחרי היטמנו של מחולל תנועת החסידות ברגבי אדמתה, ההרגשה הייתה שאוקראינה יכולה להתפאר בהיסטוריה נצחית, כזו המושכת אליה גדודי חסידים לאורך כל ימות החמה והגשמים. גם כשהיא סוחבת נחשלות תרבותית ארוכת שנים, סובלת מפרימיטיביות מכמירה וחסרת תיקון, ותושביה, בעלי המראה האיכרי, מהווים שם-נרדף למסכנות אנושית שרק כוסית וודקה יכולה להשכיחה למשך מספר שעות – הפריחה היהודית סביב קבר הבעל שם טוב הקדוש הייתה הבלחה אופטימית שליוותה את אוקראינה בשנים האחרונות, עד למלחמה הנוכחית.

כשביקרתי במז'בוז', ההרגשה הייתה כי שני דברים לא יוכל המושבע שבאויבי אוקראינה לקחת ממז'בוז' של המאה העשרים ואחת, השוכנת, עדיין, במחוז הזכור על שמו של האטמן בוגדן חמלניצקי הארור, שבאוקראינה לא ממש מתביישים בשמו ובזכרו: זוהי ההיסטוריה של המקום כערש לידתה של תנועת החסידות, וההווה שלו כמקום מנוחתו של הבעל שם טוב ושל מאות ממשיכי דרכו, מפיצי משנתו ונושאי לפידו. נהר הבוג הסמוך כמו נאבק במאבק תמידי ובלתי פוסק באש היוקדת מכאן, מהיכל מנוחתו של הבעל שם טוב. והאש הזו, תמיד תוקד על מצבת קבורת הבעל שם טוב. היא לא תכבה לעולם.

למז'בוז' של המאה העשרים ואחת הייתה בשנים האחרונות עדנה של ממש. לאחר עשרות שנות עזובה ושיממון, היא הייתה מוקד משיכה המוני. מאות חסידים מכל רחבי העולם פקדו את העיירה מדי שבוע, ביקשו לבוא אל הרב'ה הגדול של העולם החסידי שמיליוני יהודים ניאותו, ועדיין נאותים לאורו. יותר ממאתיים וחמישים שנים חלפו מאז הסתלקות המצביא הגדול של החסידות, ועדיין תנועתו ורעיונו הם הדבר הרענן ביותר שצמח כאן.

קיר בלתי-נראה שימש כמחיצה של ברזל המפרדת בין ההוויה הכפרית הנושנה, הנחשלת והנבובה של אוקראינה, לבין אדמת הקודש שזכתה לקלוט לתוך רגביה את ארון קודשו של מייסדה ומחוללה של תנועת החסידות שהאירה לארץ ולדרים עליה לדורות עולם. כמו המעבר מכדור הארץ לאטמוספרה, כך נראה המעבר בין ארץ השיכרון והחידלון האוקראיניים, אל ערש מנוחתו של גדול העולם. שורה של מצבות אבן משוחזרות, צבועות לבן, משמשת כשער-הכניסה אל המבנה שעיני העם היהודי נשואות אל מי ששוכן בתוכו.

אדמה צחיחה, נוקשה וקרה, קידמה את מי שבא אל המקום שבו נגנז לפני מאתיים וחמישים שנים ארון קודשו של אור שבעת הימים, הבעל שם טוב זי"ע. שביל צר וארוך קיבל אותך בבואך אל מקום חלקת מחוקק ספון. אימה ויראה, רתת וזיע, אפפו אותך בהיכנסך אל המבנה המשוחזר, שבמרכזו נכתב: 'פה נטמן רבי ישראל בעל שם טוב הקדוש זי"ע'. מסביבו, גיבורים סביב לו, תלמידיו וחניכי-ביתו. באוויר שבחלל מבנה הציוּנים, כמו מרחפות מיליוני נשמות ישראל שהרוו את צימאונן מהמעיין המפכה כאן.

לבקש רחמים כעני בפתח

עד לפרוץ המלחמה הנוכחית, אחד מענפי ההתפרנסות הפופולריים ביותר בעיירות אוקראינה הקטנות, היה קו ההובלה של מטענים אנושיים מבחוץ. אורחים מהעולם, בעיקר יהודים המבקשים לשפוך שיח בקברי אבות החסידות, היו מגיעים למדינה, ומובלים אחר כבוד בידי אלפי צאצאיו של אלכסיי האגדי, עגלונו של הבעל שם טוב. לא מעט יהודים מהעולם חלשו כאן על קווי נסיעות מן הסוג הזה, והפעילו תחתם את גויי הארץ הזו המשמשים כעגלונים מודרניים.

היינו מתקרבים לעיירה מז'בוז', שמלבד היותה משכן ונווה גשמי לתורתו של בעל שם טוב, היא גם שתתה ארבע כוסות של תרעלה עד תומן. היא ספגה את גזירות ת"ח ות"ט, ואירחה את החייתיות הנאצית לפני שנים לא רבות. לכאן הגיעו חיילי השטן והשליכו את יהודי העיר אל הנהר. מכאן הם לא התקדמו הלאה. גם העיירה הזו לא התקדמה מאז. הכל נתקע, הכל עצור אי שם במרחקי ההיסטוריה הערפילית.

ואז, היינו מגיעים למקום הכיסופים – העיירה מז'בוז'. שורות-שורות של אבנים לבנות, בוהקות, מחפות את כותלי הבניין המרשים, שגובהו מתנשא לגובה בלתי מבוטל. עננים מכסים את צמרתו של המבנה. השמים היו בהירים באותו יום, וזוהר הרקיע התמזג היטב עם קדושת המקום. "היכל הבעל שם טוב", הכריז השלט מאיר הפנים. דמות דיוקנו של הבעל שם טוב כמו ניצבת במלוא הדרה מעל להיכל החסידות שהוקם כאן ברוב הדר. בקצה השביל המוביל מבית העלמין, נפתחה הדלת למבנה קטן, שממנו מובלים הנכנסים אל תוך הליבה החסידית הבוערת, שאשה יוקדת ביקוד אש בלתי ניתן לכיבוי.

רוכלים מקומיים היו מקדמים אותנו, בניסיון לדקלם מילים ביידיש, לבקש נדבה ולהציע מרכולת. חשבנו לפרנס אותם, אולם שלטים אדומים בכניסה להיכל הציון, היו מזהירים את הבאים שלא לרכוש מהם דבר וחצי דבר. ביתן שמירה ממוקם בכניסה למתחם, ושומר מקומי מאייש אותו. ללא נשק, בלי מדים. המחזות מסביב מחזירים אותך על-כורחך לחיי העיירה היהודית, זו שהייתה כאן ואיננה.

היית נוקש על הדלת בחרדת קודש ונכנס לפני ולפנים, אל מקום אש שלהבת, אל ד' האמות של משכן הנשמות ועדן הנפשות. כאן, תחת קורת גג מקודשת אחת, ניתן היה לפגוש את מצבות קודשם של פארי הדמויות ששמותיהם נישאו בסילודין בפיות המוני ישראל. התלמידים הקדושים, שעל זכרם גודלו דורות של חסידים ואנשי מעשה, מקיפים את רבם במעגל מקודש, בדיוק כפי שעשו בחיי חיותו של רבי ישראל בעל שם טוב.

צפוף בהיכל הבעל שם טוב. במרכז האוהל מתנשאת מצבת קודשו המחודשת של מייסד החסידות. מצידו האחד טמון ארונו של גדול תלמידיו רבי זאב וולף קיציס, ומצידו האחר ממוקמת מצבתו של רבי יעקב יהודה, האב"ד דמז'בוז'. מסביב שוכנים כבוד הנכד רבי ברוך מממז'בוז', רבי אברהם יהושע השיל מאפטא, ובסמוך להם – ה'דגל מחנה אפרים'.

תחושות הוד היו אופפות את כל ישותך, שעה שהיית עומד בתוך קודש הקודשים של עולם החסידות. דמעות ניגרו מהעיניים, היו מרטיבות את מצבת האבן. לב מי לא יימס בעומדו בפני מי שהעניק חמה בקומתו ונשלח להביא אל היהדות כולה את אחת המתנות הגדולות בקורותיה. "ניגון הבעל שם טוב" היה מתנגן כאן בחשאי. הזמזום החרישי הופך לרם ומתנשא. החושים כולם דרוכים, מרוכזים בניגון המכוון. זוהי טבילה בתוך נהר דינור של טהרה עילאית. חרדת הקודש לא הייתה ננטשת עד לרגע שבו פסע המתפלל אחורנית ונפרד ממקום משכנו של אבי תנועת החסידות.

אעופה אשכונה

ביציאה ממז'בוז' – היו יערות חולפים על פנינו ביעף. אי אפשר להימלט מהמחשבה שמא בדיוק כאן, בסבך עצי יער העבות שלפנינו, התבודד הבעל שם טוב בשנים שלפני התגלותו, ושר את שיר הבריאה בשנים שלאחר התגלותו.

משם היינו ממשיכים לעיר ברדיטשוב, מקום משכנו של סנגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע. מרחק לא גדול מפריד בין מז'בוז' לברדיטשוב. תשעים דקות בלבד. היית חולף על פני העיירות, קורא את הכתוב על השלטים, מתרגם את תוכנם מאוקראינית לעברית, ולא יכולת שלא לחוש ברטט קודש.

Бердичів"" (ברדיצ'ב), הכריז השלט. כאן, בתוך שבילי העיירה השכוחה הזו, חי ופעל סנגורן של ישראל. כאן כיהן ברבנות וכאן לימד סנגוריה על עם ישראל. צדיקים אמרו שעצם הזכרת שמה של העיירה שבה חי ופעל רבי לוי יצחק, היא פעולה המעוררת רחמים רבים בשחקי-מעל. בית העלמין היהודי שוכן בפאתי העיירה. בניגוד למבנה המשופץ במז'בוז' המשמש משכן לגניזת הבעל שם טוב וגוריו – סנגורן של ישראל, גם לאחר הסתלקותו, מוותר על הכבוד וההדר.

תחושת האימה והיראה האוחזת במי שנכנס להיכל הציון במז'בוז', הייתה מוחלפת בסוג של שמחה כאשר היינו נכנסים למשכנו של רבי לוי יצחק. מספר מקומיים המתחזקים את המקום נהגו לעמוד בכניסה ולהציג את מרכולתם: נרות ומים לרחיצת ידיים. בברדיטשוב יש הארה פנימית, סוג של שמחה. כאשר היית עומד בתוך משכנו של רבי לוי יצחק עתיר לימוד הזכויות – היית חש כמי שאינו זקוק עוד לבקש שמישהו ילמד עליך זכות. להגיע אל קברו, משמעו לנסוע בין שבילי קוצים וברקנים, מוזנחים מאוד. אבל רגע ההגעה, הוא רגע של עוז וחדווה, רגע של טהרה פנימית שהייתה נמסכת בך. רגע של מחשבה כי כאן, בפני הסנגור הגדול – כולך זכאי.

משם, היו נוסעים רבים ממשיכים לאומן. כנראה לא בכדי אירע הדבר, שהבעל שם טוב, נכדו רבי נחמן מברסלב וסנגורם של ישראל שוכנים בסמיכות יחסית, בתוך חבל ארץ של מאות קילומטרים בודדים. הנסיעה לאומן, רצופה בכפרים ועיירות קטנים שהיו חולפים על פני הנוסעים ביעף. בסביבות קברו של הרבי הגדול מברסלב, היו נמצאים עשרות אנשים בכל זמן נתון. בבית המדרש הגדול באומן היית מבין שרבי נחמן, שהיה בחייו אביהם של שבורי לב, משמש להם אף כאן כאבן שואבת, אוזן קשבת ומקור לישועה.

ועכשיו, כל זה כבר אינו בהישג יד. הדרכים משובשות בגייסות, ומסך ברזל של טנקים, חיילים חמושים ומרחץ-דמים מטורף – מפריד בין רבבות יהודים מכל העולם, למחוזות הכיסופים במז'בוז', באומן, בברדיטשוב ובהאדיטש.

ישועה במרחק נגיעה

אבל יש פתרון. גם בינתיים, עד שיימוגו ענני המלחמה – ישנה חלופה של לכתחילה שבלכתחילה. על כך – בשורות שלפניכם.

במרוצת השנה האחרונה יצא לי לפקוד פעמים רבות שלושה מקומות קדושים בארצנו הקדושה, שנפשי נמשכה אליהם לבקשת ישועה. המקום האחד הוא חלקת ציונו של ה'אור החיים' הקדוש הטמון בהר הזיתים כשסביבו קדושי עליון וגדולי ירושלים שחיו ופעלו לפני מאות שנים בקרתא דשופריא; המקום השני הוא העיר טבריה – מקום משכנם של גדולי תלמידי הבעל שם טוב ובראשם רבי מנחם מענדל מוויטבסק ורבי נחמן מהורדנקא, לצד גדולי יהדות ספרד בארץ הקודש לפני מאות שנים, בראשם רבי חיים אבועלפיה. המקום השלישי הוא בית החיים העתיק בצפת, מקום גניזתם של האר"י הקדוש, רבו הרמ"ק ובן-דורם, רבנו הבית-יוסף, מרא דארעא דישראל, זכותם תגן עלינו.

אם צריך לאפיין את המקומות הקדושים ששוכנים בשלוש ערי הקודש הללו – נמצא קו משותף אחד: בשלושתם אין אגודות ועמותות שפרסו עליהם חסות. בהר הזיתים נעשתה בשנים האחרונות תנופת שיפוצים ושיקום, ועדיין, כל מי שביקר בציון האור החיים למשל, יודע שאין שום סככה שתאהיל מפני השמש הקופחת או מפני מטר זלעפות. לא אחת אתה יכול להתפלל במקום כשעדת כלבים-מרעים מקיפים אותך ועליך להוסיף תפילה שהתפילה הזו תסתיים בשלום. אגב, פעמים שהכלבים הללו מהלכים על ארבע ופעמים שאלו כלבים על שתיים.

אם נצפין לצפת הרחוקה – מאז היותי ילד בן שש ועד היום, לא שונה דבר בכביש הנחש המתפתל בואכה מקום משכנם של האר"י וה'בית יוסף', רבי לייב בעל הייסורים וה'בת עין'. אותן דרכי עפר מאובקות, כאשר אנשים שמוגבלים בתנועה אינם יכולים לגשת למקומות הללו. גם מערת אביי ורבא שנמצאת במורדות עמוקה, מול העיר צפת – זנוחה ובלתי נגישה. שני אריות התורה שאת מימרותיהם אנו לומדים בכל יום – טמונים במקום שכוח, שקשה עד מאוד הגישה אליו. אף על פי שהאר"י הקדוש עצמו הוא שהצביע על מקומות גניזתם של התנאים והאמוראים הללו – קבריהם מוקפים קוצים ודרדרים, ואין שום רשות ממשלתית שתרים את הכפפה ותדאג לשיפוץ ושיקום.

לפעמים חולפת המחשבה: אילו אותם קברי קודש היו מועתקים לאיזו עיירה אקזוטית בריוויירה הצרפתית או למקום מוקף כרמים ואוויר טוב באחת מערי אירופה – מזמן היה מי שדואג להקים מסביב אוהלים גדולים, מרכזי הכנסת אורחים וקופה רושמת. אבל בדרך לקברי התנאים בגליל אין את המטוסים הרועשים, את הדיוטי פרי הנוצץ ואווירת החוץ-לארץ שמתלווה למסע הקודש.

תפילה ללא דיוטי-פרי

הלא דבר הוא: אנשים יראי השם מוכנים לטוס עד לקצה העולם, אבל לא מעלים על לב לפקוד את ציוני הקודש של מצוקי ארץ בגליל ובירושלים, שאת תורתם אנו לומדים ובדרכם אנו לומדים. יהודים שהוצאה של אלף דולרים עבורם זו הוצאה חריגה ומשמעותית, מוכנים להזיל סכום כזה ויותר, אך לא מעלים בדעתם לנסוע לאוטובוס תמורת כמה עשרות שקלים ולעלות לקברי התנאים והאמוראים בצפון הארץ.

כאן צריך לעשות הפרדה ברורה בין יהודים שממשיכים את מסורת אבותיהם ורבותיהם ומתפללים על ציוניהם של הצדיקים באירופה שאבותיהם הסתופפו בצילם, לאחרים. כשמדובר באותם יהודים, ברור שמדובר במסורת חסידית מבורכת. אבל לצד זאת יש לזכור שבשביל לבקש ישועה על קבר של צדיק – לא חייבים להזיל מאות דולרים ולטוס לקצה השמים. יש קברים קדושים של מצוקי ארץ שטמונים ממש כאן, במרחק שעתיים נסיעה מבני-ברק, שעתיים וחצי מירושלים. יש קברי קודש בירושלים עצמה, בטבריה, בצפת. אולי אין דיוטי-פרי, אבל יש ישועה זמינה מעבר לפינה.

ואולי, מתגנבת המחשבה, המצב הנוכחי שבו קדושים אשר בארץ ישראל תבעו את עלבונם – זו הזדמנות לחזור לקברי הצדיקים שבארץ. אין צורך לארגן צ'רטרים וטיסות מורכבות, לשנע ערמות של בשרים מעושנים ולוגיסטיקה מורכבת, פשוט לעלות להסעה מאורגנת מתחנת האבן בירושלים או מצומת גהה בבני ברק, ובתוך שעתיים וקצת להיות במקומות קדושים שמסוגלים לישועה.

אילו אותם יהודים שמרחיקים נדוד עד אירופה היו מבקרים באותה תדירות גם בקברי הקודש בירושלים, בטבריה ובצפת – האם יש למישהו ספק שהמקומות היו מטופלים ברמה נאותה יותר, החלקות היו מגודרות היטב, אוהלים היו מוקמים סביב והשממה והשיממון לא היו שולטים ברמה?

לא מכבר ביקרתי בעיר טבריה. הדרך לבית החיים שבתחילתו טמון הקדוש רבי אברהם אבוחצירא, ובהמשכו טמונים רבי מנחם מענדל מוויטעבסק ורבי אברהם מקאליסק – עוברת בין שיחים וקוצים, בדרכי עפר משובשות. ההרגשה היא ביקור בגן עדן של מעלה. במרחק קצר טמונים התנא האלוקי רבי מאיר בעל הנס, התנא האלוקי רבי עקיבא ורחל אשתו ועוד קדושי עליון. דרכי הגישה לרוב הציונים של גדולי הדורות בארץ – אינן מותאמות לגישה אנושית סבירה.

אביי ורבא יסנגרו עליך

שערי הכניסה הנעולים לקברי הצדיקים באוקראינה – זו קריאת השכמה. אולי אם וויליאמסבורג החסידית ולונדון היהודית יאמצו גם את מקומות הקודש שבארץ באותה הרמה שמאמצים את ציוני הקודש במזרח-אירופה – תמונת המציאות בקברי הקודש בארץ תשתנה לטובה. ראויים הם הצדיקים שבארץ הקודש שיהודים מכל העולם יהפכו את ציוניהם לחלק ממסלול התפילות. היהודים שרגליהם מוליכות אותם רק לקברים באירופה – צריכים לדעת שגם קברי התנאים והאמוראים והראשונים והאחרונים שבארץ ישראל, פרוסים בפניהם. מי לא רוצה שאביי ורבא ימליצו טוב בעדו? מי לא רוצה סנגורים כמו ה'אור החיים' הקדוש וה'פרי חדש', תלמידי הבעל שם טוב ותלמידי הגר"א שבהר הזיתים, שיעמדו ויתפללו למענו תחת כיסא הכבוד.

לא תמיד זקוקים לגימיק, ולא כל ציון של צדיק צריך להיות מלווה בתעשייה שלמה של מטוסים, שירותי קייטרינג, ריגושי גיטרות וזיצים בארומה אירופית, טיולים וסאונות יומיים-שלושה לפני ויומיים-שלושה אחרי בארצות העמים. אפשר לפתוח את הבוקר בבית הכנסת ליד הבית, לקפוץ לתפילה במערת אביי ורבא, ולעשות 'מעריב' שוב ליד הבית. ללא טלטולי דרכים, ללא הזלת אלפי שקלים, ללא ניסיונות בקדושה ושמירת עיניים.

ואולי משפט אחרון שנועד לכולנו – גם לכותב השורות: ישנה מסורת בת מאות שנים שמקורה אצל האר"י הקדוש, על פעולה של יהודי כשהוא משתטח על ציון של צדיק. האר"י ז"ל גילה, שנשמתו של צדיק מרחפת מעל מצבתו, וכאשר יהודי מתייצב ומשתטח על הציון – נשמת הצדיק מתלבשת מחדש בתוך גופו, והצדיק משתטח תחת כיסא הכבוד ומתחנן שתפילתו של אותו מתפלל תיענה. להתפלל, לקבל קבלות טובות, ואז להיות ראויים לומר: 'רבי איך וויל זיך מקשר זיין צו דיר' – ולזכות ישועה.

זהו מפגש בין שמים וארץ, שרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שחיבר את ה'מענה לשון' לאמירה על קברי הצדיקים – תיאר אותו במילים: 'כאן המתים יורשים את החיים, להוסיף להם מאוֹרַיִים'. כאשר ניצבים מול ציון הצדיק ומבקשים ישועה – נשמת הצדיק זוכה לעונג רוחני ומתעוררת להתפלל לישועה עבור עם ישראל.

ואולי, מומלץ לכל אחד מאיתנו לשנן את דבריו של ה'אור החיים' הקדוש שכותב, כי במקום שבו יש התגברות החומר והנאות הגוף בחוזקה – רוח השם מתקשה לשכון שם. כי החומר והרוח הם כמו אש ומים, שאינם יכולים לשכון בכפיפה אחת. לכן, מי שמבקש להיות כלי להשראת השכינה – ככל שהוא מסלק מעצמו את הנאות ההיתר ומשקיע פחות בהנאות המזון והלבוש – מאפשר לעצמו השראת השכינה ורוח השם.

כשאנו חוצים את שעריהם של בתי החיים הקדומים ונכנסים פנימה – כדאי שנזכור כיצד צריך לעמוד מול הצדיק ולחשוב שעומדים מולו כמו בחיי-חיותו. כמובן, אפשר ללמד זכות גם על מי שנכנס לקבר הצדיק עם מעשנת בשרים שלמה, חבית של יין ולהקת כליזמרים. גם לסדר-העבודה שלו יש מקום. אבל רק יחידי סגולה יכולים לשבור את כל המחיצות ולרחף עם מעשנת הבשר לעולמות העליונים. אנשים כערכנו צריכים לבוא במיעוט חלב ודם, במעין תענית, בשברון לב, ולזכות למימוש דבריו של דוד המלך: "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה".

ולוואי שנזכה כי בקרוב ייפתחו בפנינו שוב גם שעריהם של קדושי ארץ אשר באוקראינה, עד אשר נזכה לראותם כבר בתחיית המתים, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.