יש לי ילד חמוד בן שבע שאוהב מאוד להיות ‘כמו הגדולים’, ובשבת הוא דורש שיאפשרו לו לעשות קידוש (יש לו סט גביע וצלחת דמויי כסף), שיכינו לו לחמניות ללחם משנה (יש לו מפית קטנה לחלות), ולאחרונה אפילו שירשו לו ללכת לבית הכנסת בשטריימל וטלית של משחק… (את כל האביזרים הנ”ל הוא ביקש למתנות ימי הולדת וכדומה.) זה משעשע וחמוד, אבל אני תוהה אם זה לא מה שגורם לו להיות גם עקשן וקצת מרדן. כי אם מבחינתו הוא כבר כמו אבא, מדוע שיסכים שיתייחסו אליו כמו לילד קטן? אשמח לשמוע אם יש בסיס יהודי לחשיבה הזו, ואם יש מקום לאפשר לילד בגיל הזה לחיות בעולם של דמיון שבו הוא כבר גדול ולבוש ומתנהג כמו אבא – או שצריך להגביל את זה.
החיקוי והדמיון הם שתי מתנות גדולות שנתן לנו הקב"ה כבני אדם.
תינוק רוכש את המיומנויות הראשוניות שלו, אותן מיומנויות המלוות אותו לאחר מכן כל אורך ימי חייו, מתוך חיקוי. הוא רואה מה האחרים עושים, מחקה אותם ומקבל את התוצאה הרצויה. כאשר הוא עושה זאת עוד שוב ושוב, הוא מפנים שכך העולם עובד ולומד לעשות זאת באופן קבוע.
זה נכון לעניינים טכניים, וזה נכון גם לעניינים רוחניים.
מתוך שלא לשמה
פעולת החיקוי טבועה בנו עוד הרבה לפני שאנו מבינים את העומק שבפעולה או בתוצאה שלה, ולכן כמחנכים נכון וראוי להשתמש בכלי הטבעי הזה כדי לעזור לילד להתפתח. לשמש לו דוגמה לחיקוי כך שהוא יעשה דברים גם בלי להבין את העומק. העומק כבר יגיע אחר כך בעזרת השם.
גם הדמיון הוא מותר האדם מן הבהמה.
רק האדם מסוגל לדמיין שאם הוא ילמד את הש”ס הוא יהיה תלמיד חכם ואם הוא יעבוד על מידותיו הוא יהיה בעתיד אדם מתוקן, אף על פי שהתוצאות תיראינה רק בעוד זמן ארוך. אילולי ניתן לנו כוח הדמיון לא הייתה לנו מוטיבציה לקום מהמיטה ולפעול.
כשחז”ל לימדו אותנו שמתוך שלא לשמה בא לשמה, הם התכוונו לרעיון הזה.
הנפש שלנו מורכבת מרבדים שונים, חלק מהם חיצוניים יותר וחלק פנימיים ומשמעותיים יותר, אבל בכולם יש צורך. ומכיוון שכך, נכון לתת לילד לבנות את הצרכים החיצוניים בשלב ראשון, ולאחר מכן לתמוך ולהשפיע שתיבנה גם קומה פנימית עמוקה יותר.
וכן, להרגיש כמו הגדולים, זה צורך בריא ומתוקן. צורך שבעתיד אפשר להכניס לו תובנות עומק, כמו למשל, מה תפקידם של הגדולים? למה יש להם אחריות? למה הם קובעים לקטנים מה לעשות?
חלק מהתובנות הללו תיבנינה לבד. את החלק הנוסף נוכל לטפטף לפעמים בלי לעשות מזה נושא גדול. אבל זה ייבנה.
עניין של גבולות
ומה קורה בינתיים כאשר אין הפרדה ברורה בין דמיון למציאות?
את זה תמיד כדאי לנסות לעצור בעדינות. ומתי? כשמסיימים את שלב המשחק וחוזרים לשלב המציאות.
נכון מאוד לאפשר לילד לשחק בעולם של דמיון, ובמיוחד כאשר הדמיון עסוק בחיקוי בריא של עולמם החיובי של המבוגרים. אבל כדאי מאוד לתחום את זה לזמני משחק ואפילו להשתתף עם הילד מתוך הבנה שגם אנחנו שמחים במשחק הזה ונותנים לו מקום. אבל בדיוק כמו בכל משחק אחר שהוא תחום בזמן ויש לו כללים, ומייד אחרי שמחזירים את המשחק למקום חוזרים לחיות את חיי המציאות, גם כאן צריך לחזור אל המציאות.
וכשהילד לא רוצה לחזור למציאות? זה בדיוק כמו שהילד לא רוצה לאסוף את המשחק ולהחזיר למקום. זו כבר סוגיה קלסית של הצבת גבולות.
כולנו מבינים ששעת שינה היא דבר מחויב; ששותפות במטלות הבית היא דבר מחויב; שיחס של כבוד אל ההורים הוא קודם מצווה מן התורה אבל גם מחויב ברמה האנושית. ומה קורה כשכל אלו או דברים הדומים להם לא קורים?
ילדים נורמליים אוהבים ורוצים גבולות. זה לא אומר שקל תמיד להציב אותם, אבל בסופו של דבר הם רוצים את זה לא פחות מאיתנו.
כפופים לרצונו
מובן שכל האמור לא מדובר אם אנו מזהים חריגה גבוהה בחוסר הפרדה בין דמיון למציאות, אלא במציאות סטנדרטית.
אבל רגע לפני סיום, יש עוד דבר שאפשר לחקות בו את המבוגרים: העובדה שגם הם כפופים למי שמעליהם. לקב”ה ולחכמי הדורות שמדייקים בפנינו את רצונו של הקב”ה.
אנחנו לא בונים היררכייה לילד כי אנחנו חזקים יותר ממנו. אם זו הסיבה, זה דבר שישתנה בעתיד הלא רחוק, והילד יהפוך להיות חזק מאיתנו. אנו בונים לו את ההיררכייה הזו כי גם אנחנו וגם הוא כפופים למי שאמר והיה העולם.
יום יבוא וגם את זה הוא יחקה…
