דוד דמן ב' ניסן התשפ"ב

מה שתוכנן להיות יוקרתי, מהנה ומנקר עיניים – הסתיים בבושת פנים ובאכזבה ענקית. מבט אל מחלקת העסקים הריקה, והצצה אל מצב הדלק. וגם: הסוכרייה של רבי חיים

 

1.

אל תשאלו איך, למה וכמה, אבל מסבב כל הסיבות סיבב השבוע באופן מופלא ביותר שאטוס במחלקת עסקים. לא סתם מחלקת עסקים שחוקה במטוס לואו קוסט עלוב שמואילים לפנות לך מושב באמצע וחוץ מזה הכל כרגיל, אלא מחלקת עסקים של בואינג ענק וחדיש, עם מושבים רחבים שנמצאים בתאים נפרדים ונפתחים למיטה מלאה כרצון כל איש, זוג נעלי בית ארוז לתפארת, וכל שאר הטוב המופלא המחכה ליושבי המחלקה הזאת. כבר ספרתי את הרגעים עד לטיסה. התאמנתי שוב ושוב על הלוק העסקי שאלבש לפני קהל ועדה, ובחרתי את העיתון הכלכלי שבו אשקע בשעה שבני המעמד הפשוט יציצו לתוככי המחלקה היוקרתית.

הכל הלך כמצופה. כנהוג וכמקובל, שהיתי קודם לכן בלאונג' העסקי בשדה התעופה. הסתכלתי על רוב האנשים שם. רובם דיברו לתוך הפומית של הטלפון שלהם בבהילות יתרה. אחד מהם דפק על השולחן וכמעט צעק: 'חמישה מיליון! סנט אחד לא פחות!' אחרים הקלידו בעצבנות טורי מספרים לתוך מחשב, והשאר היו רדומים במקצת על הכורסאות מקוצר רוח ומעבודה קשה. אני התקשרתי אגבית לחבר הראשון שמצאתי, והוא נבהל לשמוע אותי צורח עליו בטון נוקשה: 'תגיד לו שאם הוא לא חותם עכשיו, אני מבטל את העסקה כולה!' קמתי בחורי אף ומזגתי לעצמי כוס מיץ תפוזים קר.

תכננתי את הכל עד לפרט האחרון. הגעתי לשער היציאה למטוס, רגע לפני ההכרזה על העלייה למטוס. זה היה תענוג אין קץ. להגיע לשער היציאה ולהביט בחמלה בנוסעים קצרי הסבלנות שמתיישבים על כל זיז ורבע כיסא, בעוד אני מגיע מהטרקלין העסקי בהליכת מעדנות קלילה, כמובן, תוך כדי שיחה עסקית מאוד רצינית, שבעקבות הסודיות המוצהרת שלה, האנשים מסביבי יכולים לקלוט רק מילים סתמיות כמו: 'תשלח לו מיליון היום ושניים מחר'. ו'לא צריך את הכסף שלו, יש לי מספיק'.

הגיע רגע האמת. הכרוז או הכרוזית הכריזו ברוב טקס על הזמנתם של נוסעי המחלקות הראשונות לעלות למטוס. עבדתי בדיוק לפי הספר. שלפתי את כרטיס העלייה למטוס שלי כדי לבדוק אותו, כביכול אינני זוכר מה הזמנתי ובכלל לא בדקתי עד כה. אדם מחויט באופן אופנתי מאוד עשה בדיוק את אותו הדבר. לשנינו כמובן רק עכשיו נודע שאנחנו טסים בביזנס. הרי אנחנו לא מזמינים בעצמנו את הכרטיסים שלנו, אלא מחלקת הכרטוס הענפה של העסק שלנו.

קמתי בתנועה מרושלת כזאת, כאומר: מי צריך את הכבוד הזה. זה ממש לא נעים. למה להתגאות על האנשים הפשוטים? בשביל מה צריך את זה? כמו היהודים האלו שנשלחים לשבת במזרח בעל כורחם וזה בכלל למורת רוחם והם סובלים שם כל רגע. נכנסתי למטוס היישר למחלקת העסקים, כמו זקן ורגיל. לא הסגרתי את התרגשותי. רק זה חסר לי, שידעו שזו לי הפעם הראשונה. הדייל קידם אותי בברכה ואני בקושי עניתי לו, כי הייתי עסוק כמובן בשיחת עסקים קדחתנית. הוא הושיב אותי בתאי, ואני לא ידעתי בכלל על מה לוחצים והיכן, אבל לא שאלתי מאומה. כי רק זה חסר לי, שידעו שזו לי הפעם הראשונה.

המחלקה הייתה חצי ריקה. פה ושם התיישבו להם אנשים מכובדים. אף אחד לא בירך אותי לשלום, ואני כמובן לא בירכתי אותם בחזרה. כנראה זה הנוהג במחלקה הסנובית הזאת. כל עשיר לעצמו. שלפתי את הלפטופ, פתחתי קובץ אקסל, הוצאתי עיתון כלכלי באנגלית ופרשתי אותו מולי. הייתי מוכן ומזומן.

 

2.

ואז התחילו הנוסעים ההדיוטים לעלות. עברו אחד ועוד אחד, ועוד כמה, ואז זה נפסק. יותר לא הגיעו נוסעים. הצצתי בדאגה מתוך דפי העיתון ושום נוסע לא נראה באזור. זה נראה לא טוב. חיכיתי וחיכיתי, פשפשתי עוד בקרבי קובץ האקסל החשוב, השכן שלי עשה את אותו הדבר – ואין קול ואין עונה. בינתיים כבר נשמע קולו של הקברניט, מודיע שהעלייה למטוס הסתיימה.

מה התברר להוותי? שלמטוס בן שלוש מאות וחמישים המקומות עלו רק, תחזיקו חזק, שבעה עשר נוסעים! בכל המחלקות יחד. כלומר, במחלקות האקונומי ישב כל נוסע על חצי מחלקה. זה היה מפח נפש לא פשוט! כל הדרך, שכוב וסובל על מיטת הביזנס, חשבתי על מה עשה לי השם ככה. סוף־סוף אני טס במחלקה הזאת, אני לא יודע מתי אהיה שם שוב, ובדיוק עכשיו, כשצריכים אותם כל כך, נעלמו כל מאות נוסעי המחלקות הפשוטות. טרקתי את המחשב בכעס. השלכתי את העיתון הכלכלי לכל הרוחות וירדתי לעם שבשדות, כדי לראות אותם פרושים על שלושה מושבים וישנים ברוגע ובפנים צהובות מרוב אושר.

התברר שהמאבטחים של השדה הענק בפרנקפורט שבתו היום ולכן נמנע הצ'ק־אין של יותר ממאה מנוסעי המטוס. רק מי שנחת בשדה עם טיסת קונקשן, כמוני, יכול היה להמשיך עם הטיסה הזאת. כבר לא היה משנה לי התירוץ. זה כבר לא יעזור לי. שום דבר כבר לא ישמח אותי בסיפור הטראגי הזה.

כל הדרך לא עניין אותי כלום. לא מגשי הביזנס שהוגשו לי שוב ושוב, לא ה'היי סיר' ו'טנקיו סיר' ו'פליז סיר' שהדיילים הפטירו לעברי כל אימת שעברו, לא מיץ התפוזים ולא מיץ העגבניות עם קורטוב פלפל שחור, וגם לא שתי הכריות ושלוש השמיכות שהניחו על מושבי. לחברה העניים באקונומי היו הרבה יותר. גם לא העירו אותם כל חצי שעה כדי לשאול אותם איזה משקה הם רוצים עם הארוחה. ובקיצור, החיים שם הרבה יותר נוחים ומעניינים והרבה פחות לחוצים. שם, באקונומי, הם שמחו לקראת המושבים הריקים והיו בעיניהם כמוצא שלל רב. בשלב מסוים אמרתי לדייל שמצידי הוא יכול להזיז את הווילון המפריד בינינו וביניהם. ממילא הם לא עשויים לקנא בנו.

בסוף הבנתי למה רוב העשירים הם אנשים עצובים וקצרי רוח. הם סובלים רוב הזמן. תבינו לליבם. אתם יודעים איזה מתח זה לשבת כך כל טיסה ולקוות שיהיה טוב? לקוות שמחלקות האקונומי יהיו עמוסות ודחוסות, עד שאנשים יקנאו ביושבים מאחורי הווילון? אלו חיים לא פשוטים בעליל. ואנחנו עוד רוצים את הכסף שלהם. טיפשים שכמונו.

 

3.

עוד אספר לכם פעם בפרוטרוט לאן טסתי ולמה. אבל בינתיים, כבר נָחַתִּי מזמן. ונחַתי גם אל תוך האקטואליה הרותחת. ואני אומר לכם שיש לסיים את המלחמה הנוראית הזאת בין אוקראינה לרוסיה כאן ומיד. מילא שמריופול כמעט ונמחקה כליל מעל האדמה וחרקוב חורקת למחצה, ומילא שמאות בניינים ואנשים חיים מופגזים באכזריות פוטינית נוראית, אבל זה שאנחנו משלמים על ליטר בנזין הרבה יותר משני אירו לליטר – זו שערורייה בלתי נסלחת. סוג של כלו כל הקיצין. נראה לי שכבר הגענו למצב שבו אפשר להוציא מהמחסן את כל המשפטים השמורים למצבי ייאוש מהסוג הזה, כמו 'אֵייבִּישְׁטֶער, הָאבּ רַחְמוּנֶעס' (הקב"ה, תרחם) או 'משיח כבר חייב לבוא'. חייב.

בפעם הראשונה שמילאתי דלק עד הסוף והחשבון הסופי צץ מול עיניי, חשבתי להתעלף מרוב תדהמה. מאז אני לא מעז למלא את המכל בבת אחת. תמיד טיפין טיפין, שלא לחצות אף פעם את הרף המסוכן של חמישים אירו. אבל עכשיו כולם מבינים שהגיע הזמן לעשות מעשה. לא ייתכן שנשלם כאלה טבין ותקילין לשייח'ים המפוטמים של סעודיה והגלילות, בשעה שאנחנו כורעים פה תחת העול הכבד, ואף נותנים עבודה לאוקראיניות לקראת פסח, כדי שלא ימותו חס ושלום מרעב ומחסור.

אני רק מקווה שהאסימון ייפול למנהיגים, ויבינו שמכל הדיבורים על אנרגיה ירוקה לא יצא אף פעם שום דבר ממה שהעולם באמת זקוק לו. המחסור בגז והיוקר בהוצאות החשמל הם תוצאה ישירה של הטמטום הירוק הזה, שמנע פיתוח של אנרגיית חשמל מסורתית. מצד שני, אם זה לא היה מכה בי, הייתי שמח על המפלה הכפולה של העולם המערבי הצבוע: גם נשאר בלי הנפט והגז של פוטין, וגם ייאלצו לחזור לחשמל הפחמים של פעם. מגיע להם.

 

סוכרייה של גדול

עוד רבות ידובר בגאון הגדול 'רבי חיים'. מכל עבר אנשים מספרים בלי סוף אין־ספור סיפורי גדלוּת ומופת על האדם הגדול בענקים הזה. אבל הנה לכם סיפור פשוט ולבבי, ששלח לי הקורא הנכבד ר' ישראל רוזנפלד:

"אשתקד עליתי לרבנו לגזוז את מחלפות ראשו של בן הזקונים שלי, אך בחורנו הקט פצח בבכי גדול ונורא. אזי אירע דבר מרטיט ומרגש: ר' חיים לקח את 93 שנותיו, בהתאמצות רבה הושיט את ידיו הקדושות לכיוון הסוכרייה שהייתה מונחת במרחק מה ממנו – והושיטה לבני, כשעיניו האוהבות מצועפות ברחימאיות מרגשת. זה היה מראה שלא יישכח לעולם, בן 93 אל מול בן 3!"

הקורא הנכבד הלזה שלח לי שתי תמונות, ומאוד התחבטתי איזו מהן להכניס. כי שתיהן מאוד מרגשות. באחת – רואים אותו מנסה להגיע אל הסוכרייה, ובשנייה – כשהוא מגיש לו אותה. העברתי את ההחלטה לאהרן היקר מההפקה. מה שיחליט, מקובל עלי. גם אם יחליט להכניס את שתיהן.