הדילמה שעמדה בפני בנימין נתניהו בשבועות האחרונים, לא הייתה פשוטה כלל ועיקר. אוי לו מיצרו, אוי לו מיוצרו. מצד אחד – ה'בייס' הפוליטי הטבעי, אלה שרואים בו את האיש האחד והיחיד שנמשח למלכות ומריעים לו בקריאות 'ביבי מלך ישראל'; ומהצד השני – הרצון לשנות מיתוג, לפנות לקהל ממלכתי ולפרוץ את מחסום קהל הבית בדרך להרכבת הממשלה הבאה.
ההיערכות לפריימריז הפנים-מפלגתיים בליכוד – גרמה לחגיגה דמוקרטית גדולה. אש של התלהבות הוצת בסניפים והשטח הליכודי קם לתחייה. אחרי השלאף-שטונדה המנומנם של הפריימריז במפלגת העבודה, והאוושה הלוחשת של הפריימריז במרצ, ומול ההחלטות השרירותיות בשחקניות האחרות על המגרש – יש עתיד, כחול לבן-תקווה חדשה וליברמן – הליכוד מציג שטח חי, תוסס, בוער ודינמי, קולות של מפלגת שלטון מאז ולתמיד.
בפריימריז הללו היה נתניהו מעורב עד צוואר: הוא שאף להכניס לרשימה חיילים על חשבון מנהיגים, ו'קופים' במקום פוליטיקאים עצמאיים. זו הסיבה לכך ששמות דוגמת בועז ביסמוט, גלית דיסטל וכדומה קיבלו בעיטה לגובה מכיוונם של נתניהו ואנשיו, ואילו שמות שנראים לנתניהו ככאלה שעשויים להזיק למפלגה או לשליטת היחיד של נתניהו בה – חטפו בליסטראות בדמותם של קמפיין נגטיבי ורשימות חיסול.
עד כאן החלק שנתניהו בחש בו בחדווה. מהצד השני – נתניהו החל להפנים כי עליו להתעלות על הנטייה הטבעית ולהוביל בימים הקרובים מהלך לא נעים, לא טבעי, וכזה שעלול לעורר כיסי התנגדות מבית. ההבנה הזו חלחלה בעקבות שורת ישיבות צוות שנערכו בכוורת של יו"ר הליכוד בניסיון לפצח את נוסחת הבחירות בצורה שתביא מצביעים מעבר לקהל התומכים הטבעי.
וכאן החל להיווצר הקונפליקט: מה שהבייס של הליכוד אוהב – לא בהכרח פוגש את מה שנתניהו אוהב, ולהיפך, עד שבשבועות האחרונים הפך הפער שנפער, לבלתי ניתן לגישור כמעט. ה'בייס' (בסיס התמיכה) הליכודי – זורק את נתניהו למקום אחד, ואילו מאמצי הקריצה למרכז המפה הפוליטית כדי להכריע את הבחירות – זורקים אותו לקוטב הנגדי.
עד לחודש שעבר אלה היו בעיקר טיפים ועצות שטפטפו לאוזניו של נתניהו חברי הצוות המקצועי שעוטף אותו. "תהיה ממלכתי", הם דוחקים בו להיגמל מהאאוט-סיידריות הטראמפית שסיגל לעצמו ולחזור להיות נתניהו הממלכתי של 1996 למספרם. "אל תצטלם עם מורשעים לשעבר", הם מזהירים אותו, ואף השפיעו עליו להוציא הודעה נגד תמיכה במתמודד דוד לניאדו. "דוד אמסלם ומירי רגב מזיקים לך", הם אומרים לו ודוחקים בכל דרך כי יקדם ויטפח אנשים ממלכתיים ברשימת הליכוד שלא בהכרח נאמנים לנתניהו אבל יכולים להביא אלקטורט. נתניהו הקשיב בעיקר; ובחלק מהמקרים שמע וביצע.
ך
נתניהו חדש נולד
אחד הסוקרים שם את הדברים על השולחן. הלה אמר לנתניהו: "בקמפיין הזה אתה חייב לעשות פניית פרסה. שיהיה לך ברור – הבִּיבִּי של פעם לא יהיה ראש ממשלה, זה נגמר. אתה צריך לפתח מחדש ארומה ממלכתית, לנסח מסרים מלכדים, להיות מר בנימין נתניהו הממלכתי, המלכד, עם הראייה הרוחבית והשאיפה להיות המנהיג של כלל אזרחי המדינה". עוד אמר היועץ לנתניהו: "דווקא ניר ברקת ויולי אדלשטיין הם האנשים שיכולים לסייע בפריצת המחסום האלקטורלי ולהביא עוד שבעים אלף קולות. תהיה כמותם, פחות כמו מירי רגב".
נתניהו הפנים את המסר, והחל לשלוח אגרות שלום ואהבה לא רק לאַמְסַלֶמִים, הרֶגֶבים והקַרְעִים. בקולו שלו הוא הודיע כי הוא מתנגד למועמד שהריץ השטח הליכודי, דוד לניאדו, שהורשע בעבר בפריצה לבתים וכעת החליט שהגיע זמנו להיות חבר כנסת. נתניהו החל ליצור בידול מאותו 'בייס' שרואה בו את המשיח בן-זמננו.
איך פותרים קונפליקט כזה? איך יוצרים מיתוג ממלכתי ומלכד מבלי לאבד את האחיזה בקרב השטח שאבישי בן חיים מכנה "ישראל השנייה והמתוקה?" באמת קשה לדעת. הרי בעוד רגע קט יתפרסמו שמות המועמדים, ועם הנכסים האלה אמור יהיה נתניהו להביא את השלטון – לא רק לשכנע את המשוכנעים, אלא לצרף משתכנעים חדשים. איך עושים זאת? לא ברור לנתניהו, אבל הוא מבין כי בשלושת החודשים הקרובים יהיה עליו ללהטט בין הקצוות, ללכת על חבל דק, לחבק את שני הקטבים, ולהיזהר לא ליפול.
את המחשבות והלבטים הללו חלק נתניהו עם אחד הלשעברים בסביבתו. אותו אחד, שבשנים האחרונות רופף את קשריו ההדוקים עם נתניהו, נקרא לאחרונה שוב לדגל. נתניהו ליהק אותו שוב לסביבתו, והחל לשתפו בהתלבטויותיו. מהשיחות האישיות הללו עולה כי ביבי מבין את הבעיה שבה הוא נתון – וזו אולי תחילת התקומה שלו. הוא מבין כי עליו לרענן את הסביבה שעבדה איתו בנאמנות – אבל את השלטון לא הביאה. מה שלא עבד בארבעה סבבים – אין סיבה שיעבוד בסבב החמישי.
ך
יותר מזל משכל
מייד לאחר סיומו של מבצע 'עלות השחר', התפרסמו סקרי דעת קהל עדכניים בערוצי התקשורת, ומהם השתקף שינוי קל אך משמעותי במגמת ההצבעה: גוש הימין, שבסקרים האחרונים לפני המבצע כבר הוביל בבטחה עם 61 או 62 מנדטים – ירד בחזרה למספר 59. זוהי תגובה טבעית, לא בהכרח דרמטית כאשר מדובר בסקר שבוצע בסמיכות לסיום המבצע.
רצתה ההשגחה, והמבצע הצבאי האחרון נגמר בהצלחה מרשימה בס"ד. הוא כלל חיסולים ממוקדים ומוצלחים של צמרת הג'יאהד האיסלאמי, ריצוצם של שני ראשי-נחש מהגא"פ בהפרש של יום וללא תקלות, האחד הוא ראש החטיבה הצפונית והשני הוא ראש החטיבה הדרומית, לצד פגיעות מדויקות, כניסה ויציאה בזמן, ועיקר העיקרים: הנס הלא טבעי בכלל – בימי דין של בין המצרים נחתו במדינת ישראל למעלה מ-1,000 רקטות, ואף יהודי לא נפגע בנפש.
כמובן שאנו יודעים כי הכל בידי שמיים, וגם התותח המוכשר ביותר לא יצלח מלחמה אם לא יחליטו כך משמיים, ומנגד, השליימזל של העיירה יוכל להוביל מלחמה מנצחת אם כך תרצה ההשגחה. אך גם ברמה התדמיתית – גנץ ולפיד הביאו למערכה את הצדדים הטובים שלהם, צדדים שהציבור לא הכיר.
נתניהו, לצד היותו פנומן פוליטי מבריק ואיש ביטחון מנוסה – הוא אחד שלא יודע לעבוד לפי הספר. הכל מתנהל אצלו באופן מבולגן. ההחלטות מתקבלות ברגע האחרון, אין חלוקת עבודה מוגדרת, אף אחד לא יודע מי עושה מה. יש את נתניהו – ואין דבר בלתו. הוא מתנייד, מתמרן, שולף פתרונות כשצריך, ומייחל להצלחה. אין 'הנהגה' – יש 'מנהיג'. כל השאר משמשים כקישוטים. נוי סוכה במקרה הטוב.
גנץ ולפיד הם הרבה פחות חכמים מנתניהו, אבל בניגוד אליו – לעבוד לפי הספר הם יודעים. לכל אחד יש את המשבצת שלו, יש נוהל לכל אירוע, כל ישיבה מתחילה בשעה מוגדרת וכולם מגיעים בזמן, ההיררכיות מסודרות ואיש לא נכנס לנעלי רעהו. לפיד היה מאז ומתמיד איש מנגנון שיודע להפעיל מנגנון ולעבוד בצורה מסודרת. וכאשר החל מבצע בעזה שאליו נכנס לפיד ללא כל רקע ביטחוני – הוא ידע לתת את מלוא מרחב ההחלטה למומחים הצבאיים, כשהוא נותן את האישור הפורמלי, אינו מתחכם ואינו מכביד, רק מגיע להצטלם ולקבל את הקרדיט שבאמת מגיע לו: בסוף, זה בדיוק תפקידו של ראש ממשלה – לשמוע את המלצות המומחים ולתת את האור הירוק.
בני גנץ הוא גם ילד טוב כפר אחים. שומע עצות, קורא מפות ופועל לפי ההנחיות. לפעמים, דווקא מרובעותו, והעובדה שאיש אינו חושב עליו כי הוא ראוי להיכלל ברשימת 1,000 בעלי האיי-קיו הגבוה במדינת ישראל – מאפשרת לו לפעול בדיוק כפי שהוא הורגל בעשרות השנים שבהן היה בשרשרת הפיקוד הצבאית והתקדם לאט, כשהוא מצוי בתועפות של מזל-יותר-משכל. גנץ פעל לפי הנהלים, וברוב המקרים, בטח כשמדובר במנגנונים צבאיים – הנהלים מוכיחים את עצמם.
בסיומו של הסבב יצאו השניים עם נקודות זכות. לא בטוח שנקודות הזכות הללו יעמדו להם בעוד שלושה חודשים וחצי, אבל כרגע ניתן לזהות בחברה הישראלית מגמה שנקרעת בין הנחת היסוד לפיה בנימין נתניהו הוא היחיד שמתאים לראשות הממשלה ולהתנהל מול שורת איומים מבית ומחוץ, לבין ההפנמה לפיה גם אנשים אפרוריים יותר ומוכשרים פחות יכולים לשבת על הכיסא ולצלוח את התפקיד בהצלחה, דווקא בגלל נטייתם למשמעת צבאית מסודרת וכפופת-ראש.
ך
מילה של מוֹמוֹ
האסטרטג והסוקר שלמה (מומו) פילבר, בעל חברת המחקר 'דיירקט פולס' שבשנים האחרונות התפרסמה בקליעתה למטרה בחיזויים פוליטיים – אמר לי השבוע: "נראה לי שנתניהו נמצא כעת בנקודה הכי חיובית מאלה שהיה בהן בחמשת הסבבים האחרונים. בניגוד לארבע מערכות הבחירות הקודמות – הפעם נתניהו ממוקם בעמדה הכי קרובה כדי לשים יד על השלטון".
מאידך, למרות שהוא קרוב – נתניהו עדיין לא חצה את הרוביקון. "אני לא יכול להגיד שהשלטון כבר בידיו", הבהיר באוזניי פילבר, "הוא צריך לא לעשות טעויות ולקוות לטוב". לדעת פילבר – ולא רק לדעתו – איילת שקד היא אפיזודה חולפת, ואין ספק שלא תיבחר. נתניהו זקוק להביא 61 מנדטים ללא 'הרוח הציונית' שנמוגה ברוח כבר מהסקר הראשון או השני לאחר הכרזתה, מה שהופך את המשימה למורכבת יותר.
השאלות על שולחנו של נתניהו הן פשוטות: האם ביכולתו להשקיע בארגון ולהוכיח שסיכוייו הפעם גבוהים ובלתי מעורערים. יש ציבור ימני ממלכתי בשיעור של כמה רבבות קולות, שיושב על הגדר. לציבור הזה, שבבחירות האחרונות הצביע לבנט ולסער – נמאס מהמשבר הפוליטי; הציבור הזה התאכזב מהשותפות עם התנועה האסלאמית ולמד את לקחיה הצורבים של ממשלת השינוי. אם יוכיח נתניהו שסיכוייו לכבוש בחזרה את השלטון ולכונן ממשלה ימנית יציבה הם אכן גבוהים, וכי הוא מסוגל לעשות זאת בדרך ממלכתית ומלכדת – הקהל הזה יחזור הביתה.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת – האם יש לתועמלני הליכוד יכולת לייצר לנתניהו תדמית חדשה. פחות אגוצנטרית, יותר מחברת. האם אפשר לקשט את דמותו בסממנים של אחווה לאומית, כולל קריצה למחנה המרכז, איזשהו סוג של מסר שיכול להחליק בגרון לשניים או שלושה מנדטים של מצביעי יועז הנדל וגדעון סער; כאלה שרוצים ראש ממשלה מהימין ואפילו מהליכוד – אבל אינם מסוגלים להשלים עם ההרגשה לפיה מדינת ישראל נחטפה מהם לידיו של אספסוף שמקיף את נתניהו. הדבר יצריך את נתניהו לאמץ מסרים יותר אמורפיים ופחות נחרצים ומחייבים – אבל זהו המשחק הפוליטי: כל פוליטיקאי זקוק למלא את סל הקניות שלו בכל סוגי המצרכים. גם סוכר וגם מלח, גם פלפל שחור וגם פפריקה מתוקה. גם סוכריות וגם חטיפים מלוחים. זו הדרך לשלטון.
אף אחד מאיתנו לא אוהב להרגיש שהוא נמצא תחת ההזדמנות האחרונה בחייו. אבל שם בדיוק נמצא נתניהו. רק טיפשים חושבים שנתניהו יוכל לסחוב איתו את ספינת הימין גם לעבר הסבב השישי או השביעי. מי שמבקש להקיש מהסבבים הקודמים ולחשוב ששום זעזוע פנים-ימני לא יקרה אם גם הפעם לא יושגו 61 – מפספס אירוע חשוב ודרמטי: בסבבים הקודמים, גם כאשר לא הייתה הכרעה – נתניהו נשאר ראש הממשלה מכוח הרציפות, דרעי היה שר הפנים, וכל שרי הימין המשיכו לאייש את משרדיהם בשלווה, וכך התגלגלו מממשלת מעבר אחת לזו שאחריה.
הפעם, במקרה שאין הכרעה, לפיד הוא זה שייהנה מחוק הרציפות, ואילו כל חברי הליכוד והימין ימשיכו להתייבש באופוזיציה המסתכלת. המצב הזה עלול להוביל את הימין לעבר זעזועים שכמותם לא חווה בשנים האחרונות. לנתניהו יש רק עוד הזדמנות אחת בלבד – ועליו לנצלה עד תום.
ך
WAZE לכל מצביע
מעל לפני השטח, היחסים בין שלושת האדריכלים של ממשלת השינוי היוצאת – נראים מתקתקים ונעימים. ראינו זאת בעיקר במלחמה – איך גנץ ולפיד מפזרים מחמאות האחד על ראשו של רעהו ופועלים בהרמוניה מרשימה. אפילו בנט, ילד הברוגז של הפוליטיקה החדשה, זה שהחליט להבריז מהטקסים הממלכתיים עם נשיא ארצות הברית בגלל שהשאירו אותו להיכלם על השטיח האדום – חזר לרגע מהכפור והבליח לישיבות הקבינט שדנו במהלכי המבצע בעזה. הוא שיבח את לפיד, קיבל בתמורה התייחסות נאה, ולרגעים נראה היה שהאידיליה חוזרת.
אבל זה רק המייק-אפ שמסתיר על החטטים. במציאות, הסיפור הוא אחר לגמרי. מסתבר שהצפיפות בגוש המרכז-שמאל מולידה נהרות של דם רע: לא פחות מחמש רשימות מתמודדות על ליבם של מצביעים שאין ביניהם כמעט פער אידיאולוגי: 'יש עתיד', 'כחול לבן', 'העבודה', 'מרצ' ו'ישראל ביתנו' הן חמש מפלגות שמצביעיהן מאמינים באותן תפיסות כלפי כל הסוגיות הבוערות במדינה. מתוך חמש המפלגות הללו – שלוש מטיילות סביב אחוז החסימה, כלומר, העבודה, מרצ וליברמן, אחת מהן ובתרחיש קיצוני אפילו יותר מאחת – עשויה לסיים מתחת לאחוז החסימה ולהיפרד לשלום מהפוליטיקה הישראלית. השתיים הגדולות נסחפות כעת לקרב הגדול ביניהן – מי יביא את המנדט הנוסף, לפיד או גנץ-סער.
החלום הגדול שעמד בבסיס האיחוד בין 'כחול לבן' ל'תקווה חדשה' (להלן: כלת"ח) – הייתה השאיפה לגבור על לפיד ולעקוף את יש עתיד בסיבוב. אדריכלי החיבור חשבו שמכפיל הכוח הזה יהפוך את כלת"ח למפלגה הגדולה בגוש המרכז-שמאל. בפועל, החלום רחוק מלהתממש: לפיד שומר על כוחו, ואילו הנתונים של כלת"ח נמוכים מהציפיות. היא ממוקמת רק בתחילת העשירייה השנייה של המנדטים.
לפיד גייס אנשי אסטרטגיה ודיגיטל מהשורה הראשונה, כולל מארצות הברית, כדי לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: שינוע כל המצביעים אל הקלפי. לרבים מאיתנו יש נטייה לזלזל בלפיד, אבל למעשה הוא וסביבתו משקפים מכונת עבודה יעילה ביותר, סטייל מה שאנו מכירים מהקלפיות החרדיות: כל שם מזוהה, יש תוכנת WAZE שמוצמדת לכל מצביע, וישנם שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות. גם אם לא יגיע לשלטון – את מספר המנדטים הנאה שלה תגזור יש עתיד הודות למנגנון הצבעה מסודר ומשוכלל.
ך
הנאה להם ולעולם
קורבן העולה של הסיטואציה החדשה בגוש המרכז-שמאל, הוא מיודענו הבלתי נלבב, איווט ליברמן. מחולל השנאה והמשטמה הזה מבין שהוא עומד לשלם את המחיר פעמיים: פעם אחת – הוא מבין שכאשר כל המפלגות שסביבו עושות חיל, המאגר שלו מידלדל. בפעם השנייה – ועל כך אתם קוראים בזאת לראשונה – ליברמן נמצא במתח גדול מול יאיר לפיד. השניים לא משוחחים מזה תקופה ארוכה.
הפיצוץ החל כאשר ליברמן ניסה להבין על מי בדיוק בונה לפיד את ממשלתו הבאה. הוא ניסה לברר: במצב שבו נתניהו לא משיג את 61 המנדטים הנדרשים – האם פניו של לפיד לסגור דיל עם המפלגות החרדיות, כאשר הכבש שיישחט פוליטית על מזבח הסולחה הפוליטית יהיה הוא עצמו?
ההיגיון הפוליטי של ליברמן הריח שזוהי תוכנית העבודה הכמוסה של לפיד, וביקש ללבן את העניין מבעוד מועד. ליברמן עצמו מוכן להתייבש קדנציה באופוזיציה, ובלבד שלא לחבור לנתניהו ולחרדים. "כמו שגוש הימין ידע לשמור על לכידות ולא להפנות עורף לשותפים – ככה אני מצפה שנפעל בגוש שלנו", אמר ללפיד. בשפת הפוליטיקה של ליברמן – בריחה של לפיד מהברית איתו לטובת החרדים היא לא פחות מבגידה פוליטית.
לפיד הגיב 'דוגרי': "אם אני מצליח לגבש רוב בלי החרדים ונתניהו – בוודאי שזו עדיפות ראשונה. אבל אם הדרך לממשלה תהיה נוסחה להרכבת ממשלה בשיתוף החרדים – ברור שאני לא שולל זאת. השאיפה היא להשיג שלטון, לא אופוזיציה", הבהיר לפיד. מבחינת ליברמן, הפרדיגמה הזו היא קו אדום. ברור לו שבסיטואציה כזו, ראשו הפוליטי ייערף בחוצות העיר.
וכך, על רקע המחלוקת החריפה סביב שאלת ההתייחסות למפלגות החרדיות – יצאה לדרכה מתיחות קשה בין לפיד לליברמן. חדי העין מביננו יכולים לזהות כלי תקשורת הנחשבים מקורבים לליברמן, שלמחרת הפסקת האש יצאו בכותרות נושאות סאב-טקסט שלילי וביקורתי נגד לפיד וגנץ, כאשר הכותרת מוכתבת מסביבתו של ליברמן. לאיווט, כפי שאנו מכירים אותו, יש דרכים משלו לשגר איתותים של מורת רוח ומסרים של איום סמוי.
גם היחסים בין יאיר לפיד וגדעון סער אינם שפירים. שניהם יודעים שבמקרה בו נתניהו והחרדים מביאים 61 – הם הופכים ללא רלוונטיים. אם לא יושגו 61 לימין – זאב אלקין יתניע את רכבו, ייסע לבתיהם של דרעי וגפני, יציע להם את כל מבוקשם ויחתור להקמת ממשלה בעזרת המפלגות החרדיות.
ך
גפני במהדורת ביבי
ועכשיו כמה מילים על מה שמתחולל בין ארבעת כתליו של הבית החרדי.
מסעותיו של יו"ר דגל התורה הגיעו השבוע לפריים-טיים של המהדורה המרכזית הנצפית במדינת ישראל. בריאיון לעיתונאי יאיר שרקי הציג משה גפני גרסה מספר 12 בנוגע לתוכניותיו ליום שאחרי הבחירות. הפעם הפציע גפני במהדורה ביביסטית מלאה, וטען: "אנחנו יותר ביבי מביבי, אין ביבי יותר מאיתנו, ואין ביבי בלעדינו, ואין אותנו בלי ביבי".
נתניהו צפה בריאיון ונאנח. בימים כתיקונם אמור מסר כזה לרדת כשמן בעצמותיו, אולם כשמדובר בגפני, הצהרה כזו היא רק הקדימון להצהרה הפוכה שתבוא לאחריה. הטלטלה של גפני בין הקצוות – לא עושה לו טוב. לדברי נתניהו, מי שנע בתוך חודש אחד בין חמש נקודות קיצון – יכול מחר להתהפך שוב.
נתניהו שאל את סביבתו: "מה קורה שם אצל החרדים? למה הם לא מתגבשים על עצמם?" בכלל, נתניהו מגלה עצבנות: סמוטריץ' ובן-גביר רבים ביניהם, החסידים והליטאים לא מסתדרים. הוא רוצה לראות סביבו יציבות, הוא מעוניין לדעת עם מי הוא הולך למערכה הגורלית בחייו – אבל מגלה רק חרבות וסכינים פוליטיים.
תופעת גולדקנופף – אף היא עדיין לא מזוהה דיה בסביבת ראש האופוזיציה. נתניהו מבין שסיעת גור מינתה נציג שיאייש את מקומו של ליצמן. אך מה שהוא פחות מצליח להבין – זו תהלוכת ההופעות של יצחק גולדקנופף בתקשורת עם ההצהרות המתסיסות. הוא מנסה להבין את מי ההצהרות הללו באות לשרת, ואין לו תשובות ברורות. לנתניהו יש תפיסה חדה בנושא: הגוש חייב להתייצב ולהתחזק. צריך להקים כבר את המטה המשותף ולדהור לניצחון. למה מחכים? שואל נתניהו; בשביל מה כל הקרבות האלה טובים? שאלות רבות – ותשובות איִן.
ך
משחק ברוגז מסוכן
נכון לרגע זה, אין לוח-זמנים מסודר לפתיחת השיח בין דגל התורה לאגודת ישראל סביב שורה של שאלות: האם רצים יחדיו, ואם כן, מי במקום הראשון, מה הם יחסי הכוחות, אלו תפקידים דורש כל צד ועוד שאלות בלתי פתורות. עד עכשיו סברו בדגל התורה שהוויכוח יינטש סביב תפקיד יו"ר ועדת הכספים. אבל אחרי שגולדקנופף הצהיר כי פניו לדרישת התפקיד של שר האוצר – הקלפים נטרפים מחדש.
קריאות המצוקה שהח"כים מאיר פרוש וישראל אייכלר משגרים לחלל האוויר מפעם לפעם – כאומרים: 'היי, גם אנחנו קיימים, גם אותנו צריכים לקחת בחשבון' – גם הן לא תורמות ליציבות הספינה של יהדות התורה. נכון לרגע זה, הצדדים ביהדות התורה לא מדברים ביניהם, אפילו לא קובעים תאריך לפגישה אחרי 'בין הזמנים', וזה מטריד. אגב, גפני וגולדקנופף עוד לא שוחחו ביניהם אפילו פעם אחת.
משחק הברוגז הפנים-חרדי – מסוכן לכולנו. הציפייה הלגיטימית היא שכולם יבינו את גודל המערכה, ובעיקר יפנימו: יש גם ציבור גדול שמצפה לראות אתכם מתנהלים בבגרות ובאחריות. זו לא חוכמה לפנות לציבור בשבוע שלפני הבחירות ולצעוק "האחריות מחייבת". האחריות הזו, נכבדנו הנבחרים – מחייבת קודם כל אתכם, ורק אחר כך את הציבור. זה הזמן להתעשת.
