בימים ההם

שני סיפורי פלאשבק מהימים ההם לזמן הזה. סיפורי חג

א.

זו הייתה הכנה מצוינת לחנוכה. בעסקונה החרדית קוראים לזה 'נוהל זעזוע'. מתחילים בכותרות שחורות בעיתונות של "הלם וזעזוע"; ממשיכים ב"גינוי נחרץ" של כל עסקן מדרג חבר מועצה ומעלה, ולא עוצרים עד שמשטרת ישראל מבטיחה לחקור ולהעניש בחומרה.

ואז הגיעה התמונה, והיא לא הייתה קלה: מצבתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, מוכתמת ומחוללת, ועליה מכתב נוראי של ארגון טרור 'חרדי' שלוקח אחריות על הפשע.

ברגע הראשון, אתה חש את כל שרשרת התגובות נעה בתוך נשמתך. הלם וזעזוע, גינוי נחרץ ורצון לתפוס את הפורעים ולעשות בהם שפטים שיוציאו את ידיהם מכלל פעולה.

לשלב הבא, קוראים בשפה של תסריטאים: 'פלאשבק', או בעברית: 'הֶבְזֵק לֶעָבָר'. בבת אחת חזרתי ארבע שנים לאחור, אל אותו בוקר מר של ערב חנוכה תשע"ח. מונית עם רמקול הזדחלה מתחת הבית וקראה "תורה תורה חגרי שק", והכריזה על הלווייתו של מרן הגראי"ל שטיינמן שלראשונה הוכתר ב"זכר צדיק וקדוש לברכה".

באופן אישי היה זה יום מכונן. באותו יום התחלתי את דרכי בעריכה בעיתון 'משפחה'. התחנה התפקעה מהמוני אבלים שביקשו לנסוע לבני ברק לאשכבתא דרבי. בעוד שעל האוטובוס לירושלים עלה רק עיתונאי צעיר שמתחיל דרך חדשה.

"ערב חנוכה", אמר מישהו שנון במערכת, "זה לא זמן להיפטר מן העולם. כולם ממהרים. אי אפשר לעשות לוויה כמו שצריך". עוד לפני שסיים את דבריו, הגיעה ידיעה מרעישה. בני הבית ברחוב חזון-איש-5 חשפו 'צוואה' מרגשת שהרב שטיינמן כתב שנים לפני פטירתו. י"ד סעיפים שכל אחד מצמרר מקודמו.

"אבקש מאוד לא להספידני, לא בפני ולא שלא בפני ולא לעשות עצרת התעוררות או עצרת אבל, או כל מיני שמות שבודים והכוונה בהם להספיד … לא לכתוב שום מאמר עלי בעיתונים יומיים, שבועיים, חודשיים. ולא להדפיס תמונתי ולא כמו שרגילים לכתוב תולדותיו". והסעיף האחרון: "היות שהרבה טועים בי, לכן מצידי אני מייעץ שלא לקבוע ילדים על שמי, אבל איני אוסר את זה".

אני זוכר את ההלם. את ההתייעצויות של הוועדה הרוחנית ואת ההחלטות ש'רב שמחל על כבודו, אין כבודו מחול'. כלל ישראל החליט פה אחד לא לציית לצוואה. אלא להנציח, לכתוב, לקרוא על שמו ולפרסם את תמונתו. בכלל, יש משהו מיוחד בתמונה של הרב שטיינמן. השילוב החד-פעמי של טהרה ושמחה, והחיוך הפיקח הזה שנראה כמו יצא מספר קהלת ובז לכל מנעמי העולם.

ישנו סיפור חסידי מפורסם, שמופיע בספר 'בית רבי' (אחד מספרי הביוגרפיה הראשונים והטובים שחיברו חסידים על רבותיהם. תעדיפו את המהדורה הראשונה, ברדיטשוב תרס"ב). שם, באחת ההערות מסופר "שפעם אחת היה רבנו (-האדמו"ר הזקן בעל התניא זי"ע. יא"ג) אצל אחד מרבני המנגדים". הרבי ראה מחזה מזעזע, הספר הקדוש 'נועם אלימלך' מונח תחת הספסל דרך ביזיון. בעל התניא נחרד, והרב המתנגד ביקש להבין: 'מה טיבו של 'מלך' זה שאתם כל כך מקפידים על כבודו?' השיב בעל התניא: "אצייר לפניכם מהות המחבר, אפילו אם הייתם מניחים אותו בעצמו תחת הספסל – היה שותק ולא היה אומר לכם דבר".

השבוע, אחרי התמונות המזעזעות מחילול הקבר, מיהרתי שוב להתבונן באותו חיוך חכם ומפורסם. ופתאום היה נראה לי שהרב מביט מלמעלה באותם נבלים מרושעים שהגיעו אל קברו, הוא מחייך ולוחש:

"אתם היחידים שמקיימים את הצוואה שלי, כפשוטה".

ב.

נכון, הרב שטיינמן ודאי מוחל בחיוך גדול, אבל לנו אסור לשתוק.

לא בטוח שחנוכה הוא הזמן לחשב חשבונות, אבל איכשהו הרגע הזה שבו אנשים שנראים ולבושים כמונו, מעיזים לעשות מעשי זוועה שלא מביישים אנטישמיים ממזרח-אירופה, אמור להעיר אותנו. אפשר כמובן להניד ראש בסלחנות, לומר שבכל מקום יש שוליים מטורפים; ואפשר לזהות דפוס פעולה מצמרר. מעשי זוועה מתרחשים כשאנשים טובים שותקים ומאפשרים.

לפני כמה שנים, באחד מסבבי הלחימה בעזה, יצא לי לשוחח עם פעיל זכויות אדם שייצג את העם הפלסטיני הסובל. הוויכוח התנהל כרגיל. איש שיחי האשים את צה"ל שהורג ילדים וזקנים ועושה פשעים נגד האנושות. ואני טענתי שמדובר בקבוצה של מחבלים אכזריים, שאין מנוס מלעצור אותה.

ואז הדובר הישיר אלי מבט ואמר: "תגיד, ואצלכם אין קבוצות של קיצוניים הזויים?! אתה תסכים שבגללם כולכם תסבלו?!" כמובן שמיהרתי להסביר שאסור להשוות, לא בכמות ולא בקיצוניות. אבל איכשהו בתקופה האחרונה, קשה שלא להרהר שוב במשוואה. והיא לא פשוטה. מבלי להיכנס להכללות ומבלי להאשים איש, קשה להתנתק מהמחשבה שרבבות משפחות חרדיות סובלות בעטיה של קבוצה קטנה שכולם פוחדים לדבר עליה.

רוצים דוגמה? הנה אחת קטנה, לפני כחודש אירע אסון בעיר בית שמש. ילדה חרדית נדרסה למוות רח"ל. הטרגדיה עוד טרייה ומשטרת ישראל הציונית שלחה לאזור מתנדבים שיפקחו על הבטיחות במקום. אם חשבתם שמישהו ינסה להציע כוס מים למתנדבים, לא טעיתם, מגישים להם ספלים שלמים, אבל היישר לפרצוף. הזירה כולה מפויחת מהפגנות. ומי ישמור על הילדים? לפי אותו היגיון מעוות, כנראה שמספיק לדאוג שהם לא יתחסנו.

רוצים דוגמה נוספת? תשאלו את תושבי רחובות ירמיהו בר-אילן איך חייהם הפכו לסיוט כפול, בעקבות הפגנות על בסיס יומי. (ואם אתם חושבים שמדובר ביהודים טובים שמצייתים לרבנים שלהם ובאים למחות, תנסו להגיע לאזור ולראות את המרקם שמאפיין את השבאב בהפגנות הללו).

ויש עוד ועוד ועוד דוגמאות, שלמרבה הצער פשוט התרגלנו אליהן. עכשיו, המצבה המושחרת חייבת לעורר אותנו לעשות סוף לחילול שם שמים. לא לתת לטרוריסטים להפוך את חיינו לסבל.

ג.

ואם בסיפורי עבר עסקינן. קבלו עוד פלאשבק, הפעם שבע שנים לאחור. ואני כתב צעיר (בעיתון אחר) שמקבל משימה מהעורך: "יו"ר מטה ההסברה של ביבי נתניהו התפטר. הוא כתב עכשיו ספר חדש ו'פתח' את כל מה שהיה שם. לך תראיין אותו".

בקושי גדול השגתי את המספר וחייגתי אל האלמוני ברעד קל. אחרי שני צלצולים הוא הרים והפתיע לטובה. התנהג באבירות, אמר שישמח להיפגש, שחשוב לו מאוד שהמגזר החרדי יקרא את דבריו, ושהוא מאוד מעריך ומכבד וכו'. כל כך אדיב היה, עד שהציע לחסוך לי את הנסיעה למושב שבו הוא גר. "אני אבוא אליך הביתה, נשוחח שם. אני מעריך שכשר אצלך".

האמת שקצת נלחצתי. לא הייתה לי שום כוונה לערב את הילדים בריאיון הזה. ביקשתי מקום נטרלי לשיחה. וכך, בשעת ערב מאוחרת, נכנס בשערי המכון התורני שבו אני עובד, חילוני צעיר ותמיר לבוש במעיל גשם שלחץ יד והציג את עצמו ב"נעים מאוד, יועז".

הצעתי מים. הוא בירך כמו יהודי טוב, וכך נפתחה לה שיחה ארוכה ומרתקת. סיפור החיים שלו, נשמע גדוש ומרתק. נער צעיר שגדל בהתנחלות בשומרון, בשלב כלשהו מוריד את הכיפה והופך למפקד בשייטת 13, ומשם ממשיך לשורת תפקידים חשאיים בשב"כ.

הוא גם מלומד. יש לו דוקטורט בהיסטוריה, שעוסק בנושא כל-כך קשור לחנוכה: "אמצעי המודיעין בעולם העתיק – ממרד החשמונאים ועד מרד בר כוכבא". ובגיל ממש צעיר הוא מתמנה לראש מערך ההסברה הלאומי. איש אחד שהוא שונא ואוהב, בשם בנימין נתניהו, סומך עליו ומקדם אותו. עד שהם נפרדים בזעם ובשנאה.

לאט-לאט השיחה משנה כיוון. המרואיין הופך למראיין. במקום לדבר על עצמו, הוא מבקש לשמוע עוד ועוד על המגזר החרדי. אחד הדברים שהכי מרתקים אותו, זאת ההסתגרות שלנו. "ממה אתם פוחדים?" הוא שואל. ואני מנסה להסביר לו את ההיסטוריה של חומות ההתבדלות שהקמנו בעמל רב, ועל האתגר הלא פשוט שהאינטרנט מציב בפניה.

אנחנו נפרדים בשעה מאוחרת בלילה. לא לפני שהוא מעניק לי את ספרו 'בארץ לא זרועה – מסע ישראלי', שבו יש פרק שלם על המגזר החרדי, ובמרכזו סיפור המפגש ההיסטורי בין מרן ה'חזון איש' ובין דוד בן גוריון, עם העגלה המלאה והריקה. כן-כן, כבר אז הוא כעס על ההגדרה שלו כ'עגלה ריקה'.

הוציא עט ורשם הקדשה. "לישראל, אחרי שיחה מרתקת וצוהר שפתחת לי, נדמה לי שהמסע הזה לא יהיה מושלם בלי הבנה עמוקה לגבי העולם שאתה מייצג. בתקווה שהצדק איתי והשביל משותף. בהערכה רבה, יועז".

הסיפור כמעט נשכח מליבי. עד שלפני שלוש שנים חלפתי ביריד הספרים הירושלמי, ופתאום אני נתקל בלהקת צלמים. מסתבר שאותו אדם, יועז הנדל, הפך מדוקטור לפוליטיקאי. עכשיו הוא עומד בדוכן וחותם על ספרים. לצידו עומד חבר נוסף, בוגי יעלון. גם הוא חותם על ספרים.

החלטתי לבדוק. ניגשתי ואמרתי "את הספר הראשון שלך, הענקת לי במתנה. עם הקדשה". הוא מסתכל לרגע ומיד נזכר. "בוגי", הוא צועק, "אתה רואה, זה החרדי שלימד אותי למה החרדים לא אוהבים אינטרנט".

חולפות עוד כמה שנים של עליות ומורדות. נגד כל הסיכויים, הוא שרד, הדיח את נתניהו והפך לשר התקשורת. האמת שהייתי מאוד מאושר. ידעתי שיש לי סיפור לנכדים, "שיחה אחת שלי הפכה את שר התקשורת והצילה את החרדים מהאינטרנט".

אבל השבוע החלום התנפץ. התיעוד המטריד של ד"ר יועז הנדל מתנשא על משלחת האדמו"רים והרבנים, ריסק אותי. מסתבר שכל השיעור ההוא התנדף כעשן. אפילו היד על הראש כשעשה ברכה, נעלמה. ורק העלבון על העגלה הריקה, נשאר עמוק בתוך הנפש.

אז אדוני שר התקשורת, אם קשה לך לפגוש רבנים, אתה עדיין מוזמן. הכתובת לא השתנתה, גם הסכנה של האינטרנט לא נעשתה קלה יותר. וכמי שיודע קצת היסטוריה, חשוב שתדע, איתך או בלעדיך, אנחנו ננצח.