בין איכות הסביבה להגנת הסביבה

לפני כמה שבועות, לאחר דיון סוער בוועדת הכלכלה של הכנסת, הוחלט לאשר את בקשתה של השרה להגנת הסביבה ולדחות את החלת חוק הפיקדון על בקבוקים גדולים בשנה. במהלך הדיון עלו קולות אשר התנגדו לעצם הרחבת חוק הפיקדון על בקבוקים גדולים. קולות אלו התחלקו לשניים: מחד ניצבו קולות שחששו להתייקרות מחירי המשקאות כתוצאה מהחלת חוק הפיקדון, ומנגד היו קולות אשר הביעו ספק לגבי מידת המוכנות והתכנון של המשרד להרחבה כזו.

הרעיון של פיקדון על מכלי משקה הוא בן למעלה מ-200 שנה, והוא נוצר בתחילה משיקולי רווח של החברות שמייצרות את הבקבוקים. בשלב מאוחר יותר, אומץ הפיקדון במדינות רבות על מנת למנוע את המפגע הסביבתי הקשה שיוצרים בקבוקים המפוזרים בכל עבר. בעיה זו של 'פני הסביבה' נגעה בעיקר לבקבוקי משקה קטנים, שכן בקבוקים אלו נצרכים בדרך כלל ברשות הרבים, בפארקים, בגינות, בחופי ים, וכדומה. זאת לעומת בקבוקי משקה גדולים הנצרכים בבתים, בדרך כלל מקבלים את אותו טיפול שמקבלת כלל הפסולת הביתית.

בשנים האחרונות המסגור של חוק הפיקדון שונה, והוא הפך להיות חלק מן המאבק הכללי על הדרכים בהן האנושות צורכת אנרגיה, ועל ההשלכות של צריכת אנרגיה בלתי-מבוקרת על עתידה של האנושות ועתיד כדור הארץ. מסגור חדש זה כורך בין השאיפה ל'שמירת הניקיון במרחב הציבורי, ושיפור פני העיר (שפ"ע)' לבין המאבק הרחב-יותר אודות השימוש הנכון במשאבי טבע.

מסגור חדש זה בא לידי ביטוי אלגנטי בשינוי שמו של המשרד 'לאיכות הסביבה' לשמו החדש (מ-2006) המשרד 'להגנת הסביבה'. השם החדש של המשרד מוותר על 'איכות' הסביבה, ומדבר במקום זה במונחי מאבק; יש להיאבק על מנת להגן על הסביבה הקיימת מאויבים כאלו ואחרים. הסיבה שיש להדגיש את 'המאבק' בשמו של המשרד, היא בשל ההחלטה להיכנס לתחומים הרחבים-יותר של ההתחממות הגלובלית, והמאבק בשינוי האקלים.

וכך, אך טבעי שבמסגרת ההקשר החדש של החוק, יש להחיל את חוק הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים. שהלא בקבוקי משקה גדולים שוקלים יותר, והם מהווים חלק גדול יותר מכלל הפלסטיק הנמצא בשימוש בישראל, מאשר הבקבוקים הקטנים.

הדיון הסוער בכנסת שיקף את אחד המתחים המרכזיים אשר עתיד ללוות אותנו, בארץ ובעולם, בשנים הקרובות. המתח בין הדאגה לטווח הקצר, המיידי, לבין הטווח הארוך – בעוד שנות דור. המתח הזה הוא מתח אודות האיזון בין הדאגות הללו, שכן הכל מסכימים כי יש לדאוג לטווח הארוך, והכל מסכימים כי אין לפגוע לשם כך בצורה קיצונית בצורת החיים כיום.

מתח זה מוזן מספקולציות רבות, בצד המכונה 'ירוק' ניתן לראות אזהרות בדבר אפוקליפסה משמשת ובאה, תחזיות על מספרים בלתי נתפסים של 'פליטי אקלים', ואף הפחדות מפני הכחדה של חלקים נרחבים באנושות. ואילו בצד המתנגד לצעדי מדיניות כאלו ואחרים, ניתן לראות טענות השוללות בכלל את האפשרות לעלייה במפלס פני הים, או בכלל בתרומה האנושית לפליטת גזי החממה.

כמו בפעמים רבות, האמת מצויה איפשהו בתווך. השימוש במשאבי הטבע צריך להיות מושכל, ויש לתת את הדעת על העתיד. אך עם זאת, יש לזכור שהתחזיות – ולו הקיצוניות ביותר – לא לוקחות בחשבון את החדשנות הטכנולוגית שפותחת כל העת כיוונים חדשים אשר לא חשבו עליהם מלכתחילה, דוגמת ייצור פלסטיק מתכלה וכדומה. כמו כן, רבים מהנזקים הנובעים מן הצריכה המרובה יכולים להצטמצם על ידי ניהול נכון של הפסולת. כדוגמה, פסולת הפלסטיק של מדינות מפותחות בקושי מגיעה לים.

המאבק אודות החלת הפיקדון על בקבוקי משקה גדולים נתפס כמאבק שהובל על ידי הח"כים החרדים שאכן דאגו שהחלת חוק כזה עשויה להביא לעליית מחירים. אך בעיני רוחם של רבים מהנוגעים בדבר, התנגדותם של הח"כים החרדים נובעת מאי קבלה ואי אכפתיות למאבק הסביבתי. זאת על אף שמי שהאזין בקפידה לטענותיהם של הח"כים החרדים (בייחוד יו"ר הוועדה חה"כ יעקב מרגי) יכול להבחין שהחשש האמיתי הוא מכך שהמערכות החדשות לאיסוף הבקבוקים ולהחזרת הפיקדון לא יונגשו לאוכלוסייה החרדית – ולחשש זה יש בהחלט על מה להתבסס. אך באופן עמוק יותר, יש כאן כשל עצום של מקדמי האג'נדה הסביבתית בישראל.

יש דבר אחד שמסכימים עליו כלל חוקרי הסביבה וכלל ארגוני הסביבה: הדרך הטובה ביותר להפחתת פליטת גזי חממה, ולשמירה על משאבי הטבע היא הפרקטיקה המכונה 'הפחתה במקור', או במילים אחרות – 'חיסכון', 'הפחתת צריכה'. הפרקטיקות האחרות, של מִחזוּר ומעבר לאנרגיות נקיות יותר, הן פרקטיקות שיש להן חסרונות רבים.

החברה החרדית היא החברה שמשתמשת בתחבורה ציבורית יותר מכל חברה אחרת, שנוסעת לחו"ל פחות מכל חברה אחרת, ובאופן כללי, הצריכה שלה נמוכה באופן יחסי לגודלה. חברה זו יכולה להיות דגם לקידום 'הפחתה במקור', לקידום שמירה על צריכה נבונה ומתונה של אנרגיה. העובדה כי נוצר מצב בו מדיניות ממשלתית ומדיניות של ארגונים חברתיים, הצליחו למסגר את החברה החרדית כאויבת של הסביבה, הוא מצב מביש. אך חמור מכך: זו טעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה. אל לנו להגיע למצב בו השאלות של איכות והגנת הסביבה יהיו נתונים במרכזה של מחלוקת פוליטית ומעמדית.

הכותב הוא יועץ כלכלי

החברה החרדית היא החברה שמשתמשת בתחבורה ציבורית יותר מכל חברה אחרת, שנוסעת לחו"ל פחות מכל חברה אחרת, ובאופן כללי הצריכה שלה נמוכה באופן יחסי לגודלה